שלמוּת או למות

זאת לא התחלה של פוסט. זהו אוסף של אוחחחים והממממים, גרגורי הנאה ואנחות התפעלות כנה, אתם יודעים, כל המנגנון הזה של מיתרים ואוויר וחללי תהודה ועליצות. קוראים לו סס נוטבום Cees Nooteboom,  הוא הולנדי ומעולם לא שמעתי עליו, והוא כתב את הספר הכי טוב שקראתי לאחרונה . שם הספר "ריטואלים" (כתר, 2003. תרגם רן הכהן). כל ניסיון להסביר את העלילה יהיה נואל בהחלט, למה שלא נשאיר את העיסוק העלילתי לסופרים פחות וירטואוזים. הספר מתחיל בפרידה של איני וזיטה, אבל הקטע שבחרתי לצטט מתאר את המפגש הראשון ביניהם:

"נזכר שפגש את זיטה לראשונה בתערוכת צילומים, עומדת לפני צילום שלה עצמה. הוא ראה את הצילום עוד לפני שראה אותה, והוא לא ידע מי מתכחש למי, האישה בצילום לאישה העומדת שם, או להיפך. יש תצלומים, כמו זה המפורסם של וירג'יניה וולף בגיל עשרים שהיא מצודדת בו מבט, שהם מושלמים עד כדי כך שהיצור החי שנראה בהם דומה ליצור בדיוני, משהו שנברא כדי שאפשר יהיה לצלם אותו. איני הבין שאם הוא רוצה להכיר את האישה שבצילום, יצטרך לדבר עם האישה העומדת לפניו, וכך עשה. הצילום היה תלוי בפינה חשוכה מעט, אבל שאב אותו אליו תכף ומייד. הוא הקרין עוצמה, נדמה שהפנים האלה, שבשום אופן לא יכלו באמת להיות פנים של אדם חי, קיימות כבר אלפי שנים, אינן תלויות בשום דבר, מסוגרות לגמרי בתוך עצמן, שיווי משקל.

הוא עוד זכר היטב שנתקף סחרחורת קלה כשניגש אליה. היא התרחקה מהצילום שלה, מה שהקל על העניין, ועמדה ליד אחד החלונות, מכוסה שכבת אור לבנה, לבדה, ובשיוון הנפש המוחלט של אדם שנוצר אך ורק כדי להיות שונה מן האחרים בלי לתת לעצמו אף פעם דין וחשבון על כך, של עַם מסוג אחר שיש בו רק אדם אחד, היא. וכך הוא נכנס לעולמה בלי להפוך אי-פעם לחבר בו, הוא חולל את נזקיו בעודו מרווה את צימאונו בשיווי המשקל המושלם של הזיטות, ועכשיו הוא עתיד להיענש על כך."

 *

"יש תצלומים, כמו זה המפורסם של וירג'יניה וולף בגיל עשרים שהיא מצודדת בו מבט, שהם מושלמים עד כדי כך שהיצור החי שנראה בהם דומה ליצור בדיוני, משהו שנברא כדי שאפשר יהיה לצלם אותו". יש לשער שהתכוון לצילום הזה, שצילם בשנת 1902 צלם ששמו ג'ורג' צ'רלס ברספורד:

לא. רגע. אולי עדיף כך: כן.

אבל הנושא המקורי של הפוסט הזה הוא בכלל שלמות,  הלוא הבטחתי כבר "ורד אחד מושלם". על מנת להתחיל לגרד את שכבות הקיטש שהצטברו לאורך השנים וכיסו את עלי הכותרת העדינים,  וכדי להחליק את המעבר, אזדקק לשירותיה הטובים של מרת קלאריסה דלוויי, שמבקרת בבוקרו של יום בחנות פרחים לונדונית, במסגרת ההכנות למסיבה שהיא עומדת לקיים בביתה באותו ערב:

"…כשעיניה עצומות למחצה, והריחה, לאחר מהומת הרחוב, את הניחוח המענג, את הקירות המעודנת. ואחר כך, כשפקחה את עיניה, כמה רעננים נראו הוורדים, כמו בדי פשתן מצוייצים שיצאו מהכביסה והונחו בסלסילות נצרים;  והציפורנים האדומים כהים ומסודרים, זוקפים את ראשיהם; וכל פרחי האפונה הריחנית שמתפשטים בכדים, סגלגלים, לבנים כשלג, חיוורים – כאילו כבר ערב ונערות בשמלות מוסלין יצאו לקטוף אפונה ריחנית וורדים כשיום קיץ נפלא, עם שמיו השחורים-כחלחלים, עם הדורבניות, הציפורנים ופרחי הלוף, הגיע אל קצו; וברגע הזה, שבין שש לשבע, כל פרח – ורד, ציפורן, איריס ולילך – זוהר; בלבן, בסגול, באדום, בכתום כהה; כל פרח בוער בעצמו, ברוך, בטוהר, בערוגות האפופות אובך;" (גברת דלאווי, מאת וירג'יניה וולף, תרגמה שרון פרמינגר)

*

ההקבלה בין נערות צעירות לבין פרחים היא די משומשת (נכון סיגל? מה דעתך על כך, חבצלת? וכמו כן שושנה, ורד, נורית, נירית, כלנית, איריס, לילי, רותם, לוטם?). אולי זה הסומק בלחיים, או עור המשי החלק, החף מכל פגם. אולי אלה התום, האמון, החיוך החם והזוהר, תחושת ההרפתקה, הביישנות, ההתרגשות המתנשמת. אל-אלוהים, כנראה שקראתי בנערותי הרבה יותר מדי רומנים רומנטיים בכריכה רכה. קשה לעמוד בפני ההבטחה הגלומה בניצן על סף התפרצותה של פריחה,  אפילו אגלי הטל מעטרים אותו ומדגישים עוד יותר את יופיו, ממש כמו אבני חן.

*

(ועוד פליק-פלאק: המעבר המתבקש מקלאריסה לקלאריס) כשקלאריס ליספקטור כתבה את "מאה שנות מחילה", היא נדרשת להקבלה הזו בדיוק, אבל אצלה זה לא רק ענוג וביישני, אצלה זה הרבה יותר מלוכלך – היא מכתימה את ורד הנעורים כבר מהרגע הראשון, בכתם של חטא קדמון – כדי להרוויח אותו היא חייבת לגנוב אותו קודם. הדיכוטומיה הזו של טוהר שהושג בדרך מלוכלכת הרבה פחות מעפעפת בהשוואה לרומנים הרומנטיים ההם, אבל גם הרבה יותר אמיתית. כי נערות צעירות, מושפלות ריסים ככל שתהיינה, צריכות לתרגל את הנשיות המתהווה שלהן על מישהו, על משהו.

"מי שאף-פעם לא גנב לא יבין אותי. ומי שאף-פעם לא גנב ורדים, הוא באמת לעולם לא יוכל להבין אותי. אני, כשהייתי קטנה, גנבתי ורדים."

ובהמשך היא מתארת את מושא התשוקה המצוי בהישג עין, ותכף בהישג יד:

"יפה, אבל מבודד בערוגה שלו, צמח לו ורד שרק התחיל להיפתח, בצבע ורוד-חי. כמעט השתגעתי כשהסתכלתי בהתפעלות בוורד המתנשא הזה, שעדיין לא הגיע לפרקו. ואז זה קרה: ממעמקי לבי רציתי את הורד הזה בשבילי. רציתי, הוי כמה רציתי. ולא הייתה דרך להשיג אותו. אילו היה שם הגנן, הייתי מבקשת את הוורד, למרות הידיעה שהיה מגרש אותנו כמו שמגרשים פרחחים, לא היה גנן בטווח ראייה, לא היה אף אחד. (…) בעיצומה של השתיקה שלי ושתיקת הוורד, היה החשק שלי, שהוורד יהיה משהו שהוא רק שלי. רציתי להחזיק אותו, רציתי להריח אותו עד שארגיש את הראייה שלי מסתנוורת מרוב בושם מסחרר."

*

שנים אחר-כך, מגיע הגל הנגדי, שלב הפיכחון מוורדים. דורותי פארקר תיארה אותו בשירה "ורד אחד מושלם":

פרח אחד שלח לי מאז נפגשנו.
בחר שגריר עדין, נקי מפגם,
בר-לבב, טהור וטלול-ניחוח –
ורד אחד מושלם.

ידעתי את לשון אותו הפרח
"בין עלעלי," אמר, "לבו נחתם."
האהבה אמצה לה לקמע
ורד אחד מושלם.

אבל אימרו לי: למה לימוזינה
אחת מושלמת לא שלחו לי מעולם?
זה המזל שלי: תמיד שולחים לי
ורד אחד מושלם.

(תרגם שמעון זנדבנק)

*

מהי שלמות, בעצם שואל השיר ומשיב – שלמות היא עדינות נטולת פגמים של ורד אחד. לצד הוורד האחד, מצטייר פתאום משלוח של זר שלם כאקט וולגרי משהו. אבל יש צד אפל לשלמות של הורד בשיר, צד שמתגלה שבוע ימים מאוחר יותר, כשיד נטולת סנטימנטים שולפת את הפרח הנבול מתוך האגרטל ומעיפה אותו קיבינימט לפח האשפה. גלוריה עלתה על הטרנזיט, אפשר לומר. אנחנו שומרים בזיכרוננו את מראהו הטלול של הורד המושלם, ומדחיקים את מראהו המדכדך של הפרח הקמל שזה אך נפטרנו ממנו. וכאן הטעות, לדעתי. כי השלמות של הורד לא נמצאת רק במופע קצר-המועד של זוהר רענן וצלול. מופע השלמות הוא מופע מתמשך, מרובה דקויות ושינויים. עלי הכותרת נפתחים, מגלים את צבעם הפנימי, הפרח מבשיל מול עינינו, צבעיו נעשים דשנים יותר, ריחו כבד ומרוכז יותר, של מתיקות על סף רקב. ואז מתחילות הפגימות.  עלה שמתקמט, או שמשתפל בזווית לא מחמיאה, נוקשות במקום שקודם הייתה רכות אינסופית, שוליים חומים מכרסמים בצבע המשי הבוהק. התפיסה ששלמות מתכנסת לתוך רגע אחד היא תפיסה רומנטית ואני מקווה שאבד עליה הכלח. אני מעדיפה לראות שלמות כהצטברות, כתהליך – קו, מעגל, זה לא באמת משנה כל עוד לא מסתפקים בנקודה אחת.

 

מודעות פרסומת

16 תגובות בנושא “שלמוּת או למות”

  1. לא, לא, לא. כי היופי הנצחי יכול להיות מקופל אך ורק בהרף העין של המצלמה. הפיסקא האחרונה שלך סותרת את עצמה בתוכה. אבל על אותו הרף-עין של המצלמה אפשר להתמוגג אח"כ עידנים ארוכים. נצח.

    אהבתי

  2. גם ברפסודיה באוגוסט של קורוסאווה יש שושנה

    זה קשור לוורד הבר של גיתה/שוברט. כל הזמן מנגנים אותו בסרט (תרגום פיכמן באדיבות זמרשת).

    נַעַר רָאָה צִיץ שָׂדֶה,
    וֶרֶד בָּר פּוֹרֵחַ.
    כֹּה רַעֲנָן וְטוֹב מַרְאֶה
    רָץ לַוֶּרֶד הַנָּאֶה,
    רָץ בְּלֵב שָׂמֵחַ.

    וֶרֶד, וֶרֶד טוֹב-מַרְאֶה,
    וֶרֶד בָּר פּוֹרֵחַ.

    נַעַר שָׂח: "אֶקְטֹף אוֹתְךָ,
    וֶרֶד בָּר פּוֹרֵחַ!"
    וֶרֶד: "אוֹ אָז אֶדְקָרְךָ
    וּזְכַרְתַּנִי עַד מוֹתְךָ
    כְּחֵטְא לֹא יִסָּלֵחַ!"

    וֶרֶד, וֶרֶד…

    נַעַר רַע הֵצִיץ, קָטַף
    וֶרֶד בָּר פּוֹרֵחַ
    וֶרֶד נֶאֱבַק לַשָּׁוְאלֹא הוֹעִילוּ תַּחֲנוּנָיו,
    אֶת חַיָּיו קִפֵּחַ.

    וֶרֶד, וֶרֶד…

    אהבתי

  3. תודה רבה, מעניין
    ועוד על הסכנה בשעת קטיף: כשפרספונה קוטפת פרחים האדמה נבקעת והאדס עולה מתוכה. כשכיפה אדומה קוטפת פרחים הזאב מדיח אותה.

    אהבתי

  4. טוב, הייתי מוכרחה בסוף להביא את זה… ג'וזף שפרינצק מבצע בהופעה, ורד,או האם היא היתה עדיין ורד, מתוך: העולם עגול\ גרטרוד שטיין . (אפשר לשמוע את זה באיכות טובה יותר של סאונד פה:
    https://myspace.com/childrenstoriesforadults/music/songs

    חושבת על העם אדם-אחד ללא הדין וחשבון מול אפאחד או עצמה מול המינוטאור של בורחס שכל כך יודע דין וחשבון על שהוא אחד, ועל נזקי שיווי המשקל והעונש הכרוך במפגש. מערער ):

    אהבתי

  5. בדיוק. האמת היא שבתכנון המקורי רציתי להתייחס לורד של שטיין, להיאנח בהשלמה ולהגיד שאפילו אחד לא שווה אחד, כלומר לא בדיוק בדיוק, לא ממש ממש, מכאן שורד הוא לא ורד הוא לא ורד, אלא יותר מדוייק לומר שורד הוא גם ורד הוא גם ורד, בהתייחס לפאזות השונות של הצמח, ולאינטגרציה של כל הפאזות תחת המושג ורד. בסוף ירדתי מזה, גם ככה הפוסט עמוס. ולגבי המינוטאור – לגמרי. זו בדיוק הסיבה שבחרתי בסיפור הזה, האם 'בית' יכול להכיל את ה'אחד'.

    אהבתי

  6. התגובה שרשמתי, זרחה לה לרגע, ופוף, פרחה ו..נגוזה. הייתה או לא הייתה.
    איך מדביקים כאן תמונות? ניסיתי העתק הדבק, לא הלך.

    אהבתי

    1. הי,
      אני לא רואה תגובה שמאוחסנת במערכת באיזה אופן, כנראה שנגוזה. בעניין התמונות, יש שתי אפשרויות: הראשונה היא להכניס את הקישור ואני אסדר את זה אחר כך, השנייה היא להשתמש בתגיות HTML

      אהבתי

  7. rose is a rose is a rose ?
    מרסל דושאמפ ( יחד עם מאן ריי) , בחר לשחק במשפט של סטיין ולבחון אותו. לשם כך הוא ברא את rrose selavy ( זו לא ג"ורד" זה אדון)
    הוא המציא את עצמו כדמות נשית, תעתוע ויזואלי, משחק מגדרי ובנה לה עולם שלם, המשחק גם בזירה של סטיין, מגדר, אמנות, ואמנות המשחק במילים ומשמעותן.
    לרגע, מענין להתבונן במשחק הזה, היצירתי, מבלבל, מתעתע, המכריח לאמץ נקודת מבט אחרת, לכל מה שמייצג משפטה של סטיין rose is a rose is a rose
    , ROSE שם נשי מאוד פופולרי (אז), וגם סימבול מובהק (כל מה שכתבת), הפך אצל דושאמפ לRROSE . הוספת עוד Rלשם, זה אינו רק טוויסט קוקטי, זוהי בקשה להתעכבות, הסטת נקודת המבט, מלמול אחר ( גם פונטית), כבר לא בדיוק אותו שם הורד. כפל האותיות בתחילת השם מסמל את הדאבל, הכפילות תרתיי. גם לתת המודע יש את המקום שלו, כשדושאמפ קרא את הרפטטיביות של צמד המילים a rose ,a rose בשיר, הוא הבין שלא מדובר רק ב-ה-פרח, כי אם, בארוס בכבודו ובעצמו,שפונטית נשמע כמו a rose ומשם, אל הפועל , arose. זרח, התעורר, התעורר מינית.
    הגבריות המוסווית של דושאמפ גרמה לו להכפיל, להגדיל את האות הראשונה, (אילו היה אמן ישראלי דובר עברית, אני מאמינה שהיה קורא לעצמו, רוזזזזז.)
    הבחירה במשחק המילים Sélavy אלה החיים, כשם משפחה, בהצמדה למילה rrose אינה רק לשם השעשוע הפונטי.
    על הארוס כמחולל חיים, על ההבנה שקיים כאן תהליך שלם, ושהחלק הבלתי מדובר, היפוכם של החיים, הוא המוות, כי ככה הם החיים, ארוס וטנטוס והידיעה שאלה הם החיים, הביוגרפיה של פריחת הורד, היא גם ידיעת תהליך ההתכלות.
    כמקדמת הרעיון והמכירות,דמותה של סה לה וי, התנוססה על קדמת בקבוק האו דה טואלט שרקח במוחו דושאמפ . מוצר, ריח, תמצית נשיות עשויה ממיצוי פרחי סיגליות, תמצית חיים נצחיים, פריחה, סה לה וי?
    כשגרטרוד סטיין ראתה את דמותה המצויירת על ידי פיקאסו, בציור המפורסם, היא התאכזבה. גם חבריה טענו, התמונה, לא דומה לה בכלל. על זה, פיקאסו ענה להם: "אולי היא לא דומה, אבל היא עוד תהיה דומה."

    אהבתי

  8. הי מירי, "ריטואלים" הוא באמת ספר מהדהד, מהספרים שאני מנסה לומר בטובתם לכל מי שרוצה לשמוע.
    חוץ מזה הוא מתכתב לאורך ולרוחב עם יאסונרי קוובטה ועם ספר התה של אוקאקורה קאקוזו שכל אחד מהם
    הוא מהיצירות שאני מוציא לכבודן את החד-אופן מהמחסן ויוצא לרכוב בנגב.
    נדמה לי ששלושת הסמוראים האלה היו נהנים מיופיו של הורד (או מפריחת הדובדבן) רק כי עוד רגע חרישי
    תהליך התפוררותו תחל וכל יופי שלם הוא ראשית פגימתו, אם לא היה פגום מלכתחילה.

    אהבתי

    1. הי שועי,
      לא מכירה את הספרים היפניים שהזכרת, נשמע מסקרן, ומאד נהניתי לקרוא את מה שכתבת, ניסחת יפה בכמה מילים את מה שניסיתי לומר בפוסט ארוך מדי (:

      אהבתי

  9. מירי, "יופי ועצבות" ו-"האגם" של קוובטה (לטעמי, לפי הסדר הזה, שניהם תורגמו לעברית). מסוג הספרים שאני לא רוצה להכביר עליהם סופרלטיבים רק לומר שבשבילי הם הוכחה לכך שיצירה ספרותית יכולה לעורר את האדם, לשנות את הגדרות היסוד שלו. הם גרמו לי לעבור לקרוא ספרים נוספים של קוובטה באנגלית.

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s