לא מדברים מספיק על חרדל

פרוייקט הבלוגרים הכייפי "חמש המלצות" שחלי התחילה לגלגל הזכיר לי את ימי הטרום-פייסבוק, כשבלוגרים תיקשרו זה עם זה בעיקר באמצעות סימני עשן מפסגות של גבעות נישאות. באותם ימים (לא, הם לא ישובו, לא לא) פרויקטים של 'הראה לי את החברים שלך ואראה לך את שלי' היו מאד פופולרים וגם מאד מוצדקים, כי הם היפרו את מעגלי הקריאה בשיטה העתיקה של "חבר מביא חבר". אחר כך בא צוקרברג והמציא מחדש את מושג החברוּת ואף יצק לתוכו תוכן שיווקי ומניות, ועניין המלצות הקריאה נעשה יומיומי וזוהרו הועם משהו. בכל אופן, אביבית המליצה עליי  ועכשיו מחובתי להמליץ הלאה ואקיים חובה זו בעונג ובשמחה. אבל קודם נאום הכתרה קטן.

 אם כן, רשימת חמשת הבלוגים שקריאתם חביבה עליי חושפת את אחת ההתמכרויות היותר טובות שלי: אני מכורה לאינטימיות. יש הרבה סוגים של אינטימיות. החל באינטימיות קז'ואל של מי שחולקים עשרות שנות חיים ושפופרת של משחת שיניים ומתגלגלים יחד הלאה, בעיקר בפנטומימה, וכלה באינטימיות אינטנסיבית בת לילה אחד בין זרים שנתקעו בשדה תעופה, או בבית מלון בטוקיו – אבל אני רוצה לדייק את ההתמכרות שלי, כי אני מכורה לפן מסויים של אינטימיות, דהיינו אינטימיות שמתרקמת מתוך כתיבה. בלוג במהותו הוא מרחב אינטימי, הכי אינטימי, וברשימה שלי יש בלוגים שמצליחים להיות בו זמנית פרטיים מאד אבל גם מזמינים להיכנס פנימה, ובכוונה לא כתבתי מכניסי אורחים כי לפעמים צריך לעשות את זה על קצות הבהונות:

קוראת כותבת mibo– מילים אחדות, מעט קווים, כמה כתמי צבע פה ושם – ופתאום, משהו בוהק

מאידך, האישה שהוליכה – ורד היא משוררת שגילתה לי שמילים בעצם עשויות מפלסטלינה, ושפלסטלינה היא חומר נקבי

 קרמטוריום, קובי אור – כי כמעט אין בלוגרים גברים שיודעים להיות אינטימיים בכתיבה שלהם, והוא כן. חוץ מזה הוא מזכיר לי שאף פעם לא הייתי בתששעשרה.

המורדים,  אסי חיים – שיודע כל כך לדייק בצילומים שלו, ותמיד תמיד אני מתבוננת בהם בשילוב בלתי אפשרי של חיוך מטופש ודמעה.

ואחרונה וקצת יוצאת דופן היא עפרה ממכרות נטושים, שאמנם לא כותבת בכלל על עצמה אבל חושפת אוצרות ידע בנדיבות וברהיטות, וכדאי במיוחד לקרוא את הפוסט האחרון שלה על שמשון, וגם את הפוסט הזה, "גיבורות ההיכל" שהמשיך לתקתק בתוכי הרבה זמן אחרי שקראתי אותו (ועדיין ממשיך. הנשים האלה).

 *

במתווה המקורי של הפרוייקט חלי העלתה חמישה קישורים לחמישה פוסטים שהיא הכי אוהבת מתוך כלל הפוסטים שפירסמה בבלוג, אבל אני לא נקשרת לפוסטים שכתבתי, כותבת ושוכחת, וממילא אני לא מאמינה שמישהו יטרח לקרוא פוסטים ישנים. בכל מקרה, הבלוג הזה מתחיל כאן, ומי שרוצה מוזמן לדפדף עצמאית. המשפט האחרון נכתב בפולנית צחה, אני מודעת לזה.

 /

ואם כבר המלצות קריאה – אז גם שיר משגע של מאיה אנג'לו שתרגם שמעון זנדבנק. העליתי אותו אתמול לשירשור של מועדון כרייה, כי הוא מתקשר יפה לדיון על הסיפור "ילדה בקפה" של רונית מטלון, אבל מכיוון שהדיון כבר הסתיים מזמן וחבל לי שתפסידו, אז הנה:

 

ובעצם רציתי לכתוב פוסט על שיר של דורותי פארקר, "ורד אחד מושלם", אבל פוסט ההמלצות התארך לו. אז בינתיים רק אעלה לכאן את השיר (מקור ותרגום), כמשחק מקדים:

.A single flow'r he sent me, since we met
;All tenderly his messenger he chose
–Deep-hearted, pure, with scented dew still wet
.One perfect rose

;I knew the language of the floweret
."My fragile leaves," it said, "his heart enclose"
Love long has taken for his amulet
.One perfect rose

Why is it no one ever sent me yet
?One perfect limousine, do you suppose
Ah no, it's always just my luck to get
.One perfect rose

Doroty Parker, One Perfect Rose

ובתרגום לעברית – תרגם שמעון זנדנבק, מתוך האנתולוגיה שיר אהבה: לקט שירי אהבה מספרות העולם (הוצ' חרגול 2009):

פרח אחד שלח לי מאז נפגשנו.
בחר שגריר עדין, נקי מפגם,
בר-לבב, טהור וטלול-ניחוח –
ורד אחד מושלם.

ידעתי את לשון אותו הפרח
"בין עלעלי," אמר, "לבו נחתם."
האהבה אמצה לה לקמע
ורד אחד מושלם.

אבל אימרו לי: למה לימוזינה
אחת מושלמת לא שלחו לי מעולם?
זה המזל שלי: תמיד שולחים לי
ורד אחד מושלם.

מודעות פרסומת

4 thoughts on “לא מדברים מספיק על חרדל”

  1. 1.בקשתי חמישה פוסטים עצמיים שנעלמו בעומקי הבלוג, לאו דווקא את הכי אהובים, אלא דווקא כאלה שאולי מייצגים את "רוח הבלוג" (למי שרק הגיע) או פוספסו או מגיע להם "יותר" ….

    2. בעניין הקריאה לאחור בבלוג…קוראים שקוראים לא מדפדפים וקוראים לאחור, אבל יש אנשים שמגיעים ואז אני רואה תנועה גדולה בפוסטים הישנים, בעיקר על פי הקטגוריות. מישהו נכנס לקטגוריה וחורש אותה לעומק וזו הקריאה שאני אוהבת בעצם.

    3. על mibo אני מספרת רק לקרובים לי מאד מרוב שאני מרגישה שעדינות נדרשת, אני בקושי מגיבה עד כדי כך אני לא בטוחה אם היא אוהבת תגובות או לא 🙂

    4.אני חושבת שדווקא בגלל הפייסבוק, פרוייקט הקיץ הזה מקבל חשיפה להרבה אנשים נוספים, חוץ מזה שזה כיף, וינטאג' אמיתי 🙂

    5. זהו. תודה שבאת 🙂

    אהבתי

    1. אהה, עכשיו הבנתי את התכלית של חמשת הפוסטים. מן הסתם אני קצת חוששת לחטט, אין לי מושג מה אפגוש שם (:
      אני חושבת שכל מי שמתחזק בלוג בקביעות אוהב לקבל תגובות – מכבדות, ענייניות, לא סתמיות ולא חטטניות מדי. רגעים של שקט ויופי כמו שmibo מעניקה הם מתנה שכיף לתת.
      לגבי פייסבוק – אני פשוט לא מצליחה לעכל את הדבר הזה. מבינה שכלתנית את הצורך וההיגיון בפלטפורמה כזאת, אבל כל כך נרתעת. היה לי ועזבתי מבלי להביט לאחור. אני יודעת שאני מפסידה אנשים (אורלי, נעמי, נטליה, שרון, דקלה – מתגעגעת) וכנראה גם לא מעט קוראים, ובכל זאת, ההתנגדות הפנימית שלי הרבה יותר מוצקה מהמשיכה. אולי תחושת-פייסבוק עבורי זה קצת כמו לאסוף מהריצפה פירות שנשרו מהעץ, והרבה יותר מדי פירות בעת ובעונה אחת. בכל אופן לא בשבילי, אני מעדיפה ללכת אל העצים אחד אחד.
      ותודה לך, שהבאת (:

      אהבתי

  2. מירי, תודה, זו זכות גדולה ומנעימה, להיות מומלצת על ידך.
    שמחתי על כל אחת מההמלצות (רק את מיבו הכרתי כבר).
    הפוסט "גיבורות ההיכל" מ'מכרות נטושים' עם העבודות של פריברג אכן מתקתק בלב ומדגדג מחשבות.
    ואם כבר לפשפש בחמישה פוסטים ישנים מיצגים ושחבל שיעלמו, במקרה שלך יש הרבה יותר מחמישה פוסטים שהעשירו אותי כאן ובבלוג הישן שלך, מחסן הפסנתרים, ואני ממליצה לכולם לפשפש גם עד שם מדי פעם. (גרועה בקישורים אז לא מביאה דוגמאות).

    מצפה לפוסט על דורותי פארקר.

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s