יחסי הגומלין בין אור לחומר אינם תמיד מספקים

בזמן האחרון, לאחר עשרות שנים עם עדשות מגע, אני נאלצת לשוב ולהרכיב משקפי ראייה. ממש כמו כשהייתי בת 10, 11, 12, 13, 14, 15 – כובד הראייה שוב ממוסגר, נשען על עיקול האף ונסמך על בליטת תנוכי האוזניים. יש להסתגל מחדש לתנועה הפותחת את היום: יד ימין נשלחת אל עבר השידה, מגששת בעיוורון. ההבדל בין עדשות מגע למשקפיים הוא הבדל תהומי; פתאום החיץ הזה שנעוץ מלפנים, שקוף אמנם, דק אמנם – אבל שוב החיץ הזה שמסמן בבירור, אני? כאן, העולם? שם.

[החיץ הזה לפעמים הכרחי. כך למשל אני לא מסוגלת להירדם בלי להתעטף כולי בפיסת אריג, שאחת הפינות שלו תמיד מונחת על הלחי. מוכרחה להיכרך בתוך רחם לילית עשויה בד].

בסרט הצ'יליאני "גלוריה" הגיבורה מרכיבה משקפי ראייה גדולים, מסורבלים ונטולי חן. גודלם בולט שבעתיים לנוכח ה – אין ברירה, אני חייבת להשתמש במילה הזאת ששייכת לארסנל של מישהי אחרת – גודלם בולט לנוכח הקוקטיות המרהיבה של השחקנית. משקפיים גדולים מדי, שמסמנים את מבטה של הגיבורה שמופנה יותר מדי החוצה ופחות מדי פנימה. המשקפיים כהפרעה של ראיית-יתר וראיית-חסר. גלוריה היא אישה בת 58, גרושה שחיה לבדה בדירה עירונית בסנטיאגו. יש לה בן נשוי ובת מורה ליוגה, שמתעניינים בה במידה. יש לה בעל לשעבר שנישא מחדש, ואהוב לא יציב בשם רודולפו.

1704197

בסופי שבוע היא פוקדת מועדוני ריקודים לפנויים פנויות מבוגרים, שם היא פוגשת לראשונה את רודולפו שבולע אותה בעיניו, ובצדק. כשהיא מחייכת אי אפשר להסיר ממנה את המבט. אלה לא רק השרירים המתרוממים ומתיחת השפתיים הנלווית. כל חיוך שלה הוא התגלות פתאומית של מפל אור שנובע מתוכה החוצה. יש נשים כאלה, אני יודעת. גם כשאינה מחייכת גלוריה היא אישה מושכת, מטופחת  וסקסית, אבל המשקפיים. הרבה משקפיים כל הזמן,  היא מסירה אותם רק לפני השינה ובזמן שהיא מתקלחת או מזדיינת עם רודולפו. אני לא רוצה לכתוב כאן את הצירוף המכובס והפוריטני "עושה אהבה", ביטוי שמוחק את הגוף. גלוריה מזדיינת,  אישה בת 58 בעירום פרונטלי מרהיב, נועז, נשי ומלא עוצמה, בתוך תאורה שנמסה סביבה אבל מראה הכל, גם את רודולפו. איזו תעוזה, להיחשף כך במטח אירוטיקה ישירה, בלתי מתחמקת. רודולפו, אני מוכרחה להודות, לא ולנטינו בכלל, גבר אפרפר עם מבט כלבי מובס. לפעמים, לרגע, מבליח ממנו שארם לטיני שדועך מייד. אולי צריך משקפי ענק, כמו של גלוריה, כדי להבחין בו באמת.

כשהייתי ילדה ממושקפת הטרידה אותי הפרידה ההכרחית מהמשקפיים בזמן החלומות. ייחלתי לחלומות חדים וממוקדים, קיוויתי שלא אצטרך לגרור את המגבלה שלי לתוך החלום. אני לא יכולה להישבע על כך, אבל נדמה לי שהחלומות שלי מאז ומתמיד מטושטשים. מוצללים. אני חולמת תחושה של דימוי במקום לחלום חיזיון.

הסרט "גלוריה" הוא סרט קטן ואינטימי. אהבתי את הסרט הזה כמו שאוהבים מישהו קצת מוגבל, ואוהבים אותו דווקא מתוך חולשתו. זה לא אמור להפתיע, יש המון סוגים של אהבה, אבל אני מודה שלקח לי די הרבה זמן לסגל לעצמי גם את סוג האהבה הזה. במיוחד מצאה חן בעיניי סצנת הסיום – גלוריה מגיעה לבדה לחתונה, זוג חברים טובים שלה מחתן את בתם. גלוריה חסרת מנוחה מעט, מסרבת בחטף לגבר זר שמזמין אותה לרקוד, ויוצאת לשוטט לבדה בגינה הגדולה שצמודה לאולם החתונה. היא שומעת קולות מתוך הלילה, ויוצאת לחפש את מקורם. לפתע, בין העצים, היא מוצאת עצמה ניצבת מול טווס לבקן שזנבו העצום פרוש כולו לראווה. יש להודות שטווס לבקן בלילה אינו מראה שכיח כל-כך, וגלוריה המופתעת עומדת מולו כמו שעומדים מול מראה. אי אפשר שלא לחייך לנוכח המבטים שהאישה מחליפה עם הטווס. זה היה זמן טוב להיזכר בפעמים שאני עצמי עמדתי ככה באיזו גינה נידחת, כל-כולי טווס לבקן פרוש זנב. גלוריה חוזרת לאולם, מסירה את המשקפיים ומניחה אותם על השולחן. היא פוסעת לרחבת הריקודים, ורוקדת לבדה ריקוד סוער. לו רק ידעתי לרקוד.

מודעות פרסומת

23 תגובות בנושא “יחסי הגומלין בין אור לחומר אינם תמיד מספקים”

  1. אוהבת את הכניסה שלך לסרט דרך הדבר הכמו שולי הזה, המשקפיים שלה. מעניין ההפרש העדין הזה בין המבטים והיחס של זה לשליטה או לסקס ולתשוקות וגופניות.
    גם אני משתוקקת תמיד כשאני רואה רוקדים\ות: "לו רק ידעתי לרקוד". זה מזכיר לי את נני מורטי בסרט היומן שלו- כשהוא מסתובב ברומא, עוצר את האופניים ומסתכל מאושר וקורן על קבוצה של רוקדים ברחוב. רגע המבט המאושר שלו, החצוי בין הישארות במבט (הוא לא מצטרף כי לא יודע) לבין התנועה חסרת השיפוט המתמוגגת של המבט עצמו, הוא רגע מינורי מרעיד, מחייך, פשוט אל הלב.
    כשהייתי קטנה נורא רציתי שיהיו לי משקפיים. כשהגיע הזמן ונזקקתי לזוג הייתי מאושרת: האפשרות לבחור בין לראות את העולם חד וברור מבעד ל לבין להמשיך לראות אותו מטושטש וישיר ריתקה אותי. הייתי הולכת ומניחה, הולכת ומסירה.

    אהבתי

    1. כן, הבמאי לדעתי רצה להגיד משהו על שליטה ושחרור, והמשקפיים הם דרך בהירה לסמן מתי היא מתעקשת להיות בשליטה ומתי היא סוף סוף מרפה. כדי לסמן את זה ביתר שאת, יש סצנה אצל רופא עיניים שמאתר אצלה מחלה, אבל דומה שהגיבורה מקבלת את הבשורה בשלווה סטואית מדי. בכל הקשור למהלכים העלילתיים הסרט הזה חלש, כוחו בהילה שהוא מסמן סביב הגיבורה: החיוניות שלה, הסקסיות, היכולת שלה להיות רב-מימדית, היא גם סבתא גם אמא גם אישה עובדת וגם מאהבת, פגיעה וחזקה בו זמנית, לעיתים גחמנית ולעיתים מחושבת, פגיעה ופוגעת. זה לא בדיוק סרט, זו פיסת חיים. אין הרבה דמויות נשיות בקולנוע שמציגות ספקטרום כל כך רחב של תכונות, מנוגדות בחלקן, ורק על כך הסרט שווה צפייה.

      הסתובבתי מטושטשת יותר מדי זמן – זוג המשקפיים הראשון שלי מספרו היה 2.25. אני זוכרת את ההלם בהרכבה הראשונה באופטיקה בילו בנתניה, ואת שלטי הרחוב שהיו פתאום ברורים. הלם עצום, אני אומרת לך.

      אהבתי

  2. כן, הבנתי מדברייך שכך הוא מסמן דיכוטומיה בין שחרור לשליטה. נשמע טוב, לגבי מורכבות ההילה.
    אני תוהה אם שליטה\שחרור כל כך חד משמעי באמת בקשר להרכבת\אי הרכבת משקפיים, ואצל נשים בפרט. ושאלת תם – למה זה סקסי יותר בלי? גם אצל גברים? (כתבת: "היא אישה מושכת, מטופחת וסקסית, אבל המשקפיים.").
    בעצם כנראה היכולת לבחור בין עם לבין בלי היא עצמה הפגנת השליטה. אפשר בעקרון לבחור לשים ולהשתחרר דרך מבט חד עם חפץ-העזר, לא?. בתחום השנים שעוד הייתי איתן, (טרם ניתוח ההסרה), אני זוכרת את הסלידה שלי ממאהבים שמצווים: "תורידי את המשקפיים"- או "בבקשה, תורידי רגע את המשקפיים"- כמו "תתפשטי" כשאת עוד לא מוכנה לזה, כשזה לא בא מתשוקה פנימית מתוכך להסיר מחיצת מראֶה או לעבור מטאמורפוזה אל החושים האחרים.
    מצד שני עומד העונג שבלבחור לעצום או לטשטש עיניים ולרקוד, להתמסר לגוף תשוקה וחישה, להתפרש כטווס לבקן נפרש (מסקרן איך נראה הרגע הזה בסרט!), בלי המבט הכפול המרחיק מעצמך ומהמעשה, והיווצרות דיסוציאציה.
    (: גם אני זוכרת את הלם הראיה החדה פתאום. כמעט כאב.
    חושבת שגם קינאתי בסבא שלי שיכל לבחור להוציא את מכשיר השמיעה שלו כשלא רצה לשמוע. (:

    אהבתי

    1. אני מניחה שזה עניין של טעם, ושעל כל אחד שבטוח שזה סקסי יותר בלי, בטח יש אחד שחושב שזה סקסי יותר עם, לא? ויהונתן גפן כתב על זה בשיר "נערה במשקפיים" – "אבל כמה שקרובים היינו – תמיד היו בינינו זכוכיות" ומבחינתי הוא לגמרי צודק, אם כי אף אחד לא כתב כלום על הר הזכוכית הפנימי שלפעמים מפריד. בכל אופן קשה להיזכר ביותר מדי שחקניות קולנוע או תיאטרון שאיישו את התפקיד הראשי בעודן ממושקפות, גם לא מגישות טלויזיה. משקפיים נתפסים כאביזר חנוני, ואולי בשל השדרוג התדמיתי שממנו נהנים החנונים בשנים האחרונות יש ריהביליטציה גם למשקפיים. מצחיקה ההתייחסות למכשיר השמיעה של סבא. לגבי הטווס – זה משהו כזה –

      אהבתי

  3. סרט נפלא. ביטאת את תחושותיי די במדוייק. לא העלילה היא החשובה כאן אלא הדמות המורכבת, הנועזות בחשיפת עירום מבוגר יותר. החיות העצומה שלה. סרט נפלא.

    אהבתי

    1. כן, אבל השאלה היא אם הבמאי בחר במכוון לוותר על העלילה או שככה יצא. לתחושתי לפעמים הסרט נתקע ולא היה קצבי מספיק, היו כמה סצנות שנמתחו יותר מדי (בחגיגה המשפחתית, בקזינו)

      אהבתי

  4. גם ב"רכבת לילה לליסבון" למשקפיים תפקיד חשוב. מורה מזדקן משוויץ מציל נערה מהתאבדות על גשר ובהחלטת רגע, עוקב אחריה ברכבת לילה לליסבון. הוא שובר שם את משקפיו, מתאהב באופטמטריסטית ו"רואה" מחדש את עלילות המחתרת של שנות ה-50 נגד השלטון הרודני. כל השמאלץ המופרך הזה איכשהו דווקא עובד – אולי בגלל שרלוט רמפלינג,, ואולי עוד יותר בגלל שזכרתי אותה בשנות העשרים שלה ב"שוער הלילה". לא יכולתי אז לדבר שבוע אחרי.

    אהבתי

  5. בדיוק ראיתי היום בסינמטק ת"א. כמה גברות חסודות היו מזועזעות, ו"העדיפו שמראים סקס של צעירים אבל היא, יש לה אישיות וגם שמורה". (הזעזתי עד כמה הקהל של סינמטק ת"א בבוקר דומה לייקים של בית רוטשילד בחיפה בשבעים שמונים)
    לדעתי הסרט נגמר בים. משם זו היתה קצת מריחה עלילתית. ברור לי מה הוא מצא בה, לא ברור לי מה היא מצאה בו, שכן הוא (השחקן) רוסס בתכשיר למחיקת הכריזמה וגדול עליה בחמש עשרה שנים.לא כמו הסטוצ' בתוך הסטוצ' עם המשופם השמן, שנראה יותר אמין.
    והיו גם כמה ענפים גזומים קצר מידי: הסיפור של צ'ילה, היחסים עם השכן מלמעלה, החתול, היחסים עם האקס (לרגע חשבתי שנשאר להם משהו ביחד במפגש כשהוא משתכר), ובעיקר, רודולפו שחוטף כדורים במקום של הניתוח בסצינה שנתלשה מזאנר אחר, מה הסוד שלו ושל הבנות המיוחדות שלו? הוא גבר-נצלן-בוגדן או אקס-מסור-בכלזאת? אין לדעת.
    יצאתי עם תחושה של רשלנות סטודנטיאלית עלילתית מסויימת.
    כמו כן, המעגליות הזו מסרסת: מתחילים וגומרים בריקוד במועדון. נופלים וקמים. המשקפיים מבדילים סימבולית, תודעתית. כחומר, נראה שרודולפו הוא אחד בסדרה שהתחילה לפני הסקט ותמשך לאחריו.
    ובכל זאת: אם מתיחסים לסרט כאל פורטריט, אז מסכים שווה ללכת. (בסינמטק ת"א)

    אהבתי

    1. אני ראיתי את זה בקומפלכס 'עממי' המחודש. הכי בית קולנוע שכונתי של פעם.

      לא מסכימה בעניין 'הסרט נגמר בים'. זה היה ריבאונד כושל במיוחד (היא נמחקת, הארנק שלה נעלם), ואי אפשר לסיים סרט כזה בלי להחזיר לה תחושת ערך עצמי. אהבתי את הבחירה בעוזרת הבית כמי שמגיעה להציל: היא מהבית, היא אישה. יש כאן הצעה לאחוות-נשים (על גברים אי אפשר לסמוך) למרות שהפער המעמדי פועם ברקע (בלי קשר לסרט, זו סוגייה פמיניסטית מרכזית לטעמי, היחסים בין נשים לבין עוזרות הבית שלהן). הסרט הסתיים בחתונה של צעירים כי זה המנגנון החברתי ששוב פועל את פעולתו, ולמרות הסיכוי העמוק לכישלון אי אפשר לכבות את המנגנון הזה. סצנת החתונה בסוף משלימה את הסצנה בה היא דפדפה עם האקס באלבום החתונה שלהם: ככה זה.

      לגבי רודלפו ומחיקת הכריזמה (צחקתי) – השאלה היא אם באמת הוא עד כדי כך מחוק-כריזמה, או שהוא שחקן מעולה וגילם היטב את הדמות. ועכשיו לשאלה המרכזית של התגובה שלך, מה היא מצאה בו – ובכן –
      אני מתפלאת שאתה שואל. מנגנון התשוקה הנשי פועל כך שאחד ממעוררי התשוקה הראשיים אצל נשים קשור למידת ההקסמה שהן מעוררות בגבר מסויים. זאת אומרת, שהעובדה שרודולפו כל כך הוקסם ממנה, נפל שדוד כמו שאומרים בחבר'ה, די היה בה על מנת לשמש כאפרודיזיאק רציני עבורה. זה בסיסי.

      לגבי כל שאר השאלות – נכון. אבל הנה הצעת הגשה – רודולפו והבנות שלו הוא הוא צ'ילה, כך גם השכן המופרע: העבר החולני שכמעט אי אפשר להשתחרר ממנו. היחס אל החתול הפרעוני משתנה במהלך הסרט – בהתחלה סלידה מוחלטת, אבל בהדרגה היא נקשרה אליו עד שנלקח ממנה – לתחושתי הלא מבוססת בחתול יש משהו מהפראי, העצמאי, הלא תלוי. בהתחלה, דמותה התלותית (באופן יחסי) סולדת מהחתול שמציג אופי אחר לגמרי משלה. בסוף הסרט, כשהיא משתנה, פתאום היא מקבלת את החתוליות הזאת.

      אהבתי

      1. השאלה מה היא מצאה בו אינה רלוונטית כל כך. אני יכולה לחשוב על גברים שאני נמשכת/נמשכתי אליהם: "מה מצאתי בהם". מה מצאתי? לא יודעת, הליבידו שלי מדבר, לא הראש.

        אהבתי

        1. טוב, המשפט שכתבת כאן מתרוצץ בתודעה שלי מהבוקר, ואני לא יכולה להסכים ל"לא יודעת, הליבידו שלי מדבר". אני תמיד יודעת, גם כשהסיבה מביכה או אידיוטית. את באמת לא יודעת? גם לא בדיעבד?

          אהבתי

          1. בדיעבד אולי כן, אבל ברגע שזה קורה? לא יודעת. היא ראתה מישהו במסיבה, נמשכה אליו, הוא נמשך אליה, זהו. לא התעוררה אצלי השאלה למה דווקא הוא. ככה.

            אהבתי

    2. בהקרנה שנכחתי בה, בכל פעם שראו את גופותיהם העירומים או את זה שלה העירום, היו צחקוקים. רק מעיד על העיוות שבו אנו חיים, שבו אין מקום לגופות עירומים של גבר ואשה בני יותר מ-20. איזה עולם צר ועלוב.

      אהבתי

  6. ובכן, אפרודיזיאק המצטבר בדם המקסים: זה נכון גם עבור גברים, עם פחות תופעות לואי וזמן תפוגה קצר יותר. (ומי שראה את שלמה ארצי בקיסריה מפזז באורקסטרה יבין). ועדיין, לא מה היא מצאה בו, ומדוע התאכזבה מהאשמאי הזקן כל כך. רודולפו = צי'לה? אולי
    החתול (שיצא מהקבר) הפרעוני תלותי ועלוב כמו הטווס הלבן (שדווקא הזכיר לי את רודולפו, לא אותה).
    ויש עוד אפשט למשקפיים: הם כמו מגדילים את העיניים שלה, את המבט והאחיזה בעולם. הגלאוקומה "מקטינה את שדה הראייה". כלומר, השינוןי שנרמז בה, הוא אחיזה יותר חלשה. אולי לצפות לפחות? לרצות פחות?

    אהבתי

    1. רודולפו לא כל כך זקן וגם לא כל כך אשמאי. התגרש רק לפני שנה, בעוד גלוריה גרושה מעל עשר שנים. מבחינה רגשית רודולפו עדיין לא שינה סטטוס, ואישה סבלנית יותר מגלוריה הייתה מסייעת בידו לבצע את המעבר. אישה עם יותר בטחון עצמי הייתה מאפשרת לו להתנתק בהדרגה מהמשפחה, לא באמצעות אולטימטומים, אלא באמצעות העמדת אלטרנטיבה אטרקטיבית יותר (במילים אחרות, אם רודולפו הוא שפוט במהותו, וכנראה שהוא כזה, היא בסך הכל הייתה צריכה להמיר את נמענת השפיטות שלו). לטעמי היא מיהרה לחתוך. זה מתחבר גם למה שכתבת על המשקפיים כזכוכית מגדלת – אין ספק שבריקוד שלה בסוף יש גם מרכיב של תבוסה, אי אפשר להתכחש למחיר שגובה העצמאות, העקשנות, חוסר הנכונות להתפשר. היא לא הראתה סימנים של מי שמצפה מהחיים לפחות ממה שקיבלה עד כה, ואולי משום כך דווקא נותרה בעיוורונה? והסירה את המשקפיים כדי להמשיך לא לראות?
      לגבי רודולפו=צ'ילה, מודה שהתלוצצתי. זה כמו שכל סרט שנעשה בישראל ויוצא החוצה חייב לשקף איכשהו את הכיבוש. אבל לפעמים, נשבעת, במיוחד בימי ראשון לפנות ערב, אני ממש לא חושבת על הכיבוש!

      אהבתי

  7. תודה על הרשומה. אני אוהבת סרטים בכלל וכמו הסרט שתיארת ונגלה דרך הסרטון.
    שמחתי להכירך. אני מגיעה דרך ההמלצה של אסתי בבלוג "מומלצי הבלוגספירה".
    לילה טוב.

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s