פכים קטנים מחיי בחודש מאי

בזמן האחרון אימצתי לעצמי מנהג חדש: לנחש את העתיד באמצעות לחיצה על כפתור 'ערך מומלץ אקראי' בויקיפדיה. זה לא כל כך מופרך כמו שזה נשמע, הרי נטען שההיסטוריה חוזרת על עצמה, לא?

 הפסקתי עם זה אחרי שקיבלתי שלוש פעמים "משבר מניות הבנקים" ופעם אחת "יום ראשון העקוב מדם".

 *

ולגמרי בלי שום קשר – לפני שבוע צפיתי בסרט ישראלי ששמו "מחכים לסורקין". יש ז'אנר בינלאומי כזה של סרטים מלאי כוונות טובות, בניחוח נוסטלגי תמים משהו, חמים משהו, ולרוב עודף הכוונות הטובות מוביל למוצר אותנטי כמו סוכרזית. הפעם זירת ההתרחשות היא  בקיבוץ, בסוף שנות החמישים, ומה לעשות – לא התחברתי בכלל, למעט ההופעה המרהיבה של אורי הוכמן בתפקיד סורקין, ששילחה בלחיי הכמושות מעט סומק-פרא. סורקין הוא שחקן תיאטרון הבימה, מרוכז בעצמו ומעט אקסצנטרי, שמגיע לקיבוץ היישר מתל אביב. אורי הוכמן מציג על המסך דמות של גבר בשל, תאב-חיים, כריזמטי ועסיסי. מי זולל עוף שלם בארוחת צהריים בחדר האוכל? סורקין. מי מזנק על הכובסת הפתיינית, גם היא עתירת בשר (שחורג מתוך הבגדים ומתפרץ אל העין)? סורקין. מראה כרסו המשתפלת לכל רוחב המסך העלה בי מחשבות על התרבות הויזואלית הנוכחית, שמסתירה מאיתנו מראות גוף שאינם מצייתים למוסכמות היופי, ולא רק אצל נשים. כמה חבל.

sorkin

הכרס הפרועה הזאת, השפע החריג של הבשר שפורץ החוצה, חורג מהגבולות המסומנים של הטעם הטוב הנוכחי. כרס היא בשר לא ממושמע, שמשמש כראייה מרשיעה בכל הקשור למשמעת גופנית לקויה – וזה מצחיק עד כמה התרבות שלנו, שכל כך מתהדרת בחופש הפרט, לא מוכנה לשום פשרות בכל הקשור להצגת הגוף הזללני למראה. האיפוק חייב להיראות, המשמעת חייבת להיות מוצגת בפרהסיא. טוב, למה כבר אפשר לצפות מהתרבות המערבית, שהאייקון הגברי המרכזי שלה במשך אלפיים השנים האחרונות הוא של גבר צנום ומסוגף, תלוי על צמד מקלות צנומים לא פחות? שלא לדבר על כך שהאב הגדול הוא דמות לא גשמית בכלל, ואייקון מרכזי נוסף הוא של אם שמערסלת את בנה, התינוק הנצחי –  כך שגבריות בשלה היא לא בדיוק במרכז תשומת הלב הויזואלית. חבל. אורי הוכמן עורר בי געגועים מסויימים לג'ון בלושי, שגם אצלו הגוף סיפק מופע בשרני של התפרעות, והרבה יותר קיצונית, כמובן. אני מניחה שתמיד יקום מי שיגיד שגוף שמן זה לא בריא, שמתים מזה – ומה – ספורט אקסטרים הוא לא עיסוק מסוכן? לעיתים קרובות גם לא בדיוק בריא? ובכל זאת, הגוף הממושמע של ספורטאי האקסטרים מעורר הערצה, בעוד הגוף הכרסתני מעורר צקצוקים אסתטיים. ולכן: הוכמן! הוכמן! הוכמן!

 *

את הפוסט הזה אני מתקשה להשלים לא בגלל חסמי כתיבה, אלא בגלל שבזמן האחרון מוטיבציית השתיקה שלי גבוהה מאד. צריך רק לאפשר לה להתחיל לעלות מבפנים, והיא כבר תכסה אותי בהדרגה. בשלב מסויים, כמו כל התמכרות אחרת שעלתה יפה, השתיקה פשוט משתלטת עליי וזהו זה. מכאן והלאה שותקים. יש מי שעלול לחשוב ששתיקה היא טרגדיה עצומה, במיוחד עבור אדם וורבלי כמוני, אבל בדיוק להיפך – נורא קל להשלים עם הנסיגה לשלב הטרום-שפתי, כשהעולם כולו חוזר להתמיין מיון גס ובינארי: קרוב/רחוק, חם/קר ואולי עוד שניים שלושה פרמטרים. באמת שלא צריך יותר. לשתיקה יש גם יתרונות – ככל שאני שותקת יותר, כך אני קוראת יותר ספרים, בשם האיזון המילולי הקוסמי כנראה. כך למשל בשבת סיימתי בשלוש שעות את "מזל עורב" של גוטפרוינד. ספר משונה, כתוב בפאסיב אגרסיב חנוק, כל כולו זעם מאופק שמבצבץ מבין השורות ויחד עם זאת קריא מאד ומשעשע. אפילו שיח האהבה שמתואר בספר הוא שיח זועם, דוקרני. הספר גדוש בסמטאות ללא מוצא, או כפי שניסחו זאת המבקרים, קווי עלילה שהולכים לאיבוד. אני דווקא אוהבת את זה, כתיבה כאוטית תמיד דיברה אליי. גם הסיום פתח פתאום אפשרויות, ונשב מתוכו איזה אופל צונן כזה, מפוכח – די היה במשפט אחד ששילח בקורא, המצוי בכוננות הפי-אנד, מדקרת קור פתאומית במורד הגב. בעיקר אהבתי, מעבר לברק המילולי הרגיל של גוטפרוינד, את השימוש המלבב בשפה הלא תקינה פוליטית. זה מדהים עד כמה אנחנו רגילים לשפה הנקייה, שכל חריגה ממנה נדמית לנו כמו פשע נגד האנושיות. טוב שיש סופרים שמתעלמים מזה. אהבתי גם את העובדה שבהתחלה לא סבלתי את הגיבור ואחר כך התחלתי משום מה לחבב אותו ( אולי רק התרגלתי אליו, עד כמה שאפשר להתרגל לנוכחות כלשהי במהלך שלוש שעות ברוטו של התייחדות אינטנסיבית). מסקרנת הכתיבה הקאמרית הזאת, מעניין לאן היא תוליך אותו הלאה.

 

*

אני מחפשת לעצמי עיסוק חדש. חשבתי על כל הכותבים שיושבים בבית ומזיעים מול הדפים הריקים, ופתאום עלה לי רעיון –  כשצייר רוצה לצייר דמות, הוא מזמין לסטודיו מודליסטית. אולי צריך לפתוח סוכנות מודלים עבור סופרים, שיוכלו לשכור דמות לפי שעות, לשוחח איתה, לקלוט את המחוות הקטנות, את השפה הלא מילולית, את כל מה שהופך תיאור מת לדמות ספרותית בעלת נוכחות ונפח.

 *

החלטתי לתת עוד צ'אנס לערך האקראי המומלץ בויקיפדיה. יצא לי "רכבת תחתית בבודפשט". בטח גם לזה יש משמעות.

מודעות פרסומת

19 תגובות בנושא “פכים קטנים מחיי בחודש מאי”

  1. יש לך לקוחה ראשונה. קצת מבוהלת מעוצמת הדמות, אבל מוכנה ללכת אל הלא נודע.
    יפה מה שכתבת על הוכמן. אבל האם בחוף הסמוך אלינו נעז גם אנחנו לחשוף את גופנו בשלווה ובנחת?

    אהבתי

    1. (: התכוונתי להיות המתווכת, רק אימפרסריו ותו לא
      לגבי חשיפת הגוף – מיטב הגוף כזבו, לא? לרוב אני חושפת רק שליש ציצים, וגם זה (בגילי) יותר מדי

      אהבתי

  2. מר זאואר המורה היקה שלי לאנגלית האמין בלימוד בעל פה. אני עדיין זוכרת את השייקספיר הזה, מיוליוס קיסר
    Let me have men about me that are fat;
    Sleek-headed men and such as sleep o' nights;
    Yond' Cassius has a lean and hungry look;
    He thinks too much: such men are dangerous.

    אהבתי

  3. (:
    תלוי
    הדימוי המקובל הוא באמת שבע ורופס, מדולדל משהו

    אבל לפעמים גברים שמנים עלולים להיות מסוכנים ממש

    (שניהם ג'ף בארק, שכנראה הבין משהו בגברים שמנים)

    אהבתי

    1. כן, תודה, אבל לא זאת השאלה – השאלה היא אם השורש הזה פ.ט.פ.ט. הוא שורש ייחודי לדיבור נשי או לא. זאת אומרת, האם היה עולה בדעתך לכתוב תגובה כזו לגבר שהיה משחרר פוסט מפוזר ודלגני, אם כי אינטיליגנטי?

      אהבתי

      1. לרגע השתכנעתי ואז נזכרתי במריו קוטליאר ז"ל. אחד מארבעת מייסדי תיאטרון הקרון ומנהל הזירה הבינתחומית (כשנקראה עדיין בשם המאובק "הבמה"), יזם תרבותי שערך בין השאר יומולדת 120 לאלזה לסקר שילר עם אמנים שהביאו לה מתנות, או ליל סדר ארס פואטי עם הגדה על הגדה וכן הלאה. המשפט שהכי אפיין אותו היה "בואו נפַּטפּט", כך בפא דגושה בנגינה הארגנטינאית שלו נרקמו כל הפרוייקטים האמנותיים שלו.

        אהבתי

          1. חלילה. ללא הבדל מין גזע ודת. כל אחד ואחת ורבות ורבים שרצה למשוך לפרויקטים רבי המעוף שלו הוזמן לפטפוט. וגם להפך – כל מי שפנה אליו עם יוזמה אמנותית מיד הוזמן לפטפוט. זה היה שלב הכרחי בין הרעיון לביצוע.

            אהבתי

  4. "שהאייקון הגברי המרכזי שלה במשך אלפיים השנים האחרונות הוא של גבר צנום ומסוגף, תלוי על צמד מקלות צנומים לא פחות? שלא לדבר על כך שהאב הגדול הוא דמות לא גשמית בכלל, ואייקון מרכזי נוסף הוא של אם שמערסלת את בנה, התינוק הנצחי – כך שגבריות בשלה היא לא בדיוק במרכז תשומת הלב הויזואלית. "

    אוח. אוח. אוח. תענוג!

    התמונה העליונה לא נפתחת לי. בטח עסיסית.

    אהבתי

  5. הפטפוט, כך נדמה לי, הוא יכולת מופלאה ומפותחת מאד אצל עוללים וילדים עד גיל 6-7, בו הם מגיעים לבית הספר ולומדים לשתוק ולדבר מסודר. איכשהו, אני מתרשם כי לאורך השנים, נשים מצליחות יותר לשמר את היכולת היקרה הזו, שאני מעריץ.

    אהבתי

    1. טוב, אנחנו לא מכירים, אחרת היית יודע עד כמה אני קשת-פטפוט, ומעדיפה כמעט בכל מצב את השתיקה על פני הדיבור. דיבור (שלי ושל אחרים) לרוב מייגע אותי, אני מתייחסת אליו כאל רע הכרחי. כתיבה שונה מדיבור, ושם אני כן מצליחה ומפיקה מזה הנאה אפילו.

      אהבתי

  6. הממ…למה צריך דוגמני דמות, הרי הסופר חי בתוך עמו ומוקף דמויות פוטנציאליות. לא? נהג אוטובוס, מוכר בבית קפה, מעסיק, עובד, אקס/ית וכו. או לפחות כך אני רואה את זה. אבל אהבתי את הרוח של הרעיון מאד

    אהבתי

    1. את צודקת כמובן, אבל את יודעת… ברוח הפוסטמודרניזם…שרשרת של ייצוגים, ייצוג בתוך ייצוג, כך שאם רוצים לשמור על רוח התקופה צריך דוגמני דמויות

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s