לאחור

לאחור, גיל שבע, הנה זיכרון: שעת צהריים מאוחרת ואני משחקת בבובות. יש לי שלוש: שתיים בלונדיניות ועוד אחת בעלת שיער חום גלי (לנצח בובות מתמיינות באמצעות צבע שיערן). שומן תינוקות מפלסטיק קשיח מעבה אצלן זרועות, ברכיים ולחיים. פה ושם מתחפרת בפלסטיק גומת-חן, אפילו. הבובות שלי עוטות שמלות הדפסים מתוקות, הן לא מציעות מודל ריקני של נשיות ברבי מפונטזת, גם לא מדמות תינוקות אמיתיים באמצעות קפלים מניפולטיביים מגומי מעורב בפיגמנט. אני פורשת שמיכת פיקה על הרצפה ומושיבה עליה את כל השלוש. לפני כל אחת מהן אני מניחה ספל פלסטיק ריק ותחתית פרחונית תואמת

מבט זגוגי, חיוך קפוא. אני מסירה להן את הבגדים, רוחצת, מלבישה ומסרקת. אבל מה עוד? מה עוד?

שוב. לאחור. גיל שבע, צהריים ומאוחר. אני משחקת בבובות, קצרת-רוח, המשחק אינו אהוב עליי. יש לי שלוש בובות, איני טורחת לבחור להן שמות, ברור לי שאיני משחקת למען הנאתי – אני משחקת לעיניה של אמי. למעשה אני סוכנת כפולה, שמשחקת בלשחק בבובות, מתוך הבנה קדומה שזה התקן הנדרש. חיוך זגוגי מול חיוך זגוגי, מבט שקפא על פס הייצור. התנועות שלי מכאניות: מושיבה, מוזגת, רוחצת, מלבישה ומסרקת בשתיקה קמצנית. אמא, הביטי. הביטי היטב.

ארבעים שנה! א-ר-ב-ע-י-ם!

המשחק משעמם אותי, אני משתדלת להסוות את השעמום ולובשת חליפת שעם וחובשת כובע שעם עם נוצת שעם ונעה בתוך חדר שקירותיו מצופים שעם ובשקט בשקט דופקת את הראש בקיר.

לאחור. ילדות שמשחקות בבובות. לאחור, ילדות שצריכות לשחק בבובות. ילדות שמפתחות רגשות אשם על כך שאינן משחקות בבובות כמו ילדות שמשחקות בבובות. ילדות שמעדיפות לקרוא אודות ילדות אחרות, ומצידן הילדות האחרות, אלה שבסיפור, יכולות לשחק בבובות (אם הן רוצות).

אהבתי לקרוא ואהבתי לצייר. כשמשחקים בבובות (מטלטלים ממקום למקום רהיטי בובות, סכו"מי בובות, מלבושי בובות ומנעלים) הצורה כבר נתונה ורק צריך לקבץ את כל הנכסים לכדי עלילה. שם בדיוק כשלתי.

כשקוראים סיפור, המהלך לגמרי הפוך: העלילה נתונה, ותוך כדי קריאה רק צריך למלא אותה בצורות, קלי-קלות. לא אהבתי לשחק בבובות. אני זוכרת היטב את שממון הפלסטיק, את חוסר התשוקה, את העמדת הפנים היגעה. אבל אהבתי מאד לקרוא, אני יכולה להתקשט בזה: השפה שמנצחת את הצורה אחת-אפיים. נייר מודפס מביס תחתיו כל פלסטיק סדרתי,

כן כן, אני מעדיפה לאחוז בידי עולם (וכל הכרוך בזה) על פני גוש פלסטיק כבוי.

משחק בבובות הוא רצף של חיקויים. איני רוצה, כבר אז לא רציתי לחקות את אמא שלי (שגדלה במעברה ולא היו לה בובות, ומעולם לא חלקה איתי ישיבה משותפת על שמיכת פיקה). וגם בזה אני מתקשטת.

נוצות לתחת, אמר מישהו.

אילו למדוזה (המקורית) היו בובות עוד בזמן שהייתה ילדה קטנה, אולי בבגרותה לא הייתה נדרשת לכל אותם פסלי אבן אנושיים איומים שגידלה בגינתה (במקום לגדל שם פרחים וירקות כמו כל אישה הגונה).