רומאן על רומן ולהיפך

אני לא זוכרת מתי קראתי לאחרונה ספר שבמרכזו סיפור אהבה בין גבר לאישה, כנראה שממש מזמן. סיפורים קצרים – כן, מחקרים בספרות – כן, ספרי מסות פופולריים – כן, ערימה לא קטנה של ספרות פסימית שמציעה מבחר התפרקויות, התדרדרויות וקריסות, לרוב מתורגמים מצרפתית – כן, ורק סיפורי אהבה – לא. אולי זה עניין של גיל, אולי של הרגשה, או אי-הרגשה. אניח לזה. ובכל זאת, בביקור האחרון שלי בספרייה הציבורית נפל דבר, נגיד מסדר גודל של שלהבת בארזים – פתאום נתגלגל תחת ידי הספר 'השפעה בלתי הוגנת' מאת רונית מטלון ואריאל הירשפלד. הספר, כזכור, מציג דואט כתוב בפורמט של רומן-מכתבים, וברגע של חולשה לקחתי אותו בהשאלה. מה עבר לי בראש, אני לא יודעת – כנראה שאין לזלזל בדחף החורפי הישן שמבקש להצטנף בתוך שמיכה עם ספר קריא ביד, לצלילי דפיקות הגשם בחלון. ואם כבר – מוטב ספר שמשמן היטב את המשאבה הוותיקה ההיא שממוקמת ליד הריאות. אין ספק שגם הסתקרנתי להתוודע סוף-סוף להירשפלד ככותב פיקשן, ועל הדרך גם לבדוק עד כמה הספר מתייחס לעצמו ברצינות או שנכתב מתוך שעשוע מוחלט, כפי שחשדתי. התשובה לשאלה הזו, אגב, היא כן ולא.בוויטרינה של הספר מוצג סיפור אהבה שמתפתח בין נתנאל, מוסיקולוג, לבין לורי, סופרת צללים, על רקע סכסוך משפחתי סבוך וקצת מייגע בענייני ירושה. מתחת לדלפק, עוסק הספר (איך לא) בקושי לבטא את מלוא הרגש, מלוא הרגע, פנים אל פנים, מול כתיבה כאמצעי מאוחר לארגון וביטוי רגשי – כתיבת מכתבים מציעה פתרון חלקי, באמצעות מונולוגים שבהם מתארים בני הזוג זה לזה מה הרגישו בעת שהיו יחד, כל אחד מנקודת המבט שלו עצמו. אבל, מה שנשאר לי בראש יומיים אחרי שהתחלתי את הספר וגם סיימתי, הוא ציטוט של שורה אחת מתוך שיר של אלתרמן שהופיע באחד המכתבים, ומאז שקראתי אותה השורה הזאת דופקת לי בתודעה כמו מסמר על ספידים,"אחכה לך כמו נעלייך"


אחת השורות הידועות, אני יודעת. זו לא הפעם הראשונה בה נתקלתי בנעליים האלה, ובכל זאת. לא יכולתי להפסיק לגלגל את השורה בתוך ראשי, להתווכח איתה. סלדתי מהאיון, בזתי לביטול העצמי עד כדי החפצה מרצון. לא יכולתי שלא להרגיש מאויימת על ידי הריקנות הפעורה של הנעליים הממתינות לצד המיטה, ולא פחות מכך לחוש את הגבר המכונס בפינה, יושב על הרצפה וממתין. זמן הנעליים הריקות הוא זמן של ציפייה דרוכה, מלאת מתח, ולא רק מתח ארוטי. אבל מנין נובעת תחושת האיום? האם מהעובדה שהגבר נותר ער בעוד האישה ישנה, ולכן יחסי הכוחות האמיתיים הם למעשה הפוכים ממה שנדמה ברגע הראשון?

ואז, הייתה לי אסוציאציה מעניינת. נעליים, גבר חרד, אישה הולכת. ונזכרתי בשורה הפותחת של שיר של ביאליק ששמעתי פעם, "הולכת את מעמי, לכי לשלום", וחשבתי שזו הזדמנות מצויינת לקרוא את כולו ולגלות מה יש לביאליק לומר על העמדה הגברית הסטטית מול אישה הולכת.

מה אני אגיד לכם, ממתק. לקרוא ולטעום מילה אחרי מילה.

אם בהתחלה נדמה שהגבר שוקע לתוך קן של רחמים עצמיים, הרי שמהר מאד מגלים שלא זה המצב. וגם אם יש כאב הרי שמכסה עליו פכחון אמיץ, אפילו מעורר הערצה, והמון כוח שקט כזה, מאופק ועם זאת מלא עוצמה גברית נהדרת, שמתפרצת בשאגה אפלה בבית השני. קריאה בשיר הזה במלוא תשומת הלב תראה שיש בו כל כך הרבה יותר מזה –

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל-תִּתְּנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:

כָּל-עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ

וְכוֹכְבֵי-אֵל לֹא-נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז לִי –

עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל-נְכָסַי

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

רְאִי, חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן

לִי נִשְׁאַר רָב: לִי יֵשׁ עוֹד עוֹלָם מָלֵא,

הַיָּפֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּירַק אֲבִיבָיו,

בִּזְהַב סוֹף קֵיצָיו וּבְלַבְנוּנִית חֳרָפָיו;

וְלֵב עוֹד לִי – דְּבִיר חָזוֹן, קַן-הַחֲלוֹמוֹת,

וּכְאֵבִי עָצוּר שָׁם, יְגוֹן הַקֹּדֶשׁ,

וּמַלְאָךְ טָהוֹר עִמִּי – דְּמוּת דְּיוּקְנֵךְ,

הַחוֹפֵף עוֹד כְּחֶסֶד אֵל עַל-רֹאשִׁי

וְלוֹחֵשׁ בְּרָכָה, רוֹתֵת וּמִתְאַפֵּק

כְּדִמְעַת אֵם חֲשָׁאִית עַל נֵר שַׁבָּת

בְּדִמְמַת הַקְּדֻשָּׁה הַשַּׁאֲנַנָּה,

וּכְאוֹתוֹ כוֹכָב חָרֵד שָׁם בַּמָּרוֹם,

שֶׁמֵּצִיץ עוֹד עָלַי בְּעַיִן יָפָה

וּמוֹשִׁיט לִי בַחֹשֶךְ שַׁרְבִיט זְהָבוֹ.

 

וַאֲנִי יָדַעְתִּי,

עוֹד יִפְשְׁטוּ עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

בִּירִיעַת תְּכֶלְתָּם הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב

כַּכּוּשִׁיּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת – לֵילֵי קָיִץ,

מְתוּקֵי לֵילוֹת, קוֹדְחִים וּמַחֲרִישִׁים,

מְעֻלְּפֵי שְׁחוֹר וּכְלִילֵי הַכּוֹכָבִים,

כָּל-כּוֹכָב רִמּוֹן זָהָב, רִמּוֹן זָהָב;

וּרְוַת הִרְהוּרֵי חֵטְא וִיגֵעַת חֶמְדָּה

בְּחֵיק הַלַּיְלָה תִּרְבַּץ כָּל-הָאָרֶץ;

וּפִתְאֹם תָּקוּם דְּמָמָה גְדוֹלָה, רַבָּה,

וְרֶטֶט חֵשֶׁק יַחֲלֹף כָּל-הָעוֹלָם,

וְנִנְעֲרוּ כוֹכָבִים שְׁפָעוֹת שְׁפָעוֹת,

וְנִתְּכוּ הֵמָּה וּמְכִתּוֹתָם אָרְצָה

כִּנְפֹל שְׁלַל עֲלֵי זָהָב בַּשַּׁלָּכֶת;

וּקְלוּיֵי תַאֲוָה וַאֲכוּלֵי חֵשֶׁק

אִישׁ אִישׁ בִּרְעָבוֹ וּבִצְמָאוֹ יֵצֵא,

יְגַשֵּׁשׁ קִיר כְּעִוֵּר, יַחְבֹּק אָבֶן,

יִתְחַבֵּט אָרְצָה, יִזְחַל עַל-גְּחוֹנוֹ,

לְלַקֵּט רְסִיס פָּז אֶחָד, פֵּרוּר אֶחָד

מִמָּה שֶׁהִשְׁלִיךְ לוֹ מֵעָל כּוֹכָבוֹ

וְלִמְצֹא מְלֹא כַף אַהֲבָה, קֹרְטוֹב אֹשֶׁר –

בְּשָׁעָה זוֹ אִם-יִתְקְפוּךְ גַּעְגּוּעִים,

וְנוֹהָה וַעֲיֵפָה תֵּתַע עֵינֵךְ

וּתְשׁוֹטֵט חִדְלַת תִּקְוָה בָּעֲרָפֶל,

וְנַפְשֵׁךְ תֵּצֵא לֵאלֹהִים וּלְאֹשֶׁר –

כָּמוֹנִי שְׂאִי עֵינַיִךְ הַשָּׁמַיְמָה

וְלַמְּדִי-נָא מֵהֶם אֶת-לִבֵּךְ שַׁלְוָה:

רְאִי, כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה יֹאבְדוּ

כוֹכָבִים מִדֵּי לַיְלָה לַשָּׁמַיִם –

וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,

וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,

וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם.
האאג, אלול, תרס"ז.

(ואם השיר הזה נשמע לכם קצת מוכר כנראה שראיתם את 'בלוז לחופש הגדול')

נכתב על ידי מירי שחם , 8/1/2013 01:19
מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “רומאן על רומן ולהיפך”

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s