בֶּבָּה

בֶּבָּה, זה שמה, אישה סובבת בעולם עם שם שנשמע כמו מלמול תינוקות, מקפידה לשאת את גופה כמו תעודת יושר. מרכז הכובד התמקם בבירור באזור הירכיים, עומדות מאד וגם מתרחבות לצדדים בהצהרת כוונות של מי שלא מתכוונת להשתייך לעצמה בלבד. כזה היה גם המבט, מרוכז ויצרני בבקעו מתוך ראש ביצה קטן ואפור, ראש שתלתליו הגזוזים, צמודי הקרקפת, הזכירו ספוג קרצוף מתכתי. קו פה מהיר נחתך לעבר סרבל עבודה כחול, שכינס לתוכו את כל האיברים ביעילות מופגנת – ידיים ארוכות מדי, רגליים ארוכות יותר. נשים לא התלבשו ככה, אולי רק בקיבוץ, ובספרים, וזה בעצם אותו הדבר. לא רציתי לנעוץ מבט, הייתי כפויה לנעוץ מבט, לחזור ולשרטט בעיניי את החומרה היתירה של השפתיים, דקות כל-כך עד שנדמה שנמסו לתוך העור. בֶּבָּה נעה ביעילות, מחולקת לפרקים, אולי חסרה רק שמץ של שבריריות נשית בריאה. היא נעה, אני נעתי, כדור הארץ נע.

"בֶּבָּה, זאת השכנה שלי, מ."

"שלום. תיכנסו."

אחר צהריים אחד אורלי הציעה פתאום שנלך לבית של בֶּבָּה. אורלי הייתה הבת של השכנים וכבר חגגה יום הולדת שלוש עשרה. בעיני בת התשע הפריכה שהייתי אז נדמתה כמנוסה ובקיאה, כאבה לי הבטן למחשבה עד כמה בקיאה הייתה. ההצעה להצטרף הייתה מפתיעה, מסוג ההצעות שבכוחן להפוך גורלות, במילים אחרות כמה חבל שההבטחה לעולם לא מתממשת. אורלי ואני לא היינו חברות, ידעתי במעורפל שהיא חברתה של אורנה, בתה הצעירה של בֶּבָּה. הסכמתי.

טיפסנו לקומה האחרונה, השלישית. בית דירות אפור, חסר חן, בדיוק כמו שאר הבתים בסביבתו ואף מעבר לה. עציץ פילודנדרון בכניסה שעיקל אצבעות לכל עבר הגן על דירה קטנה וחשוכה.

"תיכנסו."

מעמדית, היינו אורחי-מרפסת, לא אורחי-סלון, ובֶּבָּה אכן הובילה אותנו אל עבר המרפסת הסגורה, שם הושיבה אותנו סביב שולחן עגול, בגבנו תריסי פלסטיק, קיר רפפות כחולות ולבנות. ארבע סביב שולחן עגול, מכוסה שעוונית שחוקה, מחוקה, עליה פירות מצוירים למחצה. בֶּבָּה הביאה תה אדמדם בכוסות זכוכית. אורנה ואורלי שוחחו, בֶּבָּה הקשיבה והעירה לפעמים ואני הרגשתי לראשונה כמו גברת. הפעם לא נספחתי לאימא בביקוריה אצל השכנות, לא נחבאתי תחת סינורה השקוף בעת שפקדה קרובות משפחה. הייתי ברשותי, לחלוטין ולגמרי, מתרכזת בתחושה המשונה-נעימה, בכובד-ראש של גוזלית שגילתה לראשונה את שפת הקן. שתקתי בחמדה. הן דיברו, כל אחת תפסה קצה של שיחה ומשכה אליה. כשבֶּבָּה דיברה היא השתמשה בשפה חדשה שלא הכרתי, למרות שהבנתי כל מילה שאמרה. הכרתי נשים שצבעו את ציפורני הרגליים בהקפדה ובריכוז. הכרתי נשים שאספו מתכוני חצילים באדיקות דתית, שדיברו לגברים בקול שבקע עמוק ונמוך מתוך החזה, שהפסיקו משפטים באמצע. בבה הייתה שונה מהן. היא דיברה, והניחה על השולחן גם צלחת עם ביסקוויטים, ביסקוויט פיל וביסקוויט ציפור, דג וארנב. הריח העמוק של התה נסך בי שכרון, אור אחר הצהריים זהר פנימה דרך חרכי התריסים, הכחולים לבנים. קולותיהן נספגו בקירות כמו צעדים מתרחקים. צל זהוב דבק בארבעתנו, משהו גאה בי ופניתי לבֶּבָּה בשאלה שלא ידעתי לנסח במילים, בצלילים, והשאלה שלי המתינה לתורה בסבלנות ובשקט, מתוך אמון מלא בסנדלים, בסרבל, בברק הבהיר של העיניים.

"בֶּבָּה, זאת השכנה שלי, מ."

גם לניואנסים יש ניואנסים. האפלולית הצוננת של אחר צהריים אחד. הטפטוף האיטי, הקודר, של מים שנקווים בתחתית עציץ שהושקה יתר על המידה. במבטי עקבתי אחר תנועת אצבעותיה. שיננתי את המפה הירוקה רקומה שהונחה באלכסון על שולחן העץ בסלון. הייתי יכולה לגור כאן. שתקתי, חיכיתי לתורי בביטחון מלא.

מי את?

בתם של אבי ואמי. יתומה מכל בחינה אחרת.

מי את?

בינתיים, על מנת לא להסגיר את השתיקה, הכנסתי לפה ביסקוויט אחד ולאחריו עוד אחד. הביסקוויט לא היה טעים, אבל אילצתי עצמי לעוד אחד עד שיגיע התור שלי, שתיכף יגיע התור שלי. פי התמלא שברי ציפורים וארנבות, ועוד אחד, מתי החלה מחלחלת ההבנה שתורי לא יגיע, לא הפעם. עוד. שעון הביסקוויטים נקף מביסקוויט לביסקוויט, עד שנעצר. הצלחת התרוקנה. פיל וארנב, דג וציפור. ישבתי לאה מאד במקומי, החדר התעמעם. התקרה שקעה, לאיטה, מועכת את הכחולים-לבנים.

בֶּבָּה הביטה בצלחת הערירית במרכז השולחן ואחר כך מבטה נדד-אליי. בי. גמא שנות עור. בפניה נקרש תימהון מעושה של מי שלא ידעה דבר, עוברת אורח תמימה שנקלעה כך במקרה לשער הגהנום של הזולת. מה יכולתי לעשות, מלבד לסרב לפרורי המבט הזה שהושלכו כלפיי? אורלי אמרה שאלה, "הולכים?" והלכנו.

אפלולית אחר צהרימית קיצית עצלה, ובֶּבָּה הביאה תה בכוסות זכוכית, לאורלי, לאורנה, לעצמה ולי.

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “בֶּבָּה”

        1. לא, זאת בבה אחרת, אין לי מושג מה שם משפחתה. היא החזיקה מכונית ואן בצבע אפור, בשנות השבעים זה היה רדיקלי שאישה תחזיק רכב כזה. אני לא יודעת עליה שום דבר.

          אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s