אחותו של קפקא, איפה את

גדול הפיתוי לדמיין אישה קפקאית

ב"חדר משלך" ערכה וירג'יניה וולף תרגיל מחשבתי מבריק: היא יצרה בבואה נשית של ויליאם שייקספיר, אחות דמיונית שכישוריה זהים לשלו. וולף הציבה את צמד האחים בנקודת זינוק שווה, והתחקתה אחרי תחנות-חייהם המקבילות. ויליאם שייקספיר זכה לתהילת עולם ואילו ג'ודית נדונה לשכחת עולם, משום שחיה בסביבה ובתקופה בהם לא ניתן היה לעכל בשום אופן נוכחות פומבית של אישה כותבת, מוכשרת ככל שתהיה.

לפרנץ קפקא היו שלוש אחיות, אף אחת מהן לא הפגינה כשרון כתיבה ראוי לציון.  בנסותי לדמיין את התנאים הנחוצים להתפתחות בבואה נשית של הסופר, כזו שתאמץ נקודת מבט קפקאית-נשית(מה זה?) על העולם, אני נתקלת במשוכה הראשונה – המהלך הגדול של פרנץ קפקא היה הניסיון הכושל שלו לכונן את גבריותו מול אבא הרמן קפקא האימתני. פרנץ היה הבן הבכור, והבן-זכר היחיד שנותר בחיים לאחר ששניים מאחיו נפטרו בינקותם. קל לדמיין עד כמה מגוננת הייתה הסביבה הנשית בה גדל, עד שנעקר ממנה למקום אחר, מקום בו צילו הגדול של אביו כיסה את עין השמש.

יש הטוענים שתחושת אי-התאימות המתמשכת שלו נבעה מהשילוב בין אבא תקיף מדי לבין אם חלשה ומגוננת מדי. אי היכולת להתמודד עם עוצמתו המיתית של האב כיווצה את קפקא הבן לתוך עצמו מתוך תחושה שהוא חסר את המפתח הנכון לפענוח העולם, מכאן האימה הסתומה וחוסר האונים שחש לנוכח כל ביטוי של אוטוריטה.

קפקא הכותב שבוי בתוך שדה של סמכות שמפעיל עליו כוח אינסופי. הכוח משתק אותו אבל מפעיל את היד הכותבת.

בחזרה למשוכה

אני מתעכבת על חוסר האפשרות לעמת אישה עם סמכות אבהית טוטאלית, הדיאלוג בין בת לאב הוא דיאלוג אחר לגמרי. הבת לא נדרשת בשום שלב לבצע רצח-אב כדי לפנות לעצמה מקום בעולם. חרדת ההשפעה (מהאם) מובילה את הבת למקום אחר לגמרי מאשר את הבן – במקום לדחות את האב היא מאמצת אותו, הופכת ביתר שאת לבת-של-אבא. החבירה אל האב היא חבירה למוקד כוח, ולכן התמודדות כזו היא חוויה מחזקת ולא מחלישה. כבתמונת-ראי, אחותו של קפקא – לשם נוחות נקרא לה פרנצ'סקה – גדלה כבת יחידה מוקפת אחים-בנים. היא לא יכולה להזדהות בשום אופן עם אמא שלה, ובפתחו של גיל ההתבגרות פרנצ'י חסרה מודל נשי ראוי (לדעתה) שבאמצעותו תכונן את הנשיות העתידית שלה. העולם הנשי נתפס בעיניה כעולם לא ברור, מסתורי ומשונה. היא מזדהה עם העוצמה הגברית אך נדחקת שוב ושוב אל המשבצת הנשית, במסגרתה היא נדרשת לסגנן לעצמה הופעה חיצונית מושכת, לתרגל צחקוקים, סודות נשיים, חולשה מופגנת. כל אלו זרים לה, מתנגשים עם הכוחות הכבירים שהיא יודעת שקיימים בתוכה. פרנצ'סקה מורחקת ו או מתרחקת מחברת בנות גילה. היא מתבודדת כי השפה שהבנים מפתחים בינם לבינם כבר אינה השפה שלה. מהר מאד היא קולטת שהעיקרון המכונן של העולם הנשי הוא שלטון הגוף. אחותו של קפקא לא יכולה שלא לשנוא את הגוף שלה, את הרודנות שלו, את היותו גיס חמישי בוגדני וחלקלק. היא תגלה שכאישה היא שבויה בתוך שדה מוקשים משתק של דימויים גופניים בלתי אפשריים. במקום גוף נשי היא תנסה לכונן לעצמה גוף רוחני חלופי, גוף בריחה. תוך כדי כך תגלה שהיא יודעת לכתוב, אבל גם בכתיבתה לא תוכל לחרוג מגבולות הגוף, כי אי אפשר לברוח מתוך הגוף והיא תשוב ותשחזר עד אין קץ את המפגש/התנגשות. אני לא יכולה להמשיך מכאן.

בהמשך החיפוש אחר האישה הקפקאית הנכונה

במקום ללדת אחות, קל יותר להשוות בין טקסטים המתארים סצנות בעלות מכניקה קפקאית דומה, שמעמידים במרכזם פעם אחת גיבור גבר ופעם אחרת גיבורה אישה. לגמרי במקרה מצאתי שני טקסטים תואמים העונים על התנאי הזה, הראשון נכתב על ידי קפקא (1883-1924), והשני נכתב על ידי אדוארד בס (1888-1946) עיתונאי וסופר צ'כי, נחשפתי לטקסט של קפקא, סיפור קצרצר ששמו "תשכח מזה",  בעת גלישה באתר של רות קלדרון, "החדר", אתר מומלץ שעבר לאחרונה רענון וקיבל מראה עדכני. הטקסט השני הוא מתוך ספר שיצא לאור לא מזמן, "בירה ומצבי רוח משתנים – מבחר הסיפור הצ'כי" בעריכתה ובתרגומה של רות בונדי. מתוך סמיכות מקרים מרנינת לב ניתן למצוא גם את הסיפור הזה ברשת.

מכיוון שהטקסט של קפקא קצר מאד, אעתיק אותו לכאן:

תשכח מזה

השכם בבוקר, הרחובות נקיים וריקים. הלכתי לתחנת הרכבת. כשהשוויתי את שעוני לשעון של מגדל, ראיתי שהשעה מאוחרת בהרבה משחשבתי. היה עליי להזדרז. הבהלה על גילוי זה גרמה לי לפקפק בדרך, עדיין לא התמצאתי כל כך בעיר הזאת: למזלי, היה שוטר בקרבת מקום. רצתי אליו ושאלתי אותו בקוצר-נשימה לדרך.

הוא חייך ואמר: "ממני אתה רוצה לשמוע על הדרך?"

"כן", אמרתי, "משום שבעצמי אינני מוצא אותה".

"תשכח מזה", אמר והסתובב בתפנית חדה, כמי שמבקש להיות לבד עם צחוקו.

הסיטואציה הבסיסית המתוארת בשני הסיפורים זהה – דמות הגיבור חווה אובדן דרך ופונה לשוטר בבקשת עזרה. ובכל זאת שני הסיפורים שונים מאד זה מזה. נתחיל בכך שקפקא הצ'כי כותב גרמנית, יוצר מעקף בין השפה לבין המקום ובכך מסמן עצמו מראש כאאוטסיידר מקומי. אדוארד בס כותב בצ'כית, שהיא שפתם של המעביד ושל השוטר וגם שפתה של המשרתת, אם כי כפי שאראה בהמשך יש בסיפור שפות  נוספות, בהן המשרתת אינה שולטת. אני מניחה שמי שיקרא את הסיפור של קפקא יחוש מייד בדמיון בין השוטר ב"תשכח מזה" לבין דמות השומר ב"מול שער החוק" – שני נציגי ממסד במופע משובש ומשבש, שעיקרו דיאלוג של אי שיתוף פעולה. מדוע בעצם נמנע השוטר מלעזור לאובד בדרך?

ישנם כמה הסברים אפשריים. ההסבר הפשוט – השוטר נשאל על דרך כללית (לא על מיקומו של רחוב ספציפי) ולכן השאלה המוזרה גורמת לו לחייך. זו שאלה שבלתי אפשרי להשיב עליה. הסבר אחר אפשרי הוא שהשוטר מכיר את הגיבור, השוטר הוא חלק מהמסלול הקבוע שעובר הגיבור מדי בוקר, ולכן השאלה שנשאל מגוחכת בעיניו. הידע הנחוץ למתן התשובה כבר קיים כולו אצל השואל.

לעומתו ישנה המשרתת – הידע הדרוש חסר לה. אין לה מפה מדומיינת בתוך ראשה, ההתמצאות במרחב העירוני כשפה שהיא לא שולטת בה (וגם, בדלת אחורית, הסטיגמה הפופולארית אודות קשיי ההתמצאות של נשים במרחב). מקור הסמכות בסיפור תמיד גברי, בין אם זה המעביד, השוטר הזוטר או השוטר הבכיר. המשרתת היא פרובינציאלית, תמימה, קלת דעת. הכי אהבתי את הרגע בו השוטרים 'מדברים' עם קנקן הבירה מעל לראשה של המשרתת, המשרתת, שמראש היא אישה-מופחתת בשל מעמדה החברתי הנחות, מועילה אפילו פחות מחפץ דומם! קנקן בירה הוא אביזר גברי, חלק מהשפה הגברית. הסיפור מציב את הגיבורה הנשית בעמדת חולשה מובהקת של 'נערה במצוקה', שמאפשרת לגברים להופיע כגואלים ומושיעים, רבי תושייה וטובי שכל.

אין לו אחות

תמיד תהיתי איך אישה תגיב אילו נקלעה לסיטואציה קפקאית. הסיפור שתרגמה בונדי עזר לי להבין, שאישה לא יכולה להיקלע למצב קפקאי כפי שאנחנו מכירים ומגדירים אותו. הגבר הקפקאי בסיפור חוזר לנקודת אפס עוברית – הוא צריך לארגן מחדש את שטף הזמן ותחושת המרחב, כושל בכך ופונה לסמכות, מקור החוק, שמכשיל אותו במקום לסייע לו. אצל קפקא הבעיה מתחוללת כשמשהו משתבש מבפנים – כמו התפרצות של מחלה אוטואימונית, המערכת תוקפת את עצמה בשל טעות בקריאת קודים (גנטיים), והתקיפה חסרת פשר והריפוי מסובך, כי איך תרפא את הגוף מעצמו. בן-רגע קפקא מערער את יחסי הכוחות המוכרים, מעביר אותם דרך פילטר של מנגנון הזרה – עד רגע מסויים הכל בסדר, הגבר הוא חלק מהמערכת, משתתף בסדר הקיים, אבל פתאום ובבת אחת הוא מתרושש מנכסיו הסימבוליים. לעומתו האישה, שמראש נחותה כשהיא מתמודדת מול מערכת המבוססת על השילוש גבר, כסף, כוח – לא חווה היפוך קפקאי כי היא מראש ותמיד האנדרדוג של המערכת. הקפקא הנשית תבקע כשלאישה יהיה מה לאבד. כל עוד אין לה נכסים סימבוליים לאבד, היא לא יכולה להיות חלק מהעולם הקפקאי.

כל הצילומים המלווים את הטקסט הם צילומים אותנטיים שצולמו על ידי המשטרה החשאית הצ'כית במהלך מעקבים שנערכו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. בצילומים נוספים ניתן לצפות כאן.

מודעות פרסומת

12 תגובות בנושא “אחותו של קפקא, איפה את”

    1. תודה. מעניין מאד. תוכלי לפרט קצת? אני לא מכירה מנגנון כזה. אני מכירה בנות שהתמודדו עם שתלטנות אבהית באמצעות ירידה למחתרת ופעילות חשאית, אני מכירה (פחות) בנות שהתעמתו עם טבעת החנק האבהית באמצעות צעקות ועזבו את הבית בטריקת דלת. אני לא מכירה בנות שרצחו אב וירשו את מקומו.

      אהבתי

  1. מאוד שמחתי בסיום. לפעמים אני חושבת שאחיותיו של קפקא הן כל הדמויות הנהדרות בספרות הנוער הקלאסית שעומדות מול עמימות וסתמיות החיים לעומת ברק חלומותיהן. אן שרלי, ג'ו מנשים קטנות. יש משהו דומה באכזבה שלהן ושלו, אם כי הן מגיבות באופן מפוכח בהרבה, כמובן.
    מעניין שייחסו לנשים פרקטיות כזו. אולי ככל שהעולם שלך קטן יותר כך אפשרי יותר להתנהל כאילו את בשליטה.

    אהבתי

    1. כן כן, את לגמרי צודקת. בקריאה חוזרת של הסיפורים שלו ושל המכתבים שכתב, עולה שהעולם הפנימי שלו הוא אינפנטילי במידה רבה. עוד לא פענחתי את האנימה הקפקאית, אבל לתחושתי המפתח הוא הגוף. גבר עם תסביכים של בחורה.

      אהבתי

      1. אני תמיד חוששת להגיד את זה, כי באמת, הוא כתב נפלא כל כך. הוא כזה גאון. אבל מבחינה רגשית, לא יודעת. בר מצווה בערך.
        והמפתח שלך נשמע לי מאוד מאוד שווה בחינה.

        אהבתי

        1. (:
          זה באמת מה שמרתק בטקסטים שלו, כי אימה עצומה כל כך וסתומה אפשר לחוות כמעט רק בתקופת הילדות. אבל לבטל אירוסים שלוש פעמים?

          אהבתי

  2. אני מניחה, מירי, שהאנימה הקפקאית זאת אני. אכן ירשתי את מקומו של אבי. גבר גאון שרק אישה המבטלת את עצמה בפניו, יכולה להיות איתו. אותו אגו המכלה כל חי בסביבתו, אותו קוצר רוח כלפי כל מי שחסר אש. רצח אב מתקיים אך לא מגיע לשיאו המשחרר לעולם. בכל שיר אני רוצחת אותו וכעבור יום הוא קם לתחייה, בריא ורענן כמקודם. הרצח אצלי לא מתבטא בצעקות וטריקות דלת, אלא בגילום תפקיד האב. הוא חלם להיות משורר – אני מגשימה. הוא כתב על נשים-איילות בטל של שחר – אני מזיינת את אותן האיילות. וכן יש לי נכסים סימבוליים לאבד. האגו שלי, הכישרון שלי, הזין הרוחני שלי – כל אלה נמוגים אל מול קריאתו קצרה ומדוייקת בראשי – "תשכחי מזה".

    אהבתי

    1. הי שרה, ריתקת אותי (כרגיל) ולמרות המטען הכבד אפילו צחקתי (עכשיו אני יודעת מה עושות האיילות בלילות). אני מקווה שיום אחד תאזרי די כוח כדי לכתוב את הביוגרפיה שלך בפרוזה.

      אהבתי

  3. תרגילך המחשבתי מבריק משל וולף. בעוד היא (תחת מגבלות תקופתה)תולה את האשם בסביבה ובתקופה, את מראה כי נוסחתה הינה מקרה פרטי, ומפתחת נוסחה כללית (חלומו של כל מדען) לפיה הגורם הינו מהות הנפש הנשית. מבחינתך קפקא ניקבית, לא הייתה מתפתחת, גם במאה ה21 ובסביבה הכי ליברלית ושיוונית שישנה.
    כל זאת כמובן אם נקבל את הנחתך, כי אינטראקציה עם האב היא שגרמה להתפתחותו הקפקאית של קפקא. הדבר דורש הוכחה ברמה גבוהה יותר מאשר הבאת. אך אין ספק כי הצבעת על כיוון מעניין אם אפשרות יותר מסבירה לקיומו.
    לעומת זאת, אני חלוק עלייך לגבי ניתוחך (המבריק לכשלעצמו) ב"בהמשך החיפוש אחר האישה הקפקאית הנכונה" לדעתי עשית קפיצות גדולות מדי, השווית בין עולמות שאינם ברי השוואה, ולא בדיוק ברור כיצד את רוצה לבסס את שאצ אומרת.

    אהבתי

    1. צוחקת. איך אפשר להתייחס ברצינות לתגובה עם פתיח מוגזם עד כדי כך? אתעלם!
      עניינית, כשהכוח המניע הוא שאלת הגבריות, מהות הנפש הנשית אינה רלוונטית, אם זה אכן הכוח המניע.
      מי שקרא את 'מכתב אל אבא' של קפקא לא ישכח אותו לעולם. היו גם כוחות מניעים נוספים, שמאירים עוד את תחושת האומללות שלו בכל מגע עם סמכות, אמיתית או מדומיינת. כוח הדמיון שלו מכוון אל האפשרות הכי איומה, השילוב בין פסימיזם לבין דמיון הוא שילוב מאד לא נוח. אעתיק עבורך סיפור קטן אודות הילדות של קפקא שהופיע בביוגרפיה שלו שכתב ניקולס מארי. הסיפור הקטן הזה משיק לסיפור 'תשכח מזה' ביותר מנקודה אחת:
      "ב-16 בספטמבר 1889, כשהיה בן שש, עזב פרנץ את הסגרו המבודד לטובת עולם החינוך. מכיוון שהמשפחה התגוררה תמיד במרכז העיר העתיקה, נדרשה רק הליכה קצרה מבית מינוטה המרשים שבקליינר רינג – המעון החמישי של המשפחה מאז לידתו של קפקא – ועד הדויטשה קנבנשולה (בית הספר הגרמני לבנים) שבפליישמארקט. שלושים שנה לאחר מכן נזכר קפקא בצעידות אלה לבית הספר: 'הטבחית שלנו, גוצה שדופה, כחושה, חדת חוטם, חלולת לחיים, מכורכמת אך מוצקה, נמרצת וחדורת עליונות, הייתה מוליכה אותי מדי בוקר אל בית הספר. באותם הימים התגוררנו באותו הבית, החוצץ בין הרינג קטן לרינג הגדול. היינו עושים אפוא דרכנו, תחילה לאורך הרינג עד סמטת טיין, בה היינו ממשיכים לצעוד, עד הגיענו למעין שער מקומר, ודרכו הלאה, במורד סמטת הפליישמארקט אל הפליישמארקט'. באותן הליכות עם הטבחית, בכל בוקר במשך כשנה, היא הייתה מאיימת שתספר למורה איזה ילד רע הוא היה בבית.
      'מן הסתם כלל לא הייתי באותו יום 'ילד רע' למעלה מן הרגיל, אך עם זאת, בהיותי נער עיקש, לא יוצלח, נוגה ורע לב, לבטח ניתן היה בנקל להרכיב מכל אלה סיפור נחמד בשביל המורה. זאת ידעתי היטב, ועל כן לא הייתי מזלזל באיומה של הטבחית. ואף על פי כן הייתי מאמין בתחילה כי הדרך אל בית הספר ארוכה לאין שיעור היא, כך שעוד הרבה עשוי לקרות בה (אלא שהיות שככלות הכל הדרכים אינן ארוכות לאין שיעור, מה שנראה כקלות ראש ילדותית, הוא המצמיח אט אט אותה חששנות ואותו כובד ראש כבוי עיניים). הן בלאו הכי היה לי בית הספר כשלעצמו מקור של ביעותים והנה עתה ביקשה הטבחית בדרך זו להגביר שבעתיים את מוראו עליי. התחלתי להפציר [בה], היא הנידה ראשה בשלילה, וככל שהופסתי לבקש, כן נראה בעיניי יקר ערך יותר מה שביקשתי, וגדלה בעיניי הסכנה המאיימת עליי, עד כי הייתי נעצר מלכת ומבקש את סליחתה, היא הייתה מושכת אותי הלאה, אני הייתי מאיים עליה כי הוריי ישיבו לה כגמולה, היא הייתה צוחקת, כאן היא הייתה כל-יכולה, הייתי נאחז בשערי החנויות, מיאנתי להמשיך בדרך בטרם סלחה לי, הייתי מושך אותה לאחור בכנף מעילה (גם חלקה לא היה קל כלל וכלל). ברם היא הייתה גוררת אותי הלאה תוך כדי הבטחה כי גם זאת תספר למורה. בינתיים נהיה מאוחר והנה כבר נשמע קול צלצולם של בתי הספר שבסביבה. ראיתי ילדים אחרים, ברחוב, פותחים במרוצה (גדולים היו מוראי בית הספר, אך מורא האיחור היה תמיד הגדול מכולם). עתה גם אנו נאלצנו לרוץ וכל העת מנקרת בראשי המחשבה: 'היא תספר, היא לא תספר' – ובכן: היא לא סיפרה, מעולם לא, אבל האפשרות הייתה בידה תמיד, ואף נראה היה כי אותה אפשרות גוברת והולכת לכאורה (אתמול לא סיפרתי, אבל היום לבטח אספר), ואפשרות זו היא מעולם לא הייתה שומטת מידה. ולעיתים…מרוב כעס עליי גם הייתה רוקעת ברגלה באמצע הרחוב, ולעתים גם מוכרת פחמים הייתה צצה מאי שם וצופה בנו. "

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s