אישה אל רעותה – האם קיים דיאלוג נשי?

לטקסט הזה יש מטרה. הוא נכתב כניסיון כן להסביר לעצמי מהו דיאלוג נשי, מה ייחודי בדיאלוג שמתקיים בין נשים. דיאלוג – לא כפרקטיקה ספרותית שמוליכה סיפור באמצעות אנרגיה של דיבור, אלא דיאלוג כתצורה פילוסופית, זיקה שמתקיימת בין שתיים או יותר. שיחת-נשים.

לפני ימים אחדים נכחתי בהרצאת-מבוא לקורס שסוקר את מקומו של הדיאלוג בהגות של המאה העשרים. המרצה פתח והסביר שהוא ישתמש ב'אני-אתה' מתוך נוחות, ומבחינתו הצירוף 'אני-אתה' זהה בכל ל'אני-את', כי אין כל הבדל (ככל שבדק וחקר והפך) ודיאלוג אינו תלוי-מגדר.

דיאלוג אינו תלוי-מגדר?

לטקסט הזה, כפי שכבר ציינתי,  יש מטרה. הטקסט הזה מצייר עיגול סביב שתיים, מתקרב, מתקרב עוד ומקשיב.

קודם סיור קצר בשדות זרים: אני יוצאת בשאלה אל עבר שדה הדיאלוג הגברי, או הכללי, או הלא-נשי. הדיאלוג הזה מוכרח להתקיים פנים-אל-פנים כי פנים-אל-פנים מאפשרים אינטימיות מקסימאלית. אינטימיות מושגת באמצעות קשר עין – במפגש פנים-אל-פנים רואים עין בעין, אבל אין להתעלם מכך שקשר עין הוא גם טקטי, ולעיתים משמש כאמצעי זהירות, וזו לא רק תיאוריית קשר. אינטימיות לצד זהירות, כמו גבר שעומד מול מראה ומתגלח, והוא מביט בדמות מולו כשתער אחוז בידו, והוא מקרב את התער אל הגוף ו- הדיאלוג המילולי ממתן את הגוף, מתמקד בעיניים – הדיאלוג המילולי מעדן את הדחף העתיק להכריע באופן פיזי את מי שעומד מולך. ועוד – בדיאלוג בין גברים נוכח הצד, מוכרחים לתפוס צד. דיאלוג בין גברים מסמן זירה בה מעלים טיעון, מבססים אותו, הצד השני מפריך את הטיעון שהועלה ומעלה טיעון נגדי, ממשיכים להתווכח, מסכימים או לא, וזה נמשך. סיבוב ועוד סיבוב, הנוקאאוט הוא בגדר אוטופיה, ממשיכים כל עוד ממשיכים. הדיאלוג חייב להיות חיוני, לקיים תנועה – אם הוא "לא מתקדם לשום מקום", אם הוא "תקוע" – נשמעת טרוניה. גם "חוזר על עצמו" זו לא בדיוק מחמאה, התנועה הקווית עדיפה על זו המחזורית. בפינות אחרות של אותו שדה מקיימים דיאלוג קונקרטי שמכונה "משא ומתן", שמתחיל מהקצוות בתנועה ששואפת אל המרכז המדומיין. כל צד, שוב צד, נושא ונותן, נותן ומקבל, שוויון הוא ערך חשוב בדיאלוג הגברי, ניזכר באברהם ומלך סדום שהגיעו לעמק השווה:  "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת־כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ"  אני רוצה להציץ בדיאלוג הנשי לא מתוך עמדה שמבקרת את הדיאלוג הגברי או מתנגדת לו. לא יודעת אם זה אפשרי. אני רוצה לגלות את מבנה היסוד. לא יודעת אם אצליח.

מניסיוני, הדיאלוג הנשי השכיח מבוסס תמיכה ולא התנצחות. אין בו צדדים – יש רק צד אחד. מכאן שאפשר להציע תבנית של סולן לצד מקהלה – בשיחת נשים תהיה אישה אחת על תקן סולן, השנייה על תקן מקהלה. הראשונה משמיעה את מה שעל ליבה והשנייה ממלאת מולה תפקיד – עליה לחזור על הדברים שנאמרו, להדהד אותם, להאיר אותם. עליה לדאוג לכך שתישאר סביב אותו מוטיב מוסיקלי ראשי ולא תחרוג ממנו. מכיוון שהפורמה הנשית הבסיסית היא של הקשבה תמידית (האם שמקשיבה לתינוק היא האם שתינוקה ישרוד), הרי שהדיאלוג הנשי מציע תיקון במובן זה שלדוברת הראשית מתאפשרת סוף כל סוף הבמה להשמיע. שיחת נשים מאפשרת לה לנטוש לזמן-מה את עמדת ההקשבה הנצחית לטובת השמעה. אנרגיה של הקשבה אצל חברתה הופכת את מהלך ההקשבה למהלך אקטיבי  – ההקשבה לובשת צורה של צליל, הידהוד, הנהון, חזרה. החברה הנשית היא הסביבה היחידה שמאפשרת לאישה את מה שלא מתאפשר לה בשום מפגש אחר: מעניקה לה קול. זו המתנה של אישה לאישה. לעיתים הסולנית והמקהלה מתחלפות בתפקידים, לעיתים החילופים יתקיימו רק במפגש הבא בין השתיים.

לעיתים מתייחסים לדיבור הנשי כאל פטפוטי סרק:  שיחות על כלום שנמשכות נצח זמן. למאזין מן הצד נדמה שחוזרים ודשים באותו עניין שוב ושוב, מבצעים שחזורים על גבי שחזורים, הוא עלול להסיק שלא מתקדמים אלא סובבים במעגל. אני מעזה לקבוע, שבדיאלוגים הללו לא התוכן הוא שחשוב, רק הצליל – הצליל שנשמע לאורך זמן מעיד בפשטות שאני נוכחת עכשיו אִתָּךְ. אם הגבר השתלט על המילה, ניכס לעצמו גם את המשמעות והפרשנות, הרי שהאישה נסוגה אל הצליל.  לאחר שנוכחותה הופקעה מתוך המילים, היא מוצאת דרכים עקיפות לבצע סוציאליזציה בין-נשית, באמצעות צליל. כמו חיה.

בדיאלוג הנשי אין כלל צורך במופע של פנים-אל-פנים. אנחנו יכולות לשוחח בזמן שאנחנו מתכופפות אל הנהר, עינינו מרוכזות בכבסים שתופחים בתוך הזרם. אנחנו ממשיכות לשוחח בזמן שאנחנו מכינות מרק, או בחצר המשותפת, בזמן שישבנינו מתרפקים על שרפרפים ועינינו בולשות אחר אבנים קטנות בין הקטניות. אנחנו משוחחות תוך כדי הטלאת גרביים, או הנקת תינוקות, או בזמן שאנו פוסעות בחבורה עליזה אל המעיין, כדינו על ראשנו להביא בהם מים. האינטימיות הנשית אינה נצרכת לפנים אל פנים, יודעת כל מי שנשאה תינוק בתוך גופה. זו אינטימיות שמתקיימת מעצם הנוכחות בכפיפה אחת. ההכלה האימהית כהצעה למודל דיאלוגי שעניינו נוכחות דומיננטית, שאינה מבוססת על מימד של פנים אל פנים. האישה אינה זקוקה ל'פנים אל פנים' כי היא כבר נושאת בתוכה את הייצוג של האחר, תמיד.

מודעות פרסומת

27 תגובות בנושא “אישה אל רעותה – האם קיים דיאלוג נשי?”

  1. התיאוריה מאד יפה ומשכנעת, ואני אפילו זוכרת באהבה את הדיאלוג הזה עם ילדַי כשהיו תינוקות. אבל מי רוצה לקיים דיאלוג כזה עם חברות בוגרות? לא אני, זה בטוח. תודה לאל שבאינטרנט אין סירי מרק ונחלי כביסות. בגלל זה אני מרגישה פה בבית. ובאמת, מעבר לגברים/נשים, יש גם הבדלי מזג. החלוקה לחסידים/מתנגדים חוצה גבולות מגדריים. בתור מתנגדת מבטן ומלידה, אני זקוקה לחיכוך ולהתנגחות. את הלופים אני משאירה למיצגים.

    אהבתי

    1. זו הצעה לתבנית, רק תבנית אחת מבין אינספור תבניות אפשריות. לפעמים היא חיונית, לפעמים מיותרת לגמרי. כמו הפטישים הקטנים באוטובוסים, ששמורים בקופסאות זכוכית עם הכיתוב 'שבור במקרה חירום'. כשהייתי קטנה הוטרדתי מהצורך לשבור את המכסה כשהפטיש כלוא בפנים. כדי לשבור נחוץ פטיש.
      מי אמר שבאינטרנט אין סירי מרק או נחלי כביסות? בטח שיש.
      ואת הדיאלוג הזה על בטוח ניהלנו כבר פעם, בוריאציה זו או אחרת.
      אני חושבת שאני לא חסידה, אבל גם מתנגדת לא מי יודע מה מושך אותי. אני חומר אנושי אינרטי. קופסה שחורה שמצופה גם מבחוץ בקופסה שחורה.

      אהבתי

      1. נזכרת לי – זה מתוך הספר שלי על אגדות שאמור לצאת כל רגע כבר שלוש שנים לפחות:
        "המראה החיצוני של כל אובייקט שאני מכין מקביל לאספקטים מסוימים בחיי הנפש הפנימיים. הקופסה המצופה בגומי נוצרה בתקופה של משבר… לרגשותי היתה אז איכות אפלה מסוימת, כמעט שחורה, כמו תערובת של גומי וזפת. הקופסה היא מעין מקבילה למצב הפתולוגי שהוזכר."
        יוזף בויס על Rubberized Box 1957, קופסה עשויה עץ אורן ומצופה בגומי ובזפת

        אהבתי

        1. מבדר ומלבב לקום בבוקר ולהתעמת עם משהו שכתבתי אתמול מתוך מצב של חצי שינה… ובכן, אנסה להסביר הסבר רציונלי של בוקר – לרעיון הגלום בביטוי קופסה שחורה יש שני שימושים/היבטים – הראשון, קופסה שחורה היא יחידה מבודדת שמתחולל בתוכה משהו אבל מנגנון הפעולה עלום, ואפשר לבחון רק את ההזנה מצד אחד ואת הפלט מהצד השני.
          השני – לקופסה שחורה יש תכונה בדיעבדית, פוסט-אסונית. זהו מכשיר תיעוד שנדרשים לו רק במקרה אסון.
          כתבתי את זה אתמול אחרי שחזרתי משיעור טעימה אודות המחשבה הדיאלוגית שתיאר עמנואל לוינאס. חזרתי פסימית בנוגע לאופציה הדיאלוגית. בינתיים, עד שיוכח אחרת, אני מתעקשת על מפגש של מונולוגים ולא מכירה באפשרות הדיאלוגית בכלל, אבל מוכנה להכיר בכך שיש אנשים שאצלם זה אחרת (:

          אהבתי

          1. דווקא בגרסת החצי ישנה שלך היתה צלילות מהפנטת לעומת גלגלי השיניים של ההסברים.
            וברור שרוב הדיאלוגים הם מונולוגים שבהם כל אחד מדבר על עצמו, אבל אם המונולוג של האחר מזין ומאתגר את המונולוג שלך, זה לא בעצם דיאלוג?

            אהבתי

            1. לא, זו עדיין רק אינטרקציה בין מונולוגים. מלכתחילה נרשמתי למיני-קורס הזה כי חשדתי בעצמי שאין לי יכולת לקיים דיאלוג, ותהיתי אם אני חריגה בהיבט הזה או לא. כשאני מנסה להסביר לעצמי מהו דיאלוג אידיאלי, אני משום מה מגיעה למיקרוביולוגיה. פלסמיד.

              אהבתי

  2. ובמחשבה נוספת – זה יותר אפל ממה שזכרתי. גם לי נדמה שכבר היינו בוויכוח הזה, ובאמת אי אפשר לדעת מה ייצא מהקופסא שלך, זה כמו סרט מתח. מחזיק אותך על קצה הכסא.
    ובאשר לדיאלוג – לא הזכרת את הדיאלוג השנוא עלי ביותר – הסוקרטי.

    אהבתי

  3. מודל הסולן והלהקה הינו מעולה. מסתייג מעט מקביעתך, כי הצליל חשוב מהתוכן. לדעתי הצנועה מודל הסולן והלהקה חל אף על הצליל והתוכן, כשסדר חשיבותם הינו נזיל. פעם זה בקדמת הבמה ופעם משנהו.
    לדעתי הצנועה, תיארת דיאלוג נשי מסורתי. האם לדעתך דיאלוג זה לא יושפע מהשתלבות האישה בחברה הכללית (או הגברית)? ואם כן כיצד את רואה שינוי זה? מאידך כיצד יושפע הדיאלוג הגברי מכך? והדיאלוג הבין מיני?

    אהבתי

    1. מקהלה או להקה? בעיניי עדיפה המקהלה כי יש לה תפקיד מסורתי בדרמה. נשים מאמצות את השיח הגברי והשאלה הכי מעניינת היא באמת האם גברים מאמצים את השיח הנשי בשיחות שבינם לבינם. מהמרת שלא.

      אהבתי

      1. ודאי שמקהלה, סליחה. צפיתי קודם בתוכנית על להקת זאבים. דיאלוגים מרתקים. אפילו הייתי מחדד לכיוון של להקה יוונית, שתפקידה מעט יותר מרכזי, היות ונסוף על תפקידיה הרגילים של מקהלה, היא בעלת ידע חשוב ונסתר, בו היא משתפת את הסולן/גיבור.

        אהבתי

  4. (אני עונה פה למטה כי התיבה נהיית יותר ויותר רזה כמו האיש שהיה לו רק פס אחד בפיג'מה)
    מעבר לבורות המוחלטת שלי במקרוביולוגיה, נראה לי שאנחנו לא מסכימות על הגדרת הדיאלוג. אני לא מאמינה בשיטת המחסן שאת מתארת, בדיאלוג אמיתי אתה ממיר את מה שקבלת לשפה שלך, מכליא אותו עם משהו משלך או לפחות שותל אותו בערוגה שלך ובגלל שהאדמה אחרת והאקלים אחר – הוא כבר קצת משתנה. אם הוא נותר כמות שהוא הוא יישאר תמיד זר ואורח.

    אהבתי

    1. כן, את צודקת. כשכתבתי 'הופך לחלק ממנו' התכוונתי לעיבוד. אני מנסה לחשוב על דיאלוגים מכוננים ולא מצליחה. כשהפה נפתח לדיבור נוצר מרחק טבעי של ייצוג, וגם הגוף חסום על ידי העור ושומר על אוטונומיה נצחית. גם בין האם לבין התינוק מפריד קרום. כדי להגיע לדיאלוג אני שוב מדרדרת אל עבר דחיק-סליק, או אנג וצ'אנג, מחוזות הפריק-שואו.

      אהבתי

      1. אבל מה שיפה בעיני בדיאלוג זו דווקא התנועה הזאת בין זרות לאינטימיות, זה הכי דיאלוג בעיני – זמן שבו המרחב בין שני אנשים מתרחב ומתכווץ כמו בארץ הפלאות. ויש גם אפשרות אחרת שבו הם מטפסים זה על כתפי זה (בלי כוח הכבידה, כמו אצל מינכהאוזן) כדי להגיע למקום שאף אחד מהם לבד לא יכול להגיע אליו. ובעצם אלה לא בהכרח שני סוגים אלא שני משהו אחר שאני לא יכולה להגדיר כרגע.

        אהבתי

        1. זה יפה, את כנראה אדם דיאלוגי. אותי מדאיגה מחשבה אחרת, הפוכה – מה קורה כשהדיאלוג מתקיים במיטבו כשהוא דיאלוג פנימי בין שני היבטים של אותה אישיות, פן ועוד פן, ואז התודעה מענגת את עצמה.

          אהבתי

          1. אני חושבת שגם בהרבה מהדיאלוגים ה"חיצוניים", ה"אחר" פשוט מייצג צד בדיאלוג הפנימי.
            ובסופו של דבר, כמו שאומר ג'ורג' בצוללת צהובה (ואני לא מפסיקה לצטט) – איט'ס אול אין דה מיינד.

            אהבתי

            1. מה שאת מתארת אינו דיאלוג בעיניי, גם אם הוא מאמץ מוסכמות דיאלוגיות. . אם זו רק השלכה של משהו פנימי, שוב אני מגיעה למבוי סתום, ריבוי קולות ואי-הקשבה – אני מקשיבה לקול הפנימי במקום לקול החיצוני. דיאלוג חייב להיות חסר כל תכלית מעבר לאפשרות של הזולת לשהות זמן מה בתוך המרחב הפנימי שלך, ולהיפך. לשהות בו אבל לא כישות זרה שעסוקה בחישובים של מה יוצא לי מזה. לשהות עד כדי שכחה עצמית, זה מה שמפחיד בדיאלוג, גם אם מובטח לי שאצליח לאסוף את עצמי ביציאה. את השאריות, בכל אופן.

              אהבתי

  5. אני בכלל לא חושבת על זה במושגים כאלה. אני באמת לא יודעת איפה עובר הגבול בין האני לעולם וזה גם לא ממש איכפת לי. אני חושבת שכל אחד נולד עם פוטנציאל עצום שרק חלק קטן ממנו יבוא לידי ביטוי (ואני לא מדברת על ביטוי חיצוני, אלא קודם כל על ביטוי פנימי). ואני חושבת ש"החיצוניים" האלה שמייצגים צדדים, מייצגים לפעמים צדדים שקיימים רק בכוח, שמעצם זה שהם אומרים אותם נפתחות עוד דלתות במרחב הפנימי שקודם לכן היו בלתי נראות, ועוד פיסה של הפוטנציאל קמה לחיים. אני לא חושבת על דיאלוג פנימי או חיצוני כשהשתבללות וכחיפוש עונג, אלא להפך, כצמיחה, שלפעמים כרוכה ביסורים (ולפעמים ממש לא).

    אהבתי

      1. מה את מדברת!? המרחב הוירטואלי מאפשר דילוג על סמולטוק. אבל זאת הקופסא בתוך קופסא שלך, לא רק פוסט אסונית אלא גם טרום (כמו תיבת פנדורה) עם קורטוב ג'ק אין דה בוקס.

        אהבתי

        1. זו רק אשלייה, אנחנו לומדים את המדיום תוך כדי תנועה. מניסיוני מה שמצטייר כדיאלוג וירטואלי הוא סימולקרה. אין דבר כזה בעולם הממשי. גם אם לא נהיה קטנוניות ונתעלם מהדרישה הראשונית לשהות באותו מרחב זמן ומקום כשמנהלים דיאלוג, עדיין חסר מאד המימד האינטימי שמאפיין דיאלוג אמיתי. אי אפשר לנהל דיאלוג בנוכחות קהל, זו הצגה. תיאטרון מילים. זה עדיין סמולטוק, אבל סמולטוק מחופש. דיאלוג לא מתקיים רק כתחלופה של מילים, דיאלוג הוא גם התגובה הגופנית הנלווית שאי אפשר לתמלל אותה ולכן נדמה בטעות שהיא אינה נחוצה.
          נורא יפה מה שכתבת על התיבה הטרום, התוך-כדייאית והפוסט.

          אהבתי

          1. אפשר הכל, מירי.
            ואינטימיות היא גם תוצאה של, לא רק תנאי מוקדם.
            וגם מפריזים בערכה. צריך אותה, אבל לא בכל זמן ובכל מקום.
            (אני מדברת על עצמי כמובן, אבל זה בטח נכון גם חלק מהאחרים)

            אהבתי

  6. וביתר פירוט – אנחנו הכי שונות שאפשר, למעט כמה צמתים סואנים וטעונים (בחירה קצת מרוחה של שמות תואר אבל את ממילא יודעת) שבהם אנחנו מצטלבות. זה בסיס מעולה לדיאלוג, למרחב הגמיש הזה שדיברתי עליו.

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s