מעבדה לחקר האינטימיות

 

היתרון הגדול של קולנוע טיקוטין בחיפה, מבחינתי, נעוץ לאו דווקא באמנות היפאנית העכשווית שאפשר לתפוס על הדרך, אלא בעובדה הפשוטה והחותכת שאין בו מכונת פופקורן. קולנוע-בלי-פופקורן, המצאת המאה! אני מניחה שישנם אנשים שאצלם פופקורן וקולנוע קשורים זה לזה באופן פבלובי, אני לא אחת מאלה. כמה נעים לצפות בסרט ללא פסקול נלווה של כרסום רעשני, ובעיקר בלי בת-ריח מעיקה של חמאה מעופשת שדבקה לתמיד בקירות ובכיסאות. הרבה הרבה יותר נעים.

 *

 ארבע אחר הצהריים בשבת גשומה, ובמקום לשקוע באסקפיזם  המתוק  שמציעה שמיכת הפוך, נסעתי לחיפה לראות את "איה", סרט ישראלי קצר (40 דקות). "איה" מספר על אישה צעירה שמגיעה לאולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה בן גוריון, ובשל השתלשלות משעשעת של נסיבות מוצאת עצמה לפתע בתפקיד הנהגת של גבר זר, מומחה סקנדינבי למוסיקה שהגיע ארצה על מנת לשפוט בתחרות רובינשטיין היוקרתית. הוא סבור בטעות שהיא נשלחה לאסוף אותו משדה התעופה, ואיה בוחרת שלא לתקן את הטעות. הנסיעה לירושלים במכוניתה של איה משתלטת על מרבית הדקות של הסרט, שמצייר בהיסוס מהלך התקרבות אפשרי בין שני זרים מוחלטים, אבל למעשה מציג בפני הצופים מעבדה לחקר אינטימיות.

נקודת המוצא של שתי הדמויות שונה לגמרי – בעוד איה, לדבריה, חשה משום-מה קירבה רבה יותר כלפי זרים מאשר כלפי חברים ובני משפחה, מר אוברבי מעדיף גישה רציונלית ומתריע שיש לשמור על הלב מפני הסתבכויות רגשיות מיותרות. לאוברבי יש כריזמה של גבר-תינוק שמזכירה במשהו את השחקן ויליאם הארט, עם עיניים מימיות ונוכחות קצת אבודה. התנהגותו המאופקת של אוברבי באה לידי ביטוי גם בעיסוקו – הוא אמנם עוסק במוסיקה, אבל כחוקר אינו חווה את הפן החושני שלה אלא מתמקד בצד האנליטי. איה היא האחראית על החשבונות במשרד לעריכת דין – כלומר מתוקף תפקידה היא עורכת מאזנים ובודקת רווחים והפסדים. בסרט קצר, ממש כמו בסיפור קצר, לכל פרט יש משמעות, והעיסוק של כל אחת מהדמויות בעצם מייצג את הגישה הבסיסית שלה לחיים.

 

שרה אדלר באדום, תומס אולריך משתלב ברקע האפור

 

המצלמה מתקרבת לאיה דרך הרגליים. כשהיא מארגנת את חפציו של אוברבי בתוך המכונית, המצלמה מלווה את רגליה כשהן ניתקות מהקרקע ומתרוממות באוויר. מאוחר יותר, כשאיה מצולמת מחוץ למכונית, היא מוארת בפנסים הקדמיים של הרכב המאירים את רגליה ומחשיכים את כל השאר – האם איה, למרות האימפולסיביות המופגנת שלה, היא בסופו של דבר אדם ששתי רגליו על הקרקע? לעומתה, אוברבי הוא כולו ידיים. המצלמה מתמקדת באצבעותיו הטופפות לצלילי המוסיקה, והאצבעות הן האמצעי שמאפשר למצלמה לספר מה עובר עליו – מאזין פסיבי למוסיקה שמתנתק מהעולם באמצעות אזניות, עד שהאצבעות מוליכות אותו החוצה מתוך הבועה.

אוברבי הוא הזר המסתורי, מה שכינו פעם במקומותינו דייג ויקינגי רגיש, תמצית הפנטזיה. איה היא פייה, שבאמצעות אבקת קסמים סודית משנה גורלות. היא מספרת לאוברבי סיפור קטן על עצמה – בהיותה ילדה נהגה להמתין לאביה בשדה התעופה. במהלך ההמתנה חשה לא-פעם דחף לזנק על זרים ולחבקם, רק על מנת לבדוק האם ייענו לחיבוק שלה. היא מתוודה שכילדה מעולם לא מימשה את הדחף הזה. בסרט היא הצטיירה בעיניי כאישה שתרה אחר נפגעי אינטימיות, ומנסה לרפא אותם. אבל מה איתה? מה מחולל אצלה המפגש? עד כמה היא מושפעת מהמפגש עם אוברבי, או שהיא בעצם יודעת להיפגש רק עם עצמה, ועם הסיפור שהיא שבה ומספרת לעצמה מאז הילדות? אני מזכירה לעצמי שפייה במהותה לא משתנה אף-פעם, אלא רק משפיעה על אחרים.

מאיפה היא מוכרת לי? שרה אדלר בסרט "מדוזות"

*

השאלה על האינטימיות שמתאפשרת רק מול זרים היא שאלה מעניינת ולא קלה להתמודדות. קל מאד להתגלות בפני זר, הרבה יותר קשה להתגלות בפני המוכר והידוע. השגרה עוטפת את הפרט במעטה ערמומי של הרגלים מוכרים, מאד קשה לחדור מבעד לקרום הזה, שנדמה כשקוף אבל הוא אטום לחלוטין. ומסתיר. מה צריך לעשות על מנת לא לאבד את היכולת לגלות מחדש, שוב ושוב. הסרט משיב על השאלה הזו בפשטות מקפיאה – כדי לגלות מחדש נדרשת מידה של זרות, הזרות היא שמאפשרת גילוי, סקרנות, עניין. להיות בו-זמנית גם מוכר וגם זר, זהו פרדוקס גדול מאד. כדאי לצפות באיה, אחלה סרט. שרה אדלר מצויינת בתפקיד הראשי, ואולריך תומסון מספק מענה קרחוני הולם. שניהם נגעו ללבי בסרט קטן, נורמלי לחלוטין, קוסמופוליטי, שאין בו אפילו בדל קינה על היישות הציונית המתפרקת או לא. בסך הכל, סרט חורפי מעולה.

*

ועל הסצנה האחרונה יש לי המון מה להגיד, אבל אני מתאפקת, כדי לא לקלקל למי שלא ראה.

 

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “מעבדה לחקר האינטימיות”

  1. תכתבי עוד על סרטים, נהניתי לקרוא (כמו להקשיב למישהו שמספר לי סיפור). היית באירוע לכבוד קפקא בבית ביאליק?

    אהבתי

  2. יופי, שמחתי לקרוא שנהנית. החלטתי לכתוב על כל סרט שאראה, זה עוזר לי לזקק את החוויה ולהשתהות עוד קצת בתוך הסרט.
    לא, לא הייתי באירוע קפקא בבית ביאליק. אפילו לא ידעתי שהיה כזה. מזמן לא הגעתי לבית ביאליק, יש לי תחושה לא ברורה של ניכור כלפי המקום הזה, אולי כמו תחושת הניכור שיש לי כלפי כתיבה ספרותית בכלל (אבל לא כלפי קריאה)

    אהבתי

  3. האירוע התקיים לרגל מאה שנה לכתיבת 'הגלגול'. היה שם פרופסור גלילי שחר, שכותב בשנים האחרונות על קפקא ומעניין אותי לשמוע אותו פעם. היום הוא כותב על 'הגלגול' במוסף הספרות של 'הארץ'.

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s