הזמן גם הוא סוג של נחש

 

האישה בתצלום (1932) היא בת שמונים שנה. בתצלום היא ישובה על כורסת קטיפה, ידיה חובקות-כולאות את בטנה העגלגלה והבולטת. גם מסעדי הכורסא חובקים-כולאים אותה מבחוץ, כמו סוגריים בתוך סוגריים. ריפוד הקטיפה של הכורסא מוכתם, או מאובק, או אכול עש, ואולי זה רק הדמיון שלי שמתאמץ בכוח להפוך טקסטורה לפגם. הזמן אינו מיטיב עם ריפודי כורסאות.

האישה מצולמת על רקע קיר-ספרייה גדוש, אך ההוויה של המצולמת רחוקה מלהקרין נינוחות בוטחת של בעלת-בית. הספרים דחוסים, כריכותיהם זהות כמו ספרים-חיילים בתפקיד, והאווירה בחדר חמורת סבר. הספרייה סוגרת על האישה בהצטלבות קווים אופקיים ואנכיים.

רגליה של האישה נותרו מחוץ לתמונה. הדמות שאנו רואים היא נטולת רגליים, אם כי קצה של חפץ שנראה כמו מקל הליכה מבצבץ-נשען על ירכה הימנית. חיוכה מעט סדוק. מאופק. לא מתמסר. סנטרה מורם מעט, עיניה מביטות אל מעבר לנו. היא נראית חולמנית, שקועה בשרעפים. שייכת למקום אחר, לא לסביבה הזאת.

זמן הילדות הוא זמן הדמיונות. האם נרמז בתצלום דבר-מה ילדותי? אולי האופן בו היא מקשיתה את גבותיה, גבות נהדרות שמהדהדות בצורתן את העיטור הקשתי של הספרייה מאחוריה ואת הקו הקשתי הנדיב של המגבעת שהיא חובשת. ובכל זאת השמלה מנוקדת בעליזות, ובכל זאת הכובע מעוטר בציצת בד שובבה.

אישה בת שמונים. מה בצילום הזה מייצג את הפן היצורי של הזיקנה?  בעיקר כיפת הכרס הבולטת, תוספת גרוטסקית של רקמה לגוף. זקן הוא יצור שנוצק מתוך חומרי גלם מתכלים של עצמו, בתבנית שעברה עיוות. הזיקנה מותחת איברים לעבר הקרקע, שומטת אותם, מחדדת ומעקלת, מפירה את הסדר.

כמו בחלום, שמשקף דימוי מעוות של המציאות, כך גם הזיקנה פועלת באופן דומה על איברים – כמו בחלום גם הזיקנה משנה פרופורציות בדרך של הגדלה וכיווץ, עיבוי ודיקוק, ריכוך והקשחה, פעולת ההזקנה שואפת תמיד אל הכאוס, אל הגוף שיוצא מכלל שליטה, בוקע מתוך עצמו והוא אחר לעצמו.

האישה בתצלום היא גב' רג'ינלד הארגריבס. שמה הפרטי הוא אליס. ה-אליס.
פעם זיקנה מופלגת נתפשה כהישג חריג, הביטוי "בא בימים" משמר משהו מההתפעלות הזו. תוחלת חיים קצרה הפכה את מעשה ההזדקנות למעשה כמעט ניסי. באותם ימים ניסיון חיים נחשב למשאב נדיר ולכן יקר, ובהתאם זכו הזקנים ליחס של כבוד. בימינו, בהם זיקנה מופלגת כבר לא מעוררת כל השתאות, ירדה גם קרנם של הזקנים בחברה. נסיון חיים כבר אינו זקוק לנשא אנושי, גם ספרים, למשל, מיטיבים לשאת את הניסיון שנצבר בין דפיהם, שלא לדבר על מדיות מגנטיות.

נכון, זה לא הוגן להציב את שני התצלומים -ביניהם נמתח פער בלתי נתפש בן שבעים וארבע שנים – זה לצד זה. החיים בהחלט לא הוגנים. אם יש צורך להזכיר, אזכיר שהצלם של התצלום התחתון הוא לואיס קרול, הוא צ'רלס דודג'סון, שאהב מאד לצלם ילדות קטנות. הילדה היא אליס, אז – אליס לידל, מוזה בת עשר.

"עכשיו מבקש אני להציג את הרעיון הבא. בין תחומי הגיל תשע וארבע עשרה יש ומתרחשות בתולות נאוות, אשר טיבען האמיתי נגלה רק לעיניהם של מתי-מעט תיירי-עולם מכושפים, המבוגרים מהן בדרך כלל פי שניים או הרבה יותר; וטבע זה איננו אנושי, אלא נִמְפִי (כלומר, שֵׁדִי); ואת היצורות הנבחרות הללו אני מציע לכנות בשם 'נמפיות'."

(טוב, ברור כשמש על שפת הים ששורות אלה לא נכתבו בשום אופן על ידי לואיס קרול).

מנקודת מבט מגדרית ברור לי שמשחקי ההגדלה-הקטנה של אליס בת העשר בסיפור הרפתקאותיה בארץ הפלאות  (כמו גם הופעתו-העלמותו של חתול הצ'שייר), מבטאים את חששותיו של לואיס קרול מפני התהליכים הגופניים שהופכים ילדות קטנות לנערות. בעולם שברא לואיס קרול כמעט כל שינוי דרמטי הוא שינוי הפיך, מלבד שינוי אחד – הדפורמציה שעובר המפטי-דמפטי, וההשלמה המפוכחת עם כך שביצה לא יכולה להישאר לנצח ביצה. אני מניחה שגברת רג'ינלד הארגריבס הייתה יכולה להנהן בהסכמה. חבל שאין מספיק ספרות יפה שעוקבת מקרוב וברצינות אחר הדפורמציה הנשית, מאישה לישישה. לא, לא חבל. לאחרונה יצא לאור בעברית "שרי", ספרה של הסופרת הצרפתיה קולט, שעוסק בארוטיקה העצובה של הגוף הנשי המזדקן. אין לי אומץ לקרוא את הספר הזה. מאותה סיבה גם לא אלך לצפות בסרטו החדש, עטור השבחים, של מיכאל הנקה, "אהבה". איזה כיף לסיים פוסט במילה "אהבה".

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “הזמן גם הוא סוג של נחש”

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s