השירותים החשאיים

"לא היה לי ספק באשר למקום שאליו נמלטה: לאן פונות הנשים הנאנסות? למקום שבו זורמים מים, למקום שבו אפשר להקיא, למקום שבו יש מעט אנשים ככל-האפשר. במשרדי 'יומימוטו', המקום שענה באופן הטוב ביותר על צרכים אלו היו השירותים." (מתוך חיל ורעדה, מאת אמלי נותומב).

גיאוגרפיה מגדרית. במילים אחרות, מהו המרחב הגיאוגרפי בו הנשיות שלי היא פקטור משמעותי ולא רק עובדה ביוגרפית שמשותפת ל51% מהאוכלוסייה? בעיני רוחי אני סוקרת את האפשרויות הייחודיות שמציע לי, כאישה, המרחב הציבורי שמקיף אותי – למשל, קליניקה גניקולוגית, או תא-מדידה בבוטיק להלבשה תחתונה, מושב בבית-קפה המציע סלטים דלי-קלוריות ותה צמחים, או מדף הקומדיות הרומנטיות בספריות הדי.וי.די, או – אבל אני מתכוונת לאתרים נפוצים יותר, מקומות בהם הכניסה מותרת חד-משמעית לנשים בלבד, אך ורק נשים, כמו עזרת נשים בבית-כנסת או להבדיל, חדרי השירותים הציבוריים. די בשלט קטן שמוצמד לדלת הכניסה, די באיור של צללית לבושה בשמלה, לא נדרש יותר מכך על מנת להבהיר – עצור! גבול מגדרי לפניך! אין מעבר!

חדרי השירותים מספקים לנו שירות – אני תרה אחר המילים הנקיות ביותר – מאפשרים לגוף חלל של אינטימיות פיסיולוגית נחוצה. התפנות. השפה האנגלית לרגע לא מאפשרת לנו לשכוח שזהו החדר של הליידי'ז, כמה מתאמצת השפה על מנת לנקות את המילים מעקבות ריח. התרבות, השפה, דחקה את חדרי השירותים אל השוליים דווקא בשל הגופניות הבוטה שמאפיינת אותם. אולי ההדחקה הזו משרתת הסתרות נוספות. אני תוהה מהן הפונקציות הנוספות' מעבר לזו הברורה מאליה' שממלאים חדרי השירותים עבור נשים. באתוס הגברי, קל להבחין (גם) חדרי שירותים הם זירה תחרותית מאיימת. ואצל נשים? אולי זו דווקא זירה שמאפשרת להפגין סולידריות מגדרית? התחלתי לחשוב על כך בעקבות המשפט שציטטתי בראש הפוסט. אמלי נותומב היא סופרת בלגית שחיה שנים אחדות ביפן, ובחרה למקם שם את עלילת סיפרה "בחיל וברעדה". נותומב מתארת סביבה משרדית רבת-משתתפים ובה עובדת בכירה בחברה ננזפת פומבית ומושפלת ע"י הממונה עליה. כשמסתיימת הנזיפה, הננזפת נמלטת מחדר הישיבות. אחת הנוכחות באירוע היא גיבורת הספר אמלי סאן, עובדת זרה ממוצא בלגי –

"לא היה לי ספק באשר למקום שאליו נמלטה: לאן פונות הנשים הנאנסות? למקום שבו זורמים מים, למקום שבו אפשר להקיא, למקום שבו יש מעט אנשים ככל-האפשר. במשרדי 'יומימוטו', המקום שענה באופן הטוב ביותר על צרכים אלו היו השירותים."

המשפט הקצר הזה הפיל אצלי אסימון. אף פעם לא התעכבתי לחשוב על הריצה האינסטינקטיבית לשירותים במקרה של פגיעה. גלגלתי בראשי את המחשבה שנשים במצוקה זקוקות למים זורמים על מנת להתנחם. נשיות ומים, נשים שבורחות אל המים. האם הבריחה אל המים היא מתוך תחושה שהגוף חולל ויש לטהרו, או שהבריחה אל המים נועדה לענג את הגוף בתחושת הרעננות שהמים מאפשרים? האם אלו בהכרח שני צידיו של אותו מטבע? בעוד שיח הטומאה והטהרה הוא שיח דתי מעיקרו, כלומר פטריאכלי ושכלתני, הבריחה אל המים יש בה מימד חייתי של חזרה אל הטבע (חיה פצועה מתלקקת. המים מטשטשים את העקבות). אני מעדיפה את האפשרות השניה.

אני מבקשת להתמקד רגע בשיח הגוף הפגוע בשירותים – הגוף מגיב לפגיעה באמצעות שיבושים פיסיולוגיים, כמו הקאה, כלומר עווית דחייה של הפנימי החוצה. דמעות, כמובן, כלומר הפרשה נוזלית מהפנים אל החוץ. כריעה, קריסה, מנעד שלם של קולות קטועים, יבבות, יפחות, קולות חנוקים, מלווים ברטט גופני לא נשלט. בשירותים הציבוריים, אחד המתחמים שהתרבות הואילה להקצות לענייני הגוף, מתחם הטומאה-ברשות, נוח לנו לאפשר לגוף לצאת לזמן-מה משליטה. אקס טריטוריה, מוטב אקס אקס (XX) טריטוריה. לא מדברים בזה – אבל בעצם, בהיבט רחב יותר, אפשר לומר שהשירותים הציבוריים מציעים לנו פתח מילוט זמני מהסדר הפטריאכלי שבחוץ.

 

מתוך סדרת העבודות של הצלמת מקסי כהן, Ladies' Room

מודעות פרסומת

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s