זנבות מפה ומשם

א.

מי סופר את הסופרים?

כמה מילים על הפרויקט המגלומני, המיותר והדי מטופש של מפעל הפיס בשיתוף מרכז הספריות הארצי ובית אריאלה.

 

מיהו משורר עברי? מיהו סופר עברי? מפעל הפיס ומרכז הספריות הארצי פוערים לרווחה את שערי הקאנון הספרותי, רק תבואו. במודעה שפרסמו נכתב:

 מרכז הספר והספריות בישראל בשיתוף מפעל הפיס ובית אריאלה מקים בימים אלו את ארכיון הווידיאו של כלל סופרי ומשוררי ישראל.

כל סופר ומשורר ישראלי שהוציא לאור ספר בהוצאה מוּכרת, יצולם בקטע וידיאו ויוכנס לקטלוג מצולם ופתוח לציבור של כלל הסופרים והמשוררים בישראל.

ארכיון הווידאו של כלל סופרי ומשוררי ישראל הוא ארכיון יחודי ועכשווי שמוקם לדורות וימשיך להיבנות בשנים הקרובות.

 

אני עוברת על הרשימה החלקית של "כלל סופרי ומשוררי ישראל", שם אחרי שם, ומגלה שכמעט כל הסופרים הם חיילים אלמונים לגמרי בשירות המילה העברית. בשדה השירה המצב יותר טוב, אני אשכרה מזהה חלק מהשמות – אולי בגלל שהמשוררים רעבים יותר להכרה ציבורית. צפייה אקראית בקליפים אחדים באתר מציגה סיפורי חיים דומים זה לזה כמו שני פיהוקים ("כבר בדרך הביתה סיימתי לקרוא את הספרים ששאלתי בספריה הציבורית" – רץ חזק), וגם הטקסטים לדוגמה שהם מקריאים כמעט ואינם מותירים חותם (למעט שולמית אפפל הנהדרת באמת – יוצאת מן הכלל ועוד איך).

 

(ומתבקש נורא לשאול – ומה עם המשוררים והסופרים המתים? מי ידאג לאינטרסים שלהם? האם מותם נטל מהם את תוארם?)

שישים מטר מהקבר של ביאליק, פלוס מינוס.

 

ארכיון הווידאו החדש של כלל סופרי ומשוררי ישראל, הנה פרדוקס משעשע – דווקא בגלל המגלומניה של הפרויקט, התוצר קרתני במפגיע.

 

משום-מה הסופרים הגדולים באמת נמנעים מלכבד בנוכחותם את ארכיון הוידאו החדש של "כלל סופרי ומשוררי ישראל". בלחש ארמוז שגם מעט השמות המוכרים של כותבי הפרוזה שמעטרים את הרשימה פה ושם, ובכן – איך לומר בעדינות – קיימת זהות חשודה בינם לבין השמות שמאיישים בשנים האחרונות את רשימת הזוכים בפרסים ספרותיים מטעם מפעל הפיס.

מסקנה מתבקשת – כנראה שהסופרים הגדולים באמת אינם זקוקים למפעל הנצחה שאורכו שש-שבע דקות וידאו. הם יודעים שהספרים הרבים שכתבו הם האנדרטה האמיתית שמנציחה את פועלם ומסתפקים בכך. דווקא הכותבים האחרים, המפקפקים בסופריותם, הם אלו שזקוקים להכתרה בתואר רשמי; סופר הוא מי שהציג דף קורות חיים (!) בארכיון הסופרים. עובדה.

תהייה מתבקשת – מה טעם מצאו אנשי מפעל הפיס לקדם פרויקט תרבותי תוך ויתור על רבע קריטריון קלוש של איכות? מה טעם בהצבת בימת חובבים מאולתרת, בה כל דיכפין ייתי ויציג? האם כך תינצל הספרות העברית מן הזילות האיומה של ארבע במאה?

אלמנטרי, בוזגלו – מפעל הפיס מקדם את ההימורים בישראל תוך שטיפת מוח ציבורית לפיה כל אחד יכול להפוך למליונר (ואראלה ממפעל הפיס כגילגול חומרני של מבשר הגאולה). המסר הסמוי במפעל הסופרים המצולמים דומה במידה מחשידה – כל אחד יכול להפוך לסופר. עובדה.

 

ב.

בוזגלו

בוזגלו, כי גיליתי את הסיפור "רחוב אלנבי" מאת שמעון בוזגלו. שמעון בוזגלו (מוכר בעיקר בשל תרגומיו מיוונית) כותב כמו זיווג שדוני עסיסי בין ניסים אלוני ליואל הופמן. (כדי למצוא את הסיפור יש לגלול את הדף כלפי מטה)

 

ג.

גימל זה גמל גדול

היכן עובר גבול (הטעם הטוב של) המטפורה וכמה מילים עצבניות על אהבה.

 

הרגע הקולנועי האהוב עליי הוא מונולוג הפרידה של רוי הרפליקנט בבליידראנר:

"ראיתי דברים שאתם, בני האדם, לא תאמינו. חלליות תקיפה בוערות ליד חגורת אוריון. ראיתי קרני C נוצצות בחשיכה בסמוך לשער טנהאוזר. כל הרגעים הללו יאבדו בזמן, כמו דמעות בגשם. עת למות."

במחשבה שניה, לא פלא – זהו רגע ספרותי יותר מאשר קולנועי, כי הוא מטיל על הצופה את המשימה להשלים פערים בין הנצפה למדומיין, ממש כמו בשעת קריאה.

 

 

אין לי ספק שדיוויד פוסטר וואלאס חשב על המונולוג הזה בעת שכתב את הפתיח שלו למסה "דבר כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" שתורגמה לאחרונה לעברית. הספר מתאר, מנקודת מבט ביקורתית ועל פי מיטב כללי הכתיבה המיזנטרופית, שיט-תענוגות מפנק להשחית באיים הקאריביים. פוסטר וואלאס שהצטיין בכתיבת מסות לא פחות מכפי שהצטיין בכתיבת פרוזה, ממלא שליחות-כתיבה מטעם מגזין יוקרתי כלשהו והתוצר הוא דקונסטרוקציה נשכנית של החופשה האולטימטיבית. אני אוהבת מאד מאד את הכתיבה של דיוויד פוסטר וואלאס ("ילדה עם שיער מוזר"), ומסתבר שאיני היחידה. איכשהו, הספר השתרבב לרשימת רבי-המכר בקטגוריית ספרי העיון, תתארו לכם.

 

הנה פיסקת "ראיתי" אחת לדוגמה, כדי שמי שלא מכיר יוכל להתרשם מהיכולות ומהסגנון:

"ראיתי חופי סוכרוזה ומים בצבע כחול עז מאוד. ראיתי חליפה אדומה עם דשים מתנפנפים. הרחתי את הריח שמדיף קרם שיזוף כשהוא מרוח על 9,500 קילו של בשר חם. פנו אלי בתואר "Mon" בשלוש ארצות שונות.צפיתי בחמש מאות אמריקאים משכבת העלית רוקדים "אלקטריק סלייד". ראיתי שקיעות שנראו כמו עיבוד ממוחשב וירח טרופי שדמה יותר למין לימון מגודל מידלדל משאר לירח-האבן המוכר והחביב. ירח ארצות הברית שאליו אני רגיל."

וכולי.

אבל אז, כעבור עמוד וחצי בערך של 'ראיתי' למיניו, נתקלתי בשורה הבאה – ומשהו בהערכה העצומה שרחשתי לדפ"ו נפגם. הוא כתב,

"ראיתי חליפות מכנסיים נשיות בצבע פוקסיה וז'קטים ספורטיביים בצבע ורוד-וסת וטריינינגים בצבע אדום-סגול ומוקסינים לבנים שנעלו אותם בלי גרביים."

או קיי. ורוד-וסת. ביג דיל. כשהומברט הומברט קנה ללוליטה פריט לבוש כלשהו (לא זוכרת. בגד-ים? שמלה?) נאבוקוב תאר את הצבע כ"סגול-ערווה", לא פחות. אני זוכרת שהתיאור הפעים אותי, כי הוא קלע לעומק היוקד של תשוקתו של הומברט. אבל ז'קט ספורטיבי (=הכוונה כנראה לז'קט גברי לא רשמי כי נשים לא לובשות ז'קטים ספורטיביים) בצבע ורוד-וסת?

האם יש אישה אחת בקהל שלא חוותה מימיה תקלת-ווסת, כשבמקום פומבי כלשהו ניגשת אליה מישהי רחימאית ולוחשת על אזנה מילה מפחידה אחת – "התלכלכת". זו הפדיחה של הפדיחות, להסתובב בציבור מוכתמת, מסומנת. לקוות שלא שמים לב. למתוח את החולצה, לאחוז בתיק כך שיסתיר הכל, חלק, משהו.

יש ורוד תינוקות, ורוד סלמון, ורוד עתיק. אני לא בעד צנזורה, אבל דפ"ו לא פלט את התיאור מתוך פיה של דמות ספרותית בדויה. זה הוא בעצמו שם שמלעיג על הלבוש הגברי בחופשה, והלעג מסתמן דרך לעג לפיסיולוגיה הנשית דווקא בשיא פגיעותה. האם יש קורא שמצליח לדמיין את הגוון המדוייק של ורוד וסת? האם זה הדם הדליל של היום הראשון, או הדם המרוכז, ורוד חום, של היום האחרון? אפילו גוגל לא בטוח בתוצאה.

עם הכיתוב הלא-ייאמן:Edwardian period pink couch

מודעות פרסומת

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s