קרושה

לעיתים נגזר על רעיונות רבי-השראה אך מופשטים להימוג אל תוך ביצוע חיוור, ואולי זה רק מקדם הציפיות שלי שמלכתחילה עף גבוה מדי. בכל מקרה, לא כל-כך נהניתי בתערוכה על הטיפשות שמוצגת כעת במוזיאון פתח-תקווה (מה גרוע יותר מטיפשות? טיפשות משעממת). מבין שלל העבודות שהוצגו בתערוכה הקבוצתית, אהבתי באמת באמת רק עבודה אחת – "טומטום" – שהציבה מונומנט כדורי סרוג וצבעוני של גיל יפמן, שנתלה מהתיקרה ונראה כלקוח מתוך קומיקס חייזרים תלת-מימדי מופרע. הכדור הגדול הורכב ממצבור צפוף וצמרי של איברים סרוגים מפרישים – הרבה שדיים, המון גלגלי עיניים – ואת עיקר תשומת הלב הויזואלית כבש מגוון דחוס של בולבולים באורך משתנה (טיפה סרוחה דקורטיבית עוד נתלתה על קצותיהם של אחדים). את העבודה ליווה פסקול נהמות עמום, שמדי פעם נקטע ע"י צליל רועם של גיהוקים ונפיחות. כל האופרה הגופנית המוחצנת הזאת, המופע המפלצתי, היצורי, המשחקי – שבו את ליבי לחלוטין. לא יכולתי להפסיק לחייך, חיוך דבילי, טומטומי.

[שלא לדבר על ההגלייה של העבודה הזו לירכתי התערוכה, בתוספת אזהרה פטרונית מודפסת על דף שהודבקה על המשקוף בכניסה, ומודיעה למבקרים בתערוכה שהעבודה המסויימת הזו עלולה לפגוע ברגשותיהם. ומה עם המבקרים שדווקא האזהרה הפטרונית המודפסת פוגעת ברגשותיהם, הא? למה אותם לא סופרים?]

צילום חלקי של "טומטום" כפי שהועלה לכתבה ב"הארץ" שעסקה בתערוכה "על הטיפשות" (צלם לא ידוע)

טיפשות. אבל למה טיפשות? שדיים, עיניים, בולבולים – זה הדו-קרב הנדוש בין הגוף לנפש, מה למעלה מה למטה, האחד נחשב לנעלה והשני נתפש משום-מה כנחות. פרק נוסף בסאגה הלא נגמרת של היצור התבוני שכושל מובס לנוכח התשוקות והדחפים החד-משמעיים של הגוף – איזהו גיבור הכובש את יצרו וכולי – הבכי שמתפרץ ברגע הכי פחות הולם, התשוקה שניצתת בן-רגע ומבעירה את ההיגיון ואת הטעם הטוב, השדיים שנגדשים מאליהם בחלב רגע אחרי שהתינוק מתחיל לפעות – בכל המקרים הללו הגוף עובר לפעול במוד אוטומטי, עוקף ומייתר את התבונה. זה נורא מעליב.

מעליב? קישקוש. מי שלמד ביוכימיה מסוגל להעריך את התואם המופלא של מנגנוני החיים שפועלים בצורה עצמאית דרך הרודנות של הגנים, בניהולה המסור של משטרת המולקולות. המנגנון עד כדי כך מעורר השתאות, שיש מי שסבורים שהתואם הפיזי המרהיב מעיד דווקא על קיומה של ישות מטא-פיזית שעומדת בראש הדירקטוריון של האנושות ואחראית באופן אישי על הרכבת פס הייצור הזה. אני מציינת את זה רק לטובת הפרוטוקול, כי לא זה מה שמעסיק אותי.

מה מעסיק אותי? למשל, זיכרון אחד מת שהבולבולים הסרוגים של יפמן החיו מנבכי הנשייה – כשהייתי בכיתה ו' נערכה מסיבת כיתה בביתה של סיגלית, שהייתה חדשה בכיתה. סיגלית הייתה ילדה חריגה בסביבה שלנו כי הוריה היו שניהם ילידי הארץ, בניגוד להורים שלנו שהיו עולים חדשים או ישנים. בניגוד אלינו היא התקשטה בשם משפחה ישראלי מאד, והסלון שלהם היה מרוהט סבנטיז עדכני, צעיר, בוהמי, צבעוני ושמח [בניגוד לויטרינות הקודרות ולמזנונים הכבדים שהעיקו על קירות הסלון שלנו]. ובכן, חזרה לכיתה ו', מסיבת ליל שבת, ההורים שלה לא בבית – ופתאום סיגלית משכה מגירה ושלפה מתוכה משהו סרוג וצינורי בצבע אדום לוהט, שנראה כמו כיסוי של מטריה. "תנחשו מה זה!" איש לא ניחש. זה היה מחמם זין. אני זוכרת את ההלם שלי במפגש עם הפריט המשונה הזה, שלא העליתי בדעתי את אפשרות קיומו. להורים שלנו לא היו מחממי זין. בשום אופן.

אבל זכרון הקְרוֹשֶׁה [טכניקת הסריגה במסרגה אחת] הדומיננטי של תקופת נערותי היה אחר לגמרי. שעות ארוכות ארוכות רכנתי על מצבורי חוטים בצבע בז', סורגת לאמי עוד ועוד מפות כעורות מתוך ספרי הדרכה שרכשתי במיוחד. המפות שימחו אותה, וכשסרגתי הצלחתי להשקיט את ייסורי המצפון שלי על שאיני משתתפת במטלות הניקיון האינסופיות של הבית. העיסקה הסמויה, שמעולם לא נהגתה, הייתה ברורה מאד – מפות במקום נקיונות. מתי התחלתי להתמרד? ברגע שתיאבונה הבלתי מסופק של אמי תבע ממני לסרוג מפות שולחן גם לאחיותיה. בשלב מסויים העזתי להתנגד ולומר – זהו. עד כאן. ואחר כך? אחר כך התגייסתי, ואחר כך התחתנתי, ולא סרגתי יותר אפילו עין אחת, לעולם.

אני מניחה שזו הסיבה שעלץ לבי למראה התפרעות הקְרוֹשֶׁה של יפמן – שסימן מרד דווקא מתוך הפרוצדורה הנוקשה של הקְרוֹשֶׁה, מדיום רודני שדורש מחיקה מוחלטת של ביטוי אישי. הצבעוניות המרפאת שלו מול המונוכרומטיות הזעיר-בורגנית של העבודות שלי. שבירת המוסכמות שלו מול הכניעה המוחלטת שלי – עבודה על פי דפוס מוגדר, חוזר, ממושמע. ככל שהפיסות שסרגתי היו דומות יותר זו לזו כך נחשבה עבודתי כמוצלחת יותר, האחדה הייתה הישג. השיבוש שלי יכול היה להתקיים בגבולות צרים מאד – למשל, העובדה שהשתמשתי במסרגה עבה יותר מהמומלץ [מה שהיה בבית] ובחוטים עבים יותר, כך שנוצרו עבודות מאד לא מעודנות למראה. שיבוש משמעותי נוסף הסתמן דרך פוטנציאל הפרימה, שגם התממש לעיתים בשל פגם אמיתי או מדומה שזיהיתי פתאום. ההנאה שבפרימה – משיכת חוט הרסנית, השורות שנעלמות כלא היו – הנאה אקסטטית לחלוטין. מי שמחק פעם בלוגים שלמים מכיר היטב את סוג ההנאה הזה.

כדי למרוח את הפוסט הזה בכל זאת בשליכט מסיים של אופטימיות, כדאי שאסיים בהסתכלות חיובית כלשהי על רוטינת הקרושה שכל כך שנואה עליי. ובכן – טכניקת הסריגה במסרגה אחת לימדה אותי שיצירה מורכבת מחומר, אבל לא פחות מכך גם מהחורים שבין לבין, ושנים אחר-כך, כשהתחלתי לכתוב ברצינות, כבר ידעתי הכל על שתיקות.

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “קרושה”

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s