עונת מעבר. קילו אבטיחים או קילו תפוזים.

אי אפשר שלא לבלום (בלימת חירום?) מול השורות של אהרן שבתאי:

"וּמַהוּ הַבֵּן?

וּבְכֵן:

קַח עֲגָלָה

רְתֹם אֶת עַצְמְךָ

וְהוֹבֵל אֶת אִמְּךָ לַמִּקְדָשׁ"

*

עכשיו במקדש, אני כותבת מצד האם, ומצד המקדש (לא מצד הבת. ומהי הבת? הכריזי בקול על אי-חוקיותה של אמך, הובילי אותה כפותה אל מחוץ לגבולות הממלכה. שובי על עקבותייך-עקבותיה). יש לי שלושה בנים. איני בטוחה כלל שאכן נלקחתי שלוש פעמים אל מסע העגלות, אבל לא זה מה שמעסיק אותי – האימהות שלי היא פרקטיקה, זירת התרחשותה היא ממני והלאה. זה המקדש שמעסיק אותי. אני חושבת על כל האנשים שהכנסתי לְמקדש במהלך חיי, חלקם יצאו מוקדם מדי וחלקם מאוחר מדי. עכשיו המקדש ריק ואני מבינה את ההכרח שבמקדש הריק, את נחיצותו ויופיו, כי מקדש מלא פירושו עבודה זרה, כך שאין ברירה אלא לרוקן את המקדש שוב ושוב. ברגע זה למשל, המקדש הריק מכיל שלוש מלצריות נאוות שמתווכחות על השיטה היעילה ביותר להסרת שיער ("את עושה ידיים?" שואלת הבלונדינית את הבלונדינית). בעוד השכן מתאמן בנגינה על חליל-צד, אלביס מרעים מהרמקולים הפונים לרחוב, It's now or never. שוב נפרצו הגבולות. איני מוכשרת בענייני תחזוקה. הייתי צריכה להקשיב ביתר תשומת-לב לעצתו הטובה מכל העצות של אהרן שבתאי:

בַּקַּיִץ (עֲלֵה עַל):

אֲבַטִּיחִים

וַּבחֹרֶף –

(עַל) תַּפּוּזִים

(שני הציטוטים מתוך "הפואמה הביתית" לאהרן שבתאי, ספר חובה לעונות מעבר ובכלל)

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “עונת מעבר. קילו אבטיחים או קילו תפוזים.”

    1. דווקא לא מי יודע מה (בלוז). למשל, תמונת ה-GIF שם בסוף, שהצחיקה וסקרנה אותי – איך רפטטיביות מכנית הופכת תנועת ידיים יומיומית פשוטה לנוירוטית או אלימה, חזרה היא הזרה. להביט קצת אחרת על המובן מאליו, זה מה שעושה אהרן שבתאי בפואמה הביתית שלו כמו בתמונה היפה של הבן שרותם עצמו לעגלה ומוביל את אמו למקדש. אבל מה בא אחר כך? הוא משאיר אותה שם, וחשבתי על מעשיה של האם בתוך המקדש, מה נותר מהאימהות שלה אחרי שנעזבה לנפשה. ואז הבנתי שמקדש הוא מקום דינמי, שהשהות בו מחייבת עבודה פנימית, כי אם לא, תתפוס את מקומה עבודה זרה, צלם בהיכל. מקדש אידאלי הוא מקדש ריק (שאפו לאברהם אבינו שהיה הראשון שהבין). ואז נזקקתי למפה כלשהי – משהו שאפשר להרים אליו עיניים בכל רגע קצת מבולבל, והתפוזים והאבטיחים סידרו לי את הפרופורציות. אני חושבת שזה טקסט אופטימי דווקא.

      אהבתי

  1. כל הקונטקסט הזה מסקרן ומאתגר. ניסיתי למצוא ברשת את כל הטקסט של "מסע העגלות" הזה -ללא הצלחה.
    לא סתם כנראה נזרקת לאסוסיאציה של אברהם אבינו. השילוב הזה של מוטיבים מיתולוגיים/טרגיים יוונים קדומים עם ארכיטיפים קולקטיביים נצחיים על-א-יונג אצל שבתאי הוא הברקה גאונית של שבתאי לאורך כל היצירה שלו. זה מה שעושה לתמונות הפואמיות שלו להרגיש כל כך קרוב אצלנו. יכולה בבקשה, אם זה לא ארוך מדי – להביא ציטוט נרחב יותר של מסע העגלות הזה, שווה צלילת עומק (במקום גיחה לנואיבה בחופשת סוכות) כדי שאבין לעומק איך הכל קשור לתפוזים והאבטיחים (-:

    אהבתי

  2. או קיי. אבל זה ממש ארוך, וגם אי אפשר לחקות את העימוד הייחודי של הטקסט, אבל אנסה:

    1
    הדברים שיבואו/ להלן/ ייקראו/ מעֵין חמור
    2
    (על ה"מעֵין")/ כל העולם/ הוא/ מעֵין משהו
    3
    (נוסח אחר של התחלה) בחורף/ כשהאדמה בקועה/ והדרדר ארסי
    4
    ובקיץ כשכל/ האדמה מתכסה/ בסדיני שלג
    5
    האגוז ירוק/ ובתוכו/ מלבין העֻבָּר המר
    6
    יש יד/ שנוהגים בה/ כמו בשר המיועד/ לקציצה א/ לכלב
    7
    יש לאייד/ את היד/ חלום/ על היד
    8
    אַבֵּד יד/ ומצא את/ המעֵין יד
    9
    {נוסח שלישי של התחלה)/ שק פתוח/ ובתוכו/ חופן שעורה,/ ומלוא הדרך
    10
    הייה חמור,/ משמע/ יוצר/ (בלתי נלאה)/ של פינות
    11
    לא בית/ אלא פינות/ באוויר הפתוח
    12
    האדם מאותת/ ביד ובכף/ הרגל/ את התקבולת
    13
    כך שהרגל/ נחוצה/ קודם כל/ כדבר מה/ שביחס ליד
    14
    החמור אומר:/ מוטב לטעות/ מוטב/ לאכול קוץ

    וזה נמשך ונמשך. ואז –
    56
    שמע אפוא/ קראתי סיפור/ על/ עץ השערות
    57
    מישהו נדרש/ להלקות זאבה/ בענף המגי
    58
    ומתרחשת/ מעין לידה/ מתוך הדם/ וקרעי העור
    59
    אש, אש/ נדלקת בשדה/ מן/ הלא כלום
    60
    השוורים/ שחורים מצלליהם/ "בוא אבאו!"
    61
    צעק:/ אבא! אבא!/ אבא!
    62
    לכשתצעק/ תיווכח שענית/ על השאלה
    62.1
    לכשתצעק/ תיווכח שהבנת/ את שאלתך
    63
    וניתן לומר/ שהגוף נמשך/ מן השערה
    64
    (התחלה מספר 5)/"ומהו הבן?"/ ובכן:/ קח עגלה
    65
    רתום/ את עצמך/ והובל את/ אמך למקדש
    66
    (התחלה שישית)/ אתה/ חוזר ושואל/ (תשובה אינה
    67
    קוברת את/ השאלה)/ (תשובה נאכלת/ או נרקבת)
    68
    תשובה ושאלה/ טסות/ בתקבולת, לאינסוף/ כשתי ציפורים
    69
    תשובה היא/ תמיד איחור/ ושאלה/ בודדה כנפש
    70
    בן, בן,/ קח מלא/ את/כף היד/ בחצץ
    71
    ותדע שבן/ הוא/ מי שידו/ מלאה חצץ
    72
    (נוסח אחר)/ ותדע שבן/ הוא/ מי שידו/ מלאה מים
    73
    ארוג/ מטפחת קטנה/ מעשבים
    74
    ותדע שבן/ הוא/ מי שזנבו/ שקוע בבוץ
    75
    בקיצור,/ בן לומד/ מפעולות פעוטות/ שערכם מזערי

    …………..וזה נמשך עוד ונמשך. השער הזה בספר נקרא "חמור", ואורכו 139 פסוקים

    אהבתי

  3. טוב, נו, את זוכרת את ה"וודו"? זה כאן דומה. מן פרפטום מובילה לשונית מתמשכת שמנסה לשים אצבע על משהו. מה בדיוק? אז ככה:

    יש כאן סיזיפיות/חמורית שלא נגמרת. שוב ושוב מעגלי של הקיום האנושי שנגזר עלינו. אנחנו מנסים לעמוד על המשמעות החמקמקה של הקיום הזה דרך הביטוי היומיומי של אבני הדרך שאנחנו מכירים. למשל – הורות, אבהות, אמהות, בן, בת. מה כל דבר אומר? מה המשמעות של זה?

    למה כל כך חשוב להבין את המשמעות של זה? למה בכלל אהרון שבתאי טורח בניסיון ארוך, עקלקל, מכושף, מיתולוגי, אפילו מאגי – להגדיר את זה במילים? ברמות שאולי בכלל אי אפשר להגדיר זו במילים?

    למה את עושה זאת בטכסט שמחבר הורות/עגלות/מקדש עם אבטיחים ותפוזים ורפיטטיביות של נפקנית שזה חיבור מאגי לא פחות?

    אז התשובה פשוטה אם כי אולי היא תראה לך לא קשורה, סתומה ודבילית:

    אנחנו מנסים להחכים. לדעת. להבין. כי הידיעה, החכמה – היא החיים. בבחינת יש מאין. הנס האמיתי שמאפשר המשכיות נצחית. שפע בלתי פוסק של תפוזים,שקדים,צימוקים ושאר ירקות שתמיד שרים עליהם.
    אם נבין מה זה באמת אב, אם, בן, בת – נראה שהכל זה אנחנו. אנחנו המתכלה והמתחדש, הקללה והברכה, העקוד והעקדה, העגלה והמקדש. אנחנו הכל.

    ויש בזה קצת נחמה. קמצוץ לפחות. שמאפשר לפתוח בשעות ארוכות של שירה ושמחה. דווקא!

    (חכי לפוסט הבא. הרבה וודו רפיטטבי ).

    וחג שמח! (אין טיול לעמק השלום?)

    (-:

    אהבתי

  4. הקיום החמורי הוא הקיום הפשוט, הבסיסי, שלא מתברבר בדרך בין המסמן למסומן. אבל המהלך שהוא מציע, אימוץ מחדש של הפשטות הקיומית, הוא מהלך שקצת קשה לי כי אני דווקא די מחבבת את הפיתולים. בכל אופן הכתיבה שלו נהדרת, רעננה ויש בה ראשוניות ותום אבל חס וחלילה לא תמימות. אני יכולה לקרוא את הפואמה הביתית במשך שעות, וכך ניסיתי לעשות אתמול, אבל שיחת המלצריות שוברת אותי בכל פעם מחדש. אני מדרגת מקומות לפי דרגת הרעש שהמלצריות מפיקות בפטפוטים שלהן, זה די מחרפן.
    עוד משהו קטן במובן החמור, לא-קשור יותר מאשר קשור, אבל בכל זאת יפה –
    http://www.tamuseum.org.il/Data/Uploads/patkin_heb_v03_sg.pdf
    הקטלוג ניתן כאן במלואו, ויש עוד מאמרים שווים ביותר חוץ מהמאמר של ספי רכלבסקי על החמור. מומלץ בחום.
    וטיולים? כן, בהחלט. למקומות אחרים. אני גם רוצה לנסות בכל זאת את הסרט של מישל גונדרי למרות הביקורות הלא מחמיאות. לפעמים כרטיס קולנוע הוא בעצם מעבר לתוך עולם, אז מה אם הסיפור לא מהודק, גם בחיים הסיפורים לא תמיד, נו, מהודקים.

    אהבתי

  5. גונדרי תמיד מסקרן. לש את ההכרה כמו פלסטלינה, ביחוד זו הויזואלית. גם חמורים במוזיאון נשמע טוב. יש לי ציור תלוי של חמורים מחבר טוב שגם לוגו החברה שלו הוא חמורים. חמור זה מחומר. הכי פשוט באמת שאפשר ולכן גם אם הכי הרבה פוטנציאל.

    אז טיול חמורים? רעיון.

    אהבתי

    1. מסכנים, לא.
      ליואל הופמן (סביר להניח שב'מצבי רוח') יש כמה שורות על חמורים – משהו על העיניים הכי יפות שהוא ראה אי פעם, עם הריסים הכי ארוכים, והן עיניים של אתון.

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s