וֶלְטְשְמֶרְץ

מי שיודע מה זה וולטשמרץ שישמור את המידע הזה לעצמו, בבקשה. זה לא מבחן בקיאות לשוני ואני לא באמת רוצה לדעת, ובינינו גם מי שחושב שהוא יודע הרי לא באמת יודע.

 קיימת האפשרות שוולטשמרץ הוא שמו של בית-קפה ותיק בהשראה אוסטרו-הונגרית, כזה שמשדך עוגות שוקולד לאלמנות בנות שמונים (מריר, בעיקר)  – כל מי שמכיר את המקום יודע שלאשתו של בעל הבית קראו חנה והכתובת היא בבן-יהודה, כן? הייתי בת שלוש עשרה ולבשתי את החולצה הטיפשית ההיא, עם ההדפס האפריקאי בצבע חרדל ושרוולי העטלף המתנפנפים. חיכיתי לאוטובוס, שהתמהמה מאד. מלבדי המתינו בתחנה אנשים נוספים, באור יום מלא. בשום אופן לא הרגשתי טרף קל.

 מצידי וולטשמרץ יכול להיות אפילו שם חיבה של חתול, בטח לא יחסן כזה עם ניירות רשמיים ותולדות, סתם חתול מרוט שמשוייך למישהו בתוקף ברית-האכלה ארעית שנחתמה ביללה, בעליבות של איזו חצר ליד הפחים – ואולי אפילו זה לא.  בכל אופן, האיש ההוא הסתובב סביבי במעגלים שהצטמצמו והלכו, כבר סיפרתי שהאוטובוס העירה התעכב באותו בוקר.

 מי שמבין בזה אומר שלא צריך לחפש את הוולטשמרץ, הוא מגיע בעצמו, וזה יכול להיות אפילו מהנדס פנסיונר של חברת החשמל מהרצליה, שאשתו נכנסה אצל הירקן לקנות ארטישוק – מי שיודע מה זה וולטשמרץ ודאי יידע גם להסביר שארטישוק הוא למעשה קוץ  מאכל – קוץ מאכל! (אבל מעט מאד אנשים מודעים לכך שצבע המאכל הטבעי שצבעו אדום וסימונו  E120מופק מכנימות שנטחנות לאבקה) – והאיש הזה אמר לי שהחולצה שלי מאד יפה, ואני התפלאתי מאד שכך אמר.

 למרבה הפלא, חיפוש אחר וולטשמרץ באתר של 144 לא הניב כל תוצאות, ואפשר היה לחשוב שבין כמה מליונים יימצא לפחות וולטשמרץ אחד, אבל לא. התעלמתי מהאיש בתחנה ככל שיכולתי, והוא לא הירפה ממני. כל האנשים שהמתינו לאוטובוס הביטו בשנינו בעניין. איש לא העיר לגבר הזה, שחיזר בלהט אחרי ילדה בת שלוש עשרה, לבושה בחולצה טיפשית שסחבה מארון הבגדים של אמא שלה. הוא היה גבר יפה, עם בלורית שיער מרשימה ועיניים ירוקות, משונות. אין לי מושג בן כמה היה – בגיל שלוש עשרה כל בחור שגילו 20 ומעלה מצטייר כקשיש מופלג. והוא לא הירפה.

 אולי אדון וולטשמרץ מאס בצליל הגלותי ואימץ לעצמו שם עברי נייטרלי כמו יקותיאלי, ממש כמו רבים אחרים שעיברתו את שמם? אני לא מתכוונת להתקשר עכשיו לכל היקותיאלים כדי לפתור את שאלת הוולטשמרץ אחת ולתמיד. באוטובוס הוא עמד לידי, היה צפוף במעבר, והוא לחש לי – "ערב חג היום, אולי תגישי לי את שמך במתנה?". כך, מילה במילה. נשבעת. משפט כל כך מופרך, בעברית כזאת מקושטת, שהלחיצה אותי עד-מוות. אני זוכרת, מילה במילה. כל כך הרבה שנים עברו מאז, ומבטי הכבוש בנעליי, והפחד ששקע כמשקולת בתחתית הגרון, ובעיקר אני זוכרת את התחושה שמשהו יסודי נפגם כאן ללא תקנה, הסדר הטוב מן הסתם, ושהאיש הזה תובע ממני משהו שהוא מעבר לכוחותיי ושהתביעה הזו מפחידה.

 וולטשמרץ היא מילה גדולה כל כך והסיפור שלי קטן כל כך. כשהאוטובוס עצר בתחנה הסופית הוא הלך ואני הלכתי, וזה הכל. אולי בזה זה נגמר, ואולי לא. אולי התגברתי כליל על הפחד ההוא, ואולי לא. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי גונבת בחשאי קצת עשן סיגריות משומש מזרים שמעשנים לידי קאמל, למרות שאני בכלל לא מעשנת. מצאתי שזה מועיל להרפיית שרירי הבטן, שצונחים לפעמים בבת אחת למרחב מכווץ של אין אונים. לאט לאט. אצל אמא שלי, אגב, מצוייר באותו מקום חיוך בשר גרוטסקי, נצחי, זכר לניתוח קיסרי שעברה כשהוציאו אותי ממנה. כמה הולמת הידיעה שנכנסים אל העולם הזה בזעקה.

Surgical-Instruments

מודעות פרסומת

19 תגובות בנושא “וֶלְטְשְמֶרְץ”

  1. בכל עיר יש בסמטא חשוכה
    איש זקן עם גיטרה שעבר כבר את הכל
    הוא לא חייב להיות ניצול שואה
    הוא לא חייב להיות בכלל ניצול
    אבל הוא שר שירי כאב בשביל כולם
    ומנגן את צער העולם

    שיר שכתבתי פעם בתוך מחזה שלא הושלם, והוא כל מה שנשאר מהחומרים שלא מצאו את מקומם. בכל פעם שאני חושבת על המילה "וולטשמרץ", או שהיא נאמרת, או נקראת, הוא עולה במוחי, כמו התניה.
    מאוד מערער הסיפור שלך. דווקא בגלל שאין בו כל הוכחות למעל או פשע. רק פחד, וחולצה גנובה, ומילות חג שאינן במקומן, וחיוך ארכאי, קיסרי.

    אהבתי

  2. "הוא לא חייב להיות בכלל ניצול" – אכן
    בכל אופן כל הדיבורים בזמן האחרון על פרקטיקת החיזור הנמרץ מדי הזכירו לי עד כמה חיזור נמרץ יכול להתקבל כפולשני, בתנאי אופי מסויימים

    אהבתי

  3. מצחיק, נזכרתי בסיפור על איך מר יקירא (דארלינג, אבל אני תמיד אעדיף את התרגום הישן והמעולה) זכה בליבה של אישתו. כל המחזרים שמו פעמיהם לפתח ביתה, אבל הוא הקדים את כולם ובא בכרכרה, וככה זכה בה.
    במסגרת פרקטיקת החיזור הנמרץ. פולני מאוד להגיד שחיזור נמרץ שכרו אמור היה להיות חתונה. אבל זה ככה, לא?
    ובמובן שני, מחזר – מחזר על הפתחים, קבצן של מין.
    וולטשמרץ הוא נהמה כללית חיצונית, או תחושה פנימית?
    הסיפור שלך הוא על תחושה פנימית, שנשענת לכאורה (עוד מילה עם משמעויות שסוטות ממנה כיום) על מה שמזין אותה החוץ. משהו סליזי בפניה עוטפת חג, אולי כי משתמש בחג לצרכי החיזור הנאלח שלו. אולי שם הזעזוע. הרעיון שהיום חג, הרעיון שהשם יכול להיות מתנה לחג לאיש זר, מבוגר, מעורר סלידה. האם צריך יותר מזה כדי להפוך חיזור לנמרץ, מצלק זיכרון, ובעיקר פולשני?
    מה יותר פולשני מלהציע לנכס את שמך הפרטי כמתנת חג לאיש הזר הזה?

    אהבתי

  4. אני ושלוות הבוקר המתקלפת מודים לך על הסיפור הזה, מירי.
    ושנינו רוצים לשתף, שגם אני מחפש בספסלים של גן בנימין בנורדאו – פעם בחמש-שש שנים, כשמזדמן – את הזקן שצעיר ממני עכשיו ובטח ז"ל מזמן, שהתישב קרוב מידי על הספסל, כאילו שזה מנהג הגן – כאילו שעצם הישיבה שלי על הספסל שלו היא חריצת גורל – והציע בחביבות שנלך אליו הביתה, כשחיכיתי מול המספרה, בה הסתפר י, בפעם ראשונה לבדו. היינו כנראה בני 13 או 14. רצתי למספרה. י., היה באמצע התספורת, וראיתי דרך המראה את האכזבה עקב אקט העצמאות שנכשל. כשהגיע התור שלי, ויתרתי. לא הסתפרתי בנורדאו מאז, אפילו שהיה זול שם יחסית למספרה במרכז. פחדתי שאם אפגוש את אותו ברנש, לא אדע אם להתעלם, לחייך בהתגרות, או לדפוק לו מכות בגלל שלא ידע שאני לא כזה.

    אהבתי

  5. (תגובה לשיפי) אני לא יודעת מה זה היה. בשכונה קשת-היום בה גדלתי, עם העברית השבורה והאנשים הכפופים, האיש הזה היה נטע זר ומוזר, משהו אחר לגמרי. לא ראיתי אותו לפני כן וגם לא אחרי כן. אז או שהוא איזה סוטה שהגיע לקושש בשר פגיע באיזור הפחות טוב של העיר, או שאני לא יודעת מה. זה היה מבלבל בגלל המניירות של החיזור – כי את סוטי אוטובוס נצמדים דווקא הכרתי היטב וידעתי אפילו להיזהר מהם (בכל נסיעה באוטובוס לספרייה הציבורית היה פוטנציאל היצמדות, כמו מחיר נורא שיש לשלם עבור פריצת הגבולות שהקריאה מאפשרת, אבל כמובן שבנקודה המסויימת הזו אני קצת מגזימה)
    בכל אופן, הנה חיזור צובט-לב, בעיקר מ03:28:

    אהבתי

  6. לכלב שלי קראתי ולטשמרץ. לשאר בני המשפחה היה קשה עם זה, ועד היום הם קוראים לו בקצרה וֶלְטְשׁ או וֶלְטְשִׁי, אבל משתמשים בשם המלא כשהם כועסים עליו. אימצנו אותו מצער בעלי חיים, ובשבועות הראשונים הוא לא הוציא אף קול. הלכנו לווטרינר, צאצא של סופר ידוע ממוצא אירופי, והוא שאל איך קוראים לכלב. אמרנו לו. הוא הרים גבה: "זה עין הרע, כאילו?". אמרנו שלא. "טוב, בהצלחה עם זה. כל הכבוד". לא הבנו למה כל הכבוד, אבל המשכנו לקרוא לו ככה. מובן, אגב, שבדומה לשמות סימבוליים מעין זה (ובהמשך לשאלות המוכרות "האם כל מי ששמה יפה בהכרח לא תהיה יפה בדרך כלשהי" ו"באילו מובנים מתבטא הנועם של נעימה ששון"), הכלב פיתח שמחת חיים בלתי מוסברת, מעיקה לפעמים, שאינה סותרת את חרדת הנטישה ואת האובססיה למזון של בני אדם שלא נעלמו ממנו.

    אהבתי

    1. הי עומר, ובכן מסתבר שוולטשמרץ היא מילה הרבה יותר מצוייה מכפי שהעליתי בדעתי, אם כי לגמרי לא הופתעתי מכך שד"ר ר"ק הכיר אותה, מי אם לא הוא.

      אהבתי

      1. דווקא מצויה פחות משחשבתי אני, ובכלל נתקלתי בה לראשונה ב"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר, כשמיכאלה, המורה לספרות, קראה לריבי שנהר, תלמידתה-אהובתה, "ולטשמרץ", ואחרי שנים חשבתי, מי קורא ככה לאדם שהוא אוהב, זה בטח מעיד יותר על הקורא מאשר על הקרוא

        אהבתי

        1. הגיוני, אם כי לא קראתי את 'הנה אני מתחילה'. אם הייתי צריכה להמר על סופר עברי שיעלה את המילה הזו על הכתב, הייתי מהמרת על יואל הופמן (ומפסידה?)
          בכל אופן – אם כבר התכנסתם כאן, אני זקוקה לעזרת הציבור –
          מנסה לאתר שם של סרט אנימציה, כנראה באורך מלא, שהוקרן במסעדה אחת בחיפה (המסעדה מקרינה את הסרט הזה בלופ, לסירוגין עם סרט של לואי דה-פינס). המלצרית אמרה ששם הסרט 'רציחות קטנות', היא טעתה, אין סרט כזה. הסרט הוא בעל צבעוניות עזה ושייך לז'אנר סרטי הגנגסטרים של שנות השלושים, פילם נואר עם נגיעות של אקספרסיוניזם גרמני. הדמויות המצויירות – בעלי חיים, בעיקר כלבים בתפקיד הבלשים, וגם שלוש גברות זקנות במראה אנגלי. הפסקול הוחלש, אפשר היה לשמוע בקושי שנסון צרפתי כלשהו, והייתה גם דמות של גבר שמן בכובע בארט שחור שנראה זועף באופן לגמרי צרפתי. מישהו מצליח לקלוט מתוך כל הבליל הזה משהו מוכר?

          אהבתי

  7. מאוד אוהב את הטכסט הזה. ביחוד את המינון המדוייק, זורם בחדווה, של הסרקזם עם אימה אמיתית. פעם כתבו על סיפור שלי שהוא כמו "סוכריות קופצות בפה". זה מה שהרגשתי כאן אלא שהתווסף להן ברוח דברי ימי עמנואל רוזן טעם מריר חזק. המון פנינים. כולל החיוך של הניתוח הקיסרי אקזיסטנציאלי בסוף שבאמת ממשיך להדהד זמן רב אחרי שהסיפור הקטן-גדול הזה נגמר.

    והתמונה – עוד הברקה – עידון אמנותי אירופאי קלאסי של אכזריות מלוטשת. חושב שפעם כבר הזכרתי קטע מ"גטסבי הגדול" שבו עורך דין מצליח וטורפני עונד לחולצה הצחורה שלו חפתים עשויים שילוב של זהב ושנהב אנושי.

    אולי אני אלמנה פולניה. אבל זה באמת היה מריר מענג.

    אהבתי

      1. כי את עדיין מכווצת מהזר ההוא 🙂
        סיפור מצויין, מירי, פור גוט סייק, תרגיעי כבר, אני לגמרי בעדך.

        אהבתי

  8. קראתי את הטקסט לפני שעות ואני עדיין חושבת על זה. על הנגיעות הקלילות האלה, שאין להן שם משפטי או אפילו חברתי הולם. הרגעים שרודפים אותנו ונראים קטנים מכדי לתפוס.
    תפסת חזק. בגרון שלי.

    אהבתי

    1. הי רוני, ראיתי שאת מופיעה ברשימת הפעילויות לקראת חודש הקריאה כמי שמעבירה סדנת כתיבה לנוער בספריה הציבורית, איזה יופי! שיהיה בהצלחה.


      אני מניחה שלכל אדם יש כושר סיבולת שונה לפולשנות מכל סוג (סיבולת סגולית), כבר עצם הבחירה במונח 'פולשנות' יש בה קביעת עמדה – ולי במיוחד נורא קשה, אני חווה כפולשנות את מה שאנשים אחרים רואים כהתקרבות לגיטימית, הבעת חביבות, לא יודעת מה. זו הסיבה שהאירוע הזה נתקע לי במערכת, כנראה.

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s