מָשוֹט אחד וגבר, זה הציוד כולו

הפוסט הזה התחיל ברצון לכתוב משהו על ידידו הטוב של האדם, הוא הגאדג'ט, או בעברית תקנית – חפיץ. לפני חמשת אלפים שנה נקבר בקרח האלפיני גבר בן 45 שנים, שמאוחר יותר קיבל את הכינוי אוצ'י. לצידו נטמן מבחר משכנע של כלי עבודה –  הבולט מביניהם היה גרזן קרח ייחודי מצוייד בלהב נחושת נדיר, ומלבד הגרזן נמצאו גם מקדח, מגרד, אבן צור ועוד. חשבתי על אוצ'י בזמן שצפיתי בסרט "מי מפחד מהזאב הרע", קומדיית-אימה מסוגננת, שגם הוא מעניק לצופה הצצה למפגש סינרגטי בין גברים לבין מכשירים.

הגרזן של אוצ'י (משוחזר)

המקום המרכזי שתופש ארגז הכלים הגברי בא לידי ביטוי כבר בכרזה של הסרט (גרסת חו"ל. בפוסטר הישראלי כצפוי מצולמים כל כוכבי הסרט):

1458658-5

מה שנדמה במבט ראשון כפטיש הצדק של שופט לגיטימי, מאבד בסרט את הרובד המטפורי – מסתבר שלפעמים פטיש הוא, בין השאר, גם פטיש. תקציר העלילה עבור מי שסבל מתרדמת במהלך השבועיים האחרונים והצליח איכשהו להימנע מרשימות הביקורת שהתפרסמו  מעל כל במה אפשרית:

דרור, מורה לתנ"ך וחנון במפגיע (רותם קינן) מסומן על ידי המשטרה כאחראי לסדרת רציחות פסיכופטית של ילדות קטנות.  למרות זאת הוא יוצא לחופשי בשל אלימות מופרזת שהופעלה כלפיו במהלך החקירה המשטרתית, שנכשלת במשימתה לגרום לו להודות במעשיו. אחד הבלשים המעורבים בתיק, מיקי (ליאור אשכנזי) לא מרפה מהחשוד, והוא נחוש להוכיח את אשמתו. אביה של אחת הקרבנות (צחי גראד), נחוש לא פחות ממנו.  המהלך העיקרי של הסרט הוא מהלך נקמני גברי אלים, אלים מאד, אלים מאד מאד מאד עד כדי הימנעות של החתומה מטה ממבט ישיר במסך בשתי נקודות זמן שונות. למרות הסטת העיניים, אי אפשר להתעלם מהנוכחות האינסטרומנטלית של כלי עבודה על הסט המאד גברי – פטיש, מסמרים, משור חלוד, צבת  – שמאורגנים על שולחן כמו בהכנה לניתוח או לטקס פולחני ומצולמים בקלוז-אפים חרמניים למדי.

במבט ראשון זה סרט כל-גברי, ובהתאמה השיח שמתחולל סביבו במדיה הוא שיח גברי – השאלות שנשאלות מתמקדות באלימותה של החברה הישראלית, בכוח החוק מול התפרצות של צדק קמאי, בטורפנות הדורסנית של הגבר הישראלי, ואפילו הסכסוך היהודי ערבי מקבל כאן התייחסות על הדרך, במפגש פוטוגני להפליא עם דמות הפרא האציל המבליח כשהוא רוכב על סוס.

כנראה שנחוצה אישה כדי לחשוף את מה שבאמת עומד מעל, מתחת ומהצדדים של מרבץ הטסטוסטרון הזה.

"מי מפחד מהזאב הרע" הוא בעצם סרט על אבהות. כן, כן.

הנושא המפורש של הסרט הוא נקמה גברית אלימה, אבל בעיניי זוהי רק פלטפורמה שנושאת את מבנה העומק האמיתי והמפתיע של הסרט, כאמור – עיסוק באבהות. דווקא פרץ האלימות המופרזת, במופעים היותר מבעיתים וטוטאליים שנראו על מסכינו, מצביע על כך שהאלימות היא לא המוקד התימטי של הסרט – בעיקר משום שזו אלימות כל-כך סלפסטיקית, כל-כך הוליבודית, שאף אחד לא יקנה את הספקטקל הזה ברצינות. צמד הבמאים השכיל לפרוש רשת הסוואה עלילתית מתוחכמת של קולנוע טסטוסטרון ז'אנרי, כדי להציג שאלות לא פשוטות בנוגע לאבהות של ימינו, שהיא אבהות מתגוננת, מבולבלת, מחלישה ורווית רגשות אשם. זה לא מקרי שהרוב המכריע של גיבורי הסרט חיים בנפרד מילדיהם – מיקי הבלש הוא גרוש ואב לילדה, מנסה לתמרן בין התובענות של הקריירה שלו לבין הסדר הראייה. דרור, המורה לתנ"ך, מורחק מבתו היחידה בהוראת אשתו . גידי, אביה של הקרבן, עוזב את הבית ועובר להתגורר בבית מבודד. שלושה גברים ללא נשים, שלושתם אבות לילדות קטנות.

סרטי קולנוע וטלוויזיה משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת הציגו תא משפחתי אחיד בהרכבו שכלל אב קרייריסט, אם עקרת בית, שלושה ילדים וכלב. בד בבד עם השינוי בחלוקת התפקידים המסורתית ויציאה מוגברת של נשים לעבודה מחוץ לבית,  באה דרישה לשיוויון בנטל ההורות שהתקבלה כדרישה לגיטימית. כתוצאה מהנסיבות החדשות גדלה הנוכחות והמעורבות האבהית בגידול הילדים, עם זאת, השינויים לא עמעמו את הנוכחות האימהית הדומיננטית שהותירה לא פעם את האבות קצת בצל.

ב'מי מפחד מהזאב הרע' דואגים הבמאים לנקות את הסט מנשים – לא רואים נשים בסרט(*), הנוכחות שלהן היא נוכחות קולית  מציקנית/עויינת כשהן נובחות הוראות ונזיפות דרך מכשיר הטלפון באנטיפתיה מופגנת: אשתו של מיקי כועסת על שקנה פלאפון במתנה לבתם ומזכירה לו לאסוף את הילדה מחוג הבלט;  אשתו של דרור מסרבת לתחינתו להיפגש עם הילדה ביום הולדתה; גידי, אביה של הקרבן, זוכה לשטיפה טלפונית מאז'ורית מאימו (אתה רוצה להרוג אותי?) וכך גם אביו, יורם (דב גליקמן). אפילו הערבי על הסוס, שמבליח לדקות ספורות, מספיק להתלונן על אשתו שאוסרת עליו לעשן.

(*) נשים בלתי נראות בסרט – למעט נתי קלוגר, בתפקיד מתווכת הנדל"ן הבלונדינית הסקסית – מכיוון שהיא לא קשורה בקשרי משפחה/נישואין לאיש מהגיבורים, הנוכחות שלה מול המצלמות לא מפרה את הכלל אלא מחזקת אותו. אה, ועוד משהו – מכשיר הטלפון הוא המאפיין המובהק ביותר של נשיות בסרט, ומכאן שקניית הפלאפון לילדה מציינת, אולי, את כניסתה הקרובה למתחם הנשי.

עלי מוהר באחד משיריו היפים המיר את המושג "אבהות" במושג "אימהות גברית". כשיורם, אביו של גידי, מופיע עם סיר מרק עוף – זו אימהות גברית. כשגידי עצמו נכנס למטבח ואופה עוגה – זו אימהות גברית, אבל מכיוון שהאפייה היא גם חיקוי של שלב בטקס הפסיכופטי של הרוצח, אולי בכל זאת הבמאים מציגים את האבהות החדשה כסטייה מהטבע האמיתי של הגבריות. אף על פי כן נורא אהבתי את ההבלחים האלו, שהציעו פרקטיקות רעננות של אבהות,.

אבל עיקר הסרט מטפל בפחדים של אבות, בכשלים של אבות, רגשות אשם – הרוצח הפסיכופט מענה את קרבנותיו לפני שהוא רוצח אותן. ברור לי שהפירוט המזוויע והמוגזם של העינויים האלו – גם שבירת אצבעות, גם עקירת צפורניים, גם אונס וגם כריתת ראש – כל אלו הם ביטוי לחשש הקמאי של אבות מפני בנותיהן העומדות בפתחו של גיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך. זו הדרך הגברית המחוספסת להביע את המבט המגונן של האב שחרד לבתו המתפתחת. גם רגשות אשם מפותחים הם חלק מהקוקטייל האבהי העדכני, והבמאים לא מקמצים בהם – גידי לא אסף את בתו לפני שנרצחה כי היה עסוק בפעילות אינטימית עם מזכירתו; מיקי לא מגיע לאסוף את בתו מהחוג כי הוא תקוע בחקירה. כמובן שמתוך הגנת-יתר כל היעדרות אבהית נתפשת על-ידם כפטאלית. ועוד במסגרת ההתבוננות המפוכחת באבהות הגברית – לפעמים נדמה שהנוכחות השברירית של הילדות בסיפור היא רק תירוץ שמאפשר לאבות להרביץ מכות זה לזה, להתחרות מי חזק ואלים יותר.

כדאי גם להעיר משהו על ייצוג הילדות בסרט – הן מוצגות כפיות, יצורי פלא – מרחפות בקרינולינות וורודות בשיעור בלט, או לבושות בשמלות יפהפיות גם כשהן משחקות במחבואים בחורשה מאובקת, נעולות בנעלי לכה חדשות, תמיד נטולות קול – ברור שהילדות בסיפור הן יצורים אוטופיים. זה המבט האבהי שהופך אותן לכאלה. משום כך, לא פלא שהן נרצחות קצת לפני שגיל ההתבגרות מקלקל את תומתן, ובכך מנציחות את הדימוי המלאכי הבלתי אפשרי, לפני שיהפכו למפלצות-טלפון נבחניות כמו האמהות והסבתות שלהן.

שאלה מעניינת נוספת בה מטפל הסרט – האם קיים הבדל בין אבהות לבנים לבין אבהות לבנות? אז התשובה היא כן. כך לדוגמה ישנה סצנה מבדחת בה מיקי ננזף על ידי מפקדו (דביר בנדק). בחדר נוכח גם בנו של בנדק, ילדון שחוזר כהד על דברי אביו, האב הוא מודל לחיקוי. בהמשך נפרשת מערכת היחסים בין גידי לאביו יורם, שגם היא  מוצגת כהרמונית וטבעית, היחסים פתורים לגמרי בלי שום זכר לאלמנטים אדיפאליים או אפילו לטקס העקדה, שהיה אלמנט עיצובי הכרחי כמעט בכל יצירה שעסקה ביחסי אבות-בנים בישראל. נורא אהבתי את המרידה הזו בקונבנציות. בעוד האבהות לבנים מוצגת כטבעית וקלה, האבהות לבנות היא ניגודה המוחלט ומוצגת כמערכת טעונה, רכושנית, אפילו מפלצתית. שם משתחררים השדים. אלתרמן, בשירו הנצחי 'שיר משמר' מבטא במדוייק את ההיסטריה האבהית בכל הקשור לצער גידול בנות, אבל אני בוחרת לסיים בציטוט אחר שלו, מתוך שיר אפל ומצמרר שנקרא 'קץ האב' ומספר על גסיסתו של אב חולה בנוכחות בתו –

"אבל גם בשוכבו נטול קול ומזור

ובקרבך אליו, צעד צעד,

עוד נדמה לו כי הוא הנקרא לעזור

ואת המבקשת סעד"

שבוע הספר

מודעות פרסומת

10 תגובות בנושא “מָשוֹט אחד וגבר, זה הציוד כולו”

  1. פוסט מרתק מעוטר בויזואליה מדוייקת-עד-מובחרת עם סיום מוחץ.
    תפסתי את עצמי בוהה כדקותיים בתמונה האחרונה, נזכר בדיונים אחרים שניהלת אודות הקשר הזה. תמונת מפתח, נראה לי. של זוג מאוהב.

    אהבתי

  2. טוב, נו, הוזמנתי לפרמיירה – אז ראיתי את הסרט. אלמלא המוזיקה הסוחפת/מצויינת זה סרט רע לתפארת, מופרך, סובל מחורים שחורים ענקיים בתסריט ובעיות לא פתורות בעלילה. זה שלעיתים הוא מנסה להיות פרודיה עצמית על הג'אנר – לא מציל אותו מהנ"ל. מבחינה קולנועית של שימוש במצלמה/משחק/תאורה/עריכה הוא מלוטש לחלוטין וזה מה שהופך את ההחמצה למעצבנת אף יותר.
    שני הבמאים – מרצה לקולנוע ושותפו/תלמידו באוניברסיטה מציגים סרט סטודנטיאלי שכבר בשנת הלימודים השנייה צריכים להפסיק לייצר שכמותו.

    איני במיעוט וזה לא עניין של גיל. הבת שלי שלמדה איתם/אצלם קולנוע – חושבת אותו דבר.

    חבל על הצלולויד – אבל אם הסרט יעשה כסף בעולם, זה רק מפני שזה עולם של האח הגדול, מעושרות וקשקושים דומים.
    כנראה ששכחו לקחת את הקורס ההוא על "גרוטסקה ואלימות" אצל טרנטינו. עדיין לא מאוחר.

    אהבתי

  3. זה יפה מה שאמרת על האבהות. אבל (אולי לא אבל, עם זאת, או מילה אחרת) אני הרגשתי שזה סרט על זאבים. לא זוכרת מתי ראיתי כל כך הרבה יערות בקולנוע הישראלי (כולל ינשוף מפוחלץ טווין פיקסי מעל דלת הבקתה). וברגע שהגברים נכנסים ליער הם תיכף נהיים זאבים ומוכנים לחזור על מה שעשה הזאב ולהתעלות עליו. השיא הוא כמובן הסבא החביב שמתרגש ומתרפק על ריח בשר (האדם) הצלוי ומקונן על הצמחונות שנכפתה עליו. ומעבר לילדות – גם הילד במשחק המחבואים וגם המתווכת וגם החשוד שהפך לטרף – מצולמים מאחור, מה שמגדיל את הפגיעות שלהם. כמו טרף פוטנציאלי מנקודת מבט זאבית.
    ובלי קשר הנעל האדומה הבודדה שנותרת בארון. גם כיפה אדומה, גם סינדרלה, גם דורותי וגם הנעליים האדומות של אנדרסן (שלא הפסיקו לרקוד גם כשכרתו את רגלי הילדה).

    אהבתי

    1. סרטי אימה משקפים את הלא-מודע דרך מראה מעוותת של דימויים (ובתקופה שלנו – גם דימויים של דימויים,, הינשוף), נדמה לי שהפתרון הזאבי נוכח כשכבת הסוואה, כשהנושא הסמוי של הסרט, בו באמת קשה לגעת ובאמת קשה לטפל – התמודדות אבהית עם התעוררות מינית של בתו, ופרץ הרגשות הסוער שהמעבר הזה מעורר – לא פלא שהמציאות הופכת פתאום לציטוט של האחים גרים, שעסקו לא מעט בגילוי עריות. גילוי עריות הוא הטאבו הגדול, עד היום, והעובדה ששלושת הגיבורים הראשיים הם כולם אבות לילדות, ויש גם יותר מרמז אחד להחלפה בין הבנות, כלומר, זה לא באמת משנה מי האב ומי הבת, מה שנמצא כאן על הפרק הוא האב הארכיטיפי מול הבת הארכיטיפית שתיכף תהפוך לאישה, וחוסר האונים של האב מול המעבר הזה. דווקא ההבהובים של הנעל האדומה בארון, או שביל הממתקים – היו וולגריים מדי בעיניי, אפשר היה לעדן.
      באופן אישי מה שהפעים אותי בסרט היה הצורך שלי להתמודד עם התחושות שעוררה בי הגבריות הזאבית/ניאדרטלית, שלא היו אך ורק שליליים. היה משהו נורא מהפנט בדמות של צחי גראד, ושנאתי את היכולת שלו להפנט אותי.

      אהבתי

  4. שביל הממתקים באמת היה קצת גס. גם בגלל המימוש. הנעל בארון היתה נכונה. גם בגלל שהוא לא נפתח עד הסוף. וקסמי הגבריות הזאבית/ניאנדרטלית לא פורטים על שום דבר בתוכי – "באופן הזה לא ענש אותי אלוהים," כמו שאומר אינגמר בן אינגמר בירושלים הנפלא של סלמה לגרלף.

    אהבתי

  5. לא ברור אם אראה את הסרט, אבל מאוד נהניתי מהפוסט.
    משום מה חזרתי בזכרוני ל-Seven סירטו של דיויד פינצ'ר עם קווין ספייסי, בראד פיט ומורגן פרימן (וגם אם אני זוכר נכון קייט בלנשאט, שנמצאת זמן קצר ומסיימת את הסרט כנראה כראש בקופסא).
    זכורני כי הסרט נגמר בבלש העומד מול קופסא המכילה כנראה את ראשה הערוף של אשתו הנמסר לו ישירות מידי הרוצח המבקש אותו להוציא אותו להורג על מעשיהו.
    חרף הפצרות השותף הבלש (בראד פיט) יורה בפסיכופט והורגו (מה שמסמן עבור הרוצח וי של השלמת
    המהלך הסדרתי שלו).
    אני חושב שכאשר יצאתי מן הסרט בשעתו התהרהרתי על כך שלא הייתי נוהג אחרת לו הגעתי למקומו.
    ואני יצור מאוד לא אלים (לשון חדה זה כל מה שיש לי; אפילו זבובים מעופפים סביבי מעדנות בביטחון).
    לא פקינפה, לא טרנטינו, לא דיוויד לינץ',לא דיויד קרוננברג, גם לא השניים האלה, היו גורפים כל כך הרבה דולרים, אלמלא היה קורטוב של אמת בעניין האלימות הגברית.
    (בעניין זה, יש להזכיר כי כל חוקרי האינקוויזיציה היו גברים).

    אהבתי

    1. לא מכירה את הסרט שהזכרת, אבל נורא מעניין מה שכתבת על השלמת המהלך הסדרתי של הרוצח, מה שהופך את הזוועה למגפה מדבקת שלא רק הפסיכופט נגוע בה אלא החברה כולה, כולל שומרי הסף שלה. אף פעם לא הרגשתי רצון לקטול מישהו, לכל היותר חוסר אונים. אבל מול הדמות של צחי גראד לא הרגשתי חוסר אונים, להיפך, הכוחנות שלו הפעילה אצלי מנגנונים כוחניים משל עצמי שהייתי צריכה להשקיט.

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s