HAKOL SHAVIK והגיע הזמן להיזכר בלקח של הספינקס

1

לאחרונה אני מנסה לנסח לעצמי את פשר ההתנגדות העמוקה שלי לפייסבוק, והנה, זה מתחיל להתבהר: פייסבוק כופה תצורה שיווקית על מערכות יחסים בין בני-אדם. במילים אחרות, על פי פייסבוק חבר הוא מישהו שאתה יכול למכור לו משהו. ספר, סדנה – או את עצמך.

2

אני חושבת על פייסבוק כעל שורה צפופה ואינסופית של דוכנים. המשתמשים הם הקונים, המוכרים, והם גם הסחורה המוצעת על המדפים. בואו בהמוניכם.

3

יהיה מי שיטען, ובצדק, שפייסבוק לא המציא כלום. הצורך האנושי בשיווק עצמי (באופן מודע או לא) הוא צורך עתיק יומין, אולי אפילו אינטואיטיבי. פייסבוק רק העניק לו צורה ושיפר את הזמינות של קהל היעד. יחד עם זאת, לתחושתי זה לא נעצר שם, ופייסבוק למעשה שינה את השפה, את הקוד הבסיסי שבין בני אדם: אין יותר זרים, כל זר יכול להפוך לחבר בהינף לחיצה, כלומר לצרכן פוטנציאלי של המוצרים שלך. בחברה צרכנית זרות אינה ערך רצוי.

4

חברים תמיד היו סמל סטטוס, אבל עד כה לא הנחנו אותם בויטרינה. עכשיו כן.

5

הזללנות הצרכנית שינתה כיוון, וכעת היא מופנית כלפי המשתמשים עצמם. אני לא רוצה שתצרכו אותי, אני לא רוצה לצרוך אחרים.

6

בתרבות הצריכה המערבית הפירסום הוא כלי שמשמש ליצירת ביקוש מלאכותי. בעולם עתיר גירויים, הפירסום הוא כלי אגרסיבי שרק הולך ומקצין (אני חושבת על פרסומאים כעל וריאציה מודרנית של כהני דת). בעולם כזה די ברור מה צריך לעשות על מנת להתבלט.

7

המימד החתרני של פייסבוק, שלכאורה עוקף את כלי התקשורת הממסדיים הנגועים בשיווקיות-יתר, מתגמד לנוכח המחשבה על המניפולציות השונות שמופעלות גם בפייסבוק מתחת לפני השטח או מעליו, במקום בו משתמשים מתערבבים עם דפים מסחריים של מותגים.

8

מקור השם ספינקס ביוונית במילה "ספינגו", שפירושה "לחנוק". הספינקס היא מפלצת, שלעיתים מתוארת כאריה מכונף בעל פני אדם, פני אדם, הפייסבוק הלוא הוא ספר הפנים, אבל מה עם כל השאר? פניו של פרעה במקרה הידוע של הספינקס המצרי, וביוון העתיקה הספינקס מתואר כשילוב בין אישה לבין אריה מכונף.

כזכור, ניצבה מפלצת הספינקס בשערי תביי וצרה על העיר. כל מי שניסה להיכנס פנימה נדרש להשיב על חידה – מה הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש? כל מי שלא ידע את התשובה נידון למוות מיידי בחניקה. רק אדיפוס המלך ידע להשיב, וכשאמר את המילה "אדם" נבעתה המפלצת, רצה אל ראש הצוק והתאבדה בקפיצה אל הים. לפעמים כדאי להזכיר את הכוח הטמון במילה המפורשת "אדם", ואולי כדאי לנסות את הפטנט הזה מדי פעם גם מול מפלצות השיווק החונקות.

מודעות פרסומת

44 thoughts on “HAKOL SHAVIK והגיע הזמן להיזכר בלקח של הספינקס”

  1. ובכל זאת גם את הרעיון הזה שמו בקישור בפייסבוק.. הפוסט עורר אותי לחשוב קצת, ואז גם חשבתי 🙂 שתמיד חשוב לחשוב (למרות שיש מישהו שאמר לי שיותר מדי מעריכים את החשיבה וגם זה עורר אותי לחשוב 🙂 הפייסבוק הוא תמונת הראי של החברה. לא משהו שעומד בפני עצמו. אגב פרסום, אני מתעלמת מכל הפרסומות במידה שווה. גם אם יש דברים שאולי אני צריכה, לא חשבתי עליהם קודם לכן, ואמשיך לחיות בלעדיהם גם הלאה. אני פשוט מתעלמת. אם אני צריכה משהו, אחפש לבד. אולי אפשר להתעלם גם מהפייסבוק. אבל כמעט כל החברים שלי שם, וממילא אם ארצה לשווק את עצמי כאיש מקצוע, בשלב כלשהו זה יגיע גם לפייסבוק לא?

    אהבתי

    1. הפייסבוק הוא תמונת הראי של החברה? ואולי הוא דווקא התבנית המעצבת שלה?
      יש כל מיני אפיקי פרסום, לא כולם גלויים. הבעייה היא לא המוצרים שמנסים לדחוף לך כנגד רצונך, אלא הפיכת בני האדם למוצרים על מדף מוכנים לצריכה.

      אהבתי

      1. אני חושבת שהוא תמונת הראי כי הוא נוצר מתוכה, מתוך מגמה שאולי התחילה אפילו בבלוגים – ואז אנשים התחילו לצרוך אנשים אחרים שכתבו בלוגים שנגעו להם כך או אחרת, וככל שמספר התגובות גדל או מספר המנויים, כך יש לבלוג יותר רייטינג או צרכנים. כלומר אני מתכוונת שבני האדם הפכו למוצרים על מדף ממש מזמן, ושזו מגמה חברתית. אני חושבת שמרגרט אטווד כותבת על זה בצורה מבריקה בספר 'בז וניאלה'.

        אהבתי

        1. כשאני קוראת בלוגים אני צורכת תוכן ולא אנשים, העובדה שזהו תוכן דיגיטלי אינה משנה דבר. הבחירה שלי מה לקרוא היא בחירה אקטיבית, ולקרוא בלוג זה כמו לקרוא עיתון או ספר. פייסבוק הרג את הבלוגים כי הוא מדיום שטחי שלא מסוגל להכיל תוכן מורכב אלא רק להפנות אליו, באופן דמוקרטי לחלוטין, כמו שהוא מפנה לברכת 'שבת שלום' דקורטיבית של אנשים שאין להם הרבה מה לומר. פייסבוק הוא לכל היותר פרזיט של תוכן איכותי ומורכב, לא יצרן שלו.

          אהבתי

          1. אני מבינה, תודה. מעניין שצריכת תוכן וצריכת אנשים, כפי שאת קוראת לזה, התערבבו לי ככה. אבל תגידי, הפייסבוק לא נראה לך כמו בית ספר ענק, בו כמו תמיד, כולם מתגודדים בקבוצות מסביב לאנשים כאלה ואחרים?

            אהבתי

            1. אני לא מכירה את הדינמיקה הפייסבוקית הנוכחית, אין לי פייסבוק כבר שנתיים (אולי כבר שלוש? לא זוכרת) ואני לא כל כך זוכרת אם התגודדתי בקבוצות. אני זוכרת שהיו כמה אנשים שאהבתי לקרוא, חלקם היו פופולריים, והיו כמה שלא אהבתי למרות הסגידה לסטטוסים שלהם. בכל אופן אני זוכרת את חוסר הנוחות, אבל יכול להיות שזהו אותו חוסר נוחות שאני חשה בכל מקום צפוף.

              אהבתי

  2. אינטרנט וספינקס? זה נשמע אולי תגובת עקיפין (כעוסה/כאוסה) לפרק שהעליתי.

    במיקרו, נכוןן, חברים בפייסבוק זה לא החברים שאכלו אתך במסטינג. פייסבוק הוא רק כלי נוסף ומי שממש רוצה יכול גם להיות סופר, גם לנהל בלוגים וגם להשתמש בפייסבוק/טוויטר ויש הרבה דוגמאות, אפילו של סופרים עכשוויים נחשבים.

    זה בסך הכל עוד כלי וברור שהוא לבדו – משטיח כל.

    הבעייה האמיתית שוכבת במקרו. מה קורה בכלל לספרות והתרבות בכלל בדור האינטרנט וריבוי הערוצים? רק בעוד 100-200 שנה (כשכולם ילכו עם משקפי גוגל ויראו את החברים מפייסבוק הולכים מולם ברחוב, אמיתתים או הולוגרמיים) ניתן יהייה להעריך את האבולוציה המתחוללת. האם אנחנו הולכים לשואה או גאולה של הנפש האנושית? התרבותית. הרוח מול הטכנולוגיה – דיון מורכב, עם פנים לכאן או לכאן, שלא מעט נכתב/הוסרט על זה.

    יכול להיות שזה יעניין אותך. גאון אינטרנט שיוצא נגד האינטרנט.
    http://bit.ly/XYxRWn

    אהבתי

    1. עוד לא קראתי את הפרק שהעלית, אני חייבת לסגור קודם קצת פערים בעבודה. יש עוד הרבה דברים שאפשר לומר על התיעוד העצמי האובססיבי של אנשים במדיומים השונים, על התיעוד העצמי שהפך למטרה בפני עצמה, על הויתור מרצון על פרטיות, על הפיטפוט האינסופי. אותי זה קצת דוחה. הרבה דוחה. אני בעד להשאיר את הקרביים כמנוע, לא להפוך אותם לאובייקט לתצוגה.

      אהבתי

  3. יופי של ניתוח! אני כשלעצמי יצאתי מהפייסבוק אחרי מלחמת העולם בין אריאנה מלמד לאוהבי החיות. פתאום קלטתי שאנשים צועקים שם נורא חזק ואומרים דברים קיצוניים ולו רק בשביל להתבלט ולהישמע בתוך העדר.

    אהבתי

  4. הגופים הכלכליים שרוצים עוד ועוד (כמו ששר ידידנו החי מתמיד מ. א.) שלחו ושלחים ידם לכל ערוצי התקשורת במטרה לנכסם. גופים וארגונים נידחפו ונגסו מאז ומעולם במקרר שלנו, בנוף שבצד הדרך, בטלפון, באימייל, בטוויטר, בבלוג, אבל גם ביצירות המוסיקה והאומנות מזה מאות שנים.
    נכון שמרגישים עקיצה קטנה כל פעם שרואים לייק לבנק הפועלים או לכללית מושלם – שמנצלים את הפייסלוטריון חסר התודעה המעמדית לטובתם – אבל הנה כמה דברים שיש בפייסבוק, שלא היו אפשריים או קורים בלעדיו:
    1. סיפוק מציצנות חסר תופעות לוואי, כמעט.
    2. אפשרות מגע – עדיין לא חברות – באנשים או קהילות שאחרת לא היית נוגע בהם, כי הם צעירים מידי, רחוקים מידי, אחרים מידי, יפים מידי, מכוערים מידי
    3. המחאה החברתית של 2011 הייתה, לדעתי, גם ראקציה לפייסבוק אבל גם התארגנה בזכותו. אולי גם גלעד שליט היה עדיין בכלא
    4. אפשרות לנהל דיון אד-הוק בכל נושא שמעניין אותך, עם אנשים אינטליגנטיים כמוך, כמעט בכל נושא
    5. פרוק אגרסיות חסר תופעות לוואי, לחלוטין (לא כולל תביעות דיבה, הגוררת בדרך כלל השעיות מצוקצקות ממקום העבודה, הארגון, התא המשפחתי)
    6. מזקקה אינסופית ליצור ואיסוף טיפות חנופה: לייקים הם טיפות שקופות של קרבה אנושית חד כיוונית הנמשכות כמה מיקרושניות. (אבל תכפילו את זה בכמה עשרות ביום? וקבלתם לא מעט פרוזק יומי)
    7. אפשרות לזהות מצוקה של מישהו. (פספסתי פעם, וזה נגמר לא טוב)
    8. הנצחת אנשים מתים בצורה החייה ביותר (שוב, מניסיון)
    9. סוג דיבור חדש: יחיד אל הכלל. סטטוס הוא לא בדיוק בלוג, ולא בדיוק הודעה לרבים.
    10. משתיק אקסטרווגנטיים ואקסצנטריים, המאפשר לחיות איתם חיים נורמאליים.
    11. כלי לא רע ליצר זהות אלטרנטיבית (כדי לפתות קטינות, אבל גם כדי לצאת מתוך עצמך-מעיק, או לקדם מטרה נעלה)
    בטח יש עוד
    לסיכום, לדעתי עוד מוקדם לשפוט את הטוב והרע שבפייסבוק, מה גם שהבנתי היום מ"הארץ" שהכל עובר לווטסאפ, והפייסבוק זה בית הבראה לזקנים של הכללית.

    אהבתי

    1. כל כך לא מסכימה. משני כיוונים: כיוון אחד, הוא שהמלל בפייסבוק הוא מלל גולמי, חסר סובלימציה ופרספקטיבה. ספרות טובה מספקת את אותו צורך, אבל עם הרבה יותר קלאסה. פייסבוק הוא מטחנת זמן, והנימוק שנוגע לניהול דיונים איכותיים מעורר בי גיחוך, סליחה. כיוון שני, האשלייה שחילופי המלל בפייסבוק הם הדבר עצמו. זה לא מגע אנושי, זה גם לא מבוא למגע אנושי, אבל חשיפה מספיק ממושכת למדיום הזה עלולה לגרום לנחשף לשכוח מהו מגע אנושי. זה עיקור מרצון.

      אהבתי

  5. סליחה, גברת, וכל הבלוגים זהב טהור? וכל הספרים? נכון שיש בפייס (הרוב, למעשה) קשקשת ראשונית לא מעובדת, אבל יש גם סטטוסים שנמדדים בקראט. אני יכול לחשוב עכשיו על כמה מכורי פייסבוק שמעניין לקרוא אותם בוקר בוקר. חלקם סלבים של תרבות, וחלקם "סתם" מכרים שגילו את הביטוי האישי במדיום הזה. סורי שלא ראית ניצנוצים עד כה. כנראה שהניסיון האישי והדבקות במטרה על חשבון רוחב הפס של העבודה מדברים. מבחינתי, סינון הזבל ומציאת עניין עולה על האכזבה מקריאת טקסטים קנוניים מעובדים, ומאוכלים מקיבה שלישית. את יודעת כמה זה מייאש לחפש ולמצוא בלוג אחד מרענן ומחדש בנושאי מיניות ומגדר ברשת? שם אין עיכול של עיכול של עיכול? שלא לדבר על הבלוגים הפוליטיים, שנראים מעלית באולם אירועים, עם שתי מראות בצדדים, כך שהתמונה שלך מוכפלת אין סוף פעמים בדרך לשירותים.
    אגב, גם במדיום הנחות יותר, לכאורה, בטוקבקים העיתונאיים, יש פנינים בים ההתלהמות.
    לגבי חילופי המלל, מיליארד אנשים משתמשים באדולן הזה, ובכל זאת, הם מקיימים, אני מניח, גם "מגע אמיתי. הפייס הוא תוסף. קינוח, לא המנה העיקרית. מי שמתמכר לו (או למרשתת בכלל) ומתנתק מאנשים מסביבו, או שהוא בתחנת לוויינים בערבות קזחסטאן, או שיש לו בעיות שלא הפייס יצר. יש דבר כזה, עיקור מרצון?

    עודבר אחד לגבי הפייס כמדיום – לא קשור לתקשורת בינאישית, אבל קשור לביטוי אישי: היום, בעידן המצונזר, שבו יש עיתונים מטעם, והאינטרנט מנוטר ונשלט, טוב שיש ערוץ כזה שיכול להציף דברים ולעקוף צנזורות. רק השנה היו כמה מקרים שכלי תקשורת רשמיים התעלמו במכובדות, והמון פייסבוקי זועם וחסר צורה, שהתחיל ביוזמה של אחד או כמה חברים, קבע עובדות בשטח. (החל מאוטינג למטרידים מיניים ברחוב, דרך תעלולי החנייה של עיריית תל אביב, ועד לפסילת מועמדים למשרות ציבוריות)

    אהבתי

    1. כיכר העיר הוירטואלית, על הגרדום הוירטואלי שמותקן בה כגולת כותרת, אמורים להעביר זיעה קרה בגבו של כל מי שעיניו בראשו. האופציה הזמינה ללינץ' בלחיצת כפתור מתוך הכורסה הביתית פוגעת בסופו של דבר במעמדם המקרטע ממילא של בתי המשפט. מעולם לא ראיתי המון בפעולה באופן שהסב לי קורת רוח, תמיד לנהמה שעולה מתוכו יש תחושה מאיימת. קריאת ספרים הרבה יותר מתגמלת מקריאת סטטוסים, יהיו האחרונים שנונים ככל שיהיו. אני לא מאמינה שיש מישהו שבאמת חושב שלקריאה בפייסבוק יש ערך תזונתי של ממש, אלא אם כן נתפס להרגל המגונה הזה, לקפסל כל מחשבה לכלל סלוגן.

      אהבתי

      1. הפייס הוא מעין איד קולקטיבי. וכמו הספינקס, הוא לא טוב ולא רע באופן מוחלט, רק מיפלצתי, מפחיד וחסר שליטה אני מוצא בו המון כיף ושמחה בפראות שלו, שאגב, בועטת החוצה את רוב נסיונות המישטור והניצול.
        ממה שאני שרואה, סכנת הלינץ קטנה בהרבה מסכנת ההשתקה. (ובזמן האחרון, לפחות מהצד הפוליטי של היד עם השעון, אני מרגיש שמופעל הרבה כוח לצנזורה בפייס)
        לפעמים סיבוב של שעה במחוזות פייסבוק נבחרים עולה על בילוי של יום שלם בעזריאלי או בסנטר שצורחים מרוב מיסחריות וחוסר אנושיות.
        ורק שכיכר העיר לא תהיה ריקה

        אהבתי

          1. לבלות ב… במובן לשהות ב…
            מה לעשות, אני עובד בעזריאלי ומבלה, סליחה, מעביר, בו את רוב שעות האור. לעבור בקניון בדרך לארוחת צהריים יותר כואב מלגלגל טיימליין של פייסבוק.
            (שלא לדבר על אפקטים של המון אדם צרכני)

            אהבתי

  6. אני דווקא מזדהה עם עדי (עם הרוב). (כולל דפיקות לב בסעיף 7! עדי…) (והאחיינים שלי מזמן רק בוואטסאפ, מסתכלים עלי כמו על תרח בזלזול עמוק לשמע כל איזכור פייסבוק).
    השיווקי המפלצתי (- שאני מודה שהמימדים שלו בולטים במיוחד ורווחים בגסותם בפייסבוק-) ולצידו המרווח הקטן שבשולים שמאפשר את מה שמעבר למפלצת הספינקס (דימוי נהדר, אגב!), כלומר הציבורי והפרטי, הם בלתי ניתנים להפרדה זה מזה בפלטפורמת האירוח הכללית הפייסבוקית, עלוקות מעורבבות, שברירים מתפצפצים. השאלה היא מה מארחים ואיך, ומי מתארח ואיך, וזה כמו בחללי מגע אחרים, נראה לי שגם כאן, מצב מורכב יותר מאשר האפשרות לשפוט טוב-רע באופן גורף, ותלוי במליון מישתנים שנעים בו זמנית בין החוק הציבורי לפרטי שמבצבץ פתאום (ולו לרגע) מאחורי גבם.
    לפעמים אפילו צף אליך הבזק פרטי משום מקום – (כדוגמת סעיף 7 המכמיר של עדי, שמן הסתם תלוי ביכולות קריאה בין השורות מעבר לשפה והכרות עמוקה יותר עם סימני הפרסונה הספציפיים), או אפילו קורה שפרונטלית, מאיזה תצלום או מילה או שילוב (תוכן! לא תמיד סחורת אדם!) שהפרטי שלך חולף דרכו וסופג מגע לא צפוי שהוא לפעמים באופן מפתיע מפלח אל המקום הפרטי ביותר ונוגע באופן משמעותי ברגע נכון של מפגש. זה קרה לי גם בפייס, יכולה להצביע על דוגמאות ספציפיות. נכון שלא המון, אבל מספיק שקצת ופתאום.
    הרי כל ההדמיות כוללות מיליון "אדמים" חלקי "אדמים", חלקיקי "אדמים" בתנועה, וכנ"ל הקריאה שלהם נקראת על ידי ריבוי "אני" שזזים כל הזמן בעצמם. לא? אבל אני מתחילה כאן להסתבך.
    בקיצר, נראה לי שדוקא כל עוד המפלצת חיה ונמצאת, זה משאיר את אפשרות הפעולה לנשוף בה ולהבריח אותה עם אופן אמירה או אופן הקריאה, או כמו בדימוי שלך, תוך שימוש במילה "אדם", שמשמעותה יכולה להתבטא תוך כל ראיה דקה אחרת שחודרת את מרחב חוקי האירוח. באופן פרדוקסלי וחסר כל הגיון הבריחה של המפלצת מתרחשת כל הזמן, ובאותו זמן במובן אחר, את צודקת, היא נשארת במקומה. בכל מקרה את צודקת שצריך להיזהר מטחינת הזמן, שיכחת מגע אנושי, גולמיות יתר וחוסר פרספקטיבה,(למרות שלפעמים הכי גולמי הוא שהכי מוצא חן בעיני בפייסבוק- היומיומיות של בקשה לטרמפ, קריאה לצורך בספר שימושי שנענית, או חפץ כלשהו, המישור ה"גיליסטי" של הפייסבוק), אבל אני חושבת שכל המפלצות האלה לא סותרות את זה שיש פרצות אפשריות מעבר להן, והכל תלוי בשימוש וברצון.

    אהבתי

    1. אני צריכה לחשוב עוד. יש לי גם מקום שסולד באופן לגמרי אוטומטי מכל התגודדות שהיא, אני מודעת לכך. אבל בכל זאת, אני חייבת להודות שהמשפט 'אין לי פייסבוק' שעוד נשמע פה ושם – מהלך עליי קסם משונה. כשאחרים אומרים את זה, אני אפילו לא אומרת.

      אהבתי

    1. וואלה. תשמע סיפור – ביבשת כלשהי, קבוצה גדלה והולכת של צעירים מארצות שונות, החליטה לנטוש את אורח חייה המסורתי ונדדה לארץ רחוקה ופרימיטיבית, וזאת משום שבכתבים הקדומים שאותם צעירים נהגו לקרוא בדרך קבע, אוזכרה הארץ ההיא כארץ מובטחת. כשהם הגיעו לטריטוריה הנידחת, ועמדו במבחנים קשים מנשוא, יותר מכל תכנית ריאליטי, לאט לאט ובעשר אצבעות מיובלות ובדם הם הקימו מדינה שלמרות זעירותה היחסית הפכה לשם דבר. ואם לא די בזה, אותם צעירים התעקשו לשוחח בשפה עתיקה שהייתה שפה מתה לגמרי, וניכסו אותה לעצמם מחדש. תשמע, הסיפור הציוני הוא כל כך פנטסטי ולא ייאמן שכל סיפור מומצא ייראה לידו חיוור ומלא יומרה. זה לא מקרי שהפנטסיה שכותב אדף נטועה עמוק בשורשים התרבותיים של האומה.

      אהבתי

  7. הנה משהו –
    http://alaxon.co.il/reading/%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-i/
    וידוי: זה התחיל באי-נוחות קטנטנה עוד בטקסטים הקודמים, אחר כך התעצם – ואני אומרת את זה בחוסר נוחות, כי אני מודעת לקושי ולכפיות הטובה של עבודת המתרגם – אבל אני פשוט לא אוהבת את הסגנון המרושל של אלינוער ברגר. וואלאס המתורגם נשמע מסורבל ועייף וחסר את הברק המקורי.

    אהבתי

  8. מירי, אין לי פייסבוק, ובסלולרי שלי (שנילווה אליי רק בשל דרישת המשפחה) אין אינטרנט (כלומר הוא לא מופעל) ואין גם ווטס אפ. אין לי מושג איך מגיעים לטוויטר או לאינסטגרם, ומה עושים שם , והחיים ממשיכים.
    [ילדיי מדי פעם טוענים שאני זקן-תרח…הם כנראה צודקים. אני מעדיף לקרוא או לשמוע עוד קטע מוסיקלי או לכתוב פיסקה. והחיים ממשיכים].

    אין לי צורך שכולם ייראו אותי. באופן כללי, קשה לומר שאני מנסה להיראות.

    מסכים כי הערך של הפייסבוק הוא ביכולתם של אמנים לשווק את עצמם, ליידע באירועים; מבחינה זו זה היה יכול להיות סוג של יורש מודרני לרעיון האמנה החברתית של ז'ן ז'ק רוסו (כלומר, ברית של חלשים/מודחים/אלטרנטיביים המתאגדת כנגד הממסדים החזקים ומבטיחה כך את מקומה). עם זאת, די מהר הגיעו לשם כוחות השוק והשיווק האגרסיבי, המגיעים לכל מקום שאליו נוהר קהל רב. ובעצם, יש להניח, כי הפייסבוק הישראלי די דומה לחברה הישראלית, על מגוון פניה.

    ועדיין, כמי שלא קורא כמעט עיתונים, יש לא מעט מופעים שהגעתי אליהם רק אודות לכך שיוצרם הודיע על קיום
    האירוע בפייסבוק, ואחד מחבריי (הלא אינטרנטיים) טרח להודיע לי בזמן, כך שיכולתי להגיע.

    אהבתי

    1. הי שועי, אני מודה שהמשפט שכתבת: "אין לי צורך שכולם ייראו אותי. באופן כללי, קשה לומר שאני מנסה להיראות" לחץ לי על כל מיני כפתורים. חשבתי עליו לא מעט, כלומר מדדתי אותו על עצמי מכל מיני כיוונים, בעיקר בכל הקשור לתחזוקה ממושכת של בלוג פעיל (את הבלוג הראשון שלי אמנם מחקתי, אבל התחלתי לבלג עוד ב2003). למשל, כשקראתי את החלק הראשון של המשפט שלך והדגשתי בו את המילה "כולם", הנהנתי מייד. אבל אחר כך, כשהתחלתי להחסיר, וניסיתי לבודד את הגרעין הקשה של הצורך, כלומר של מי שעבורם אני כותבת. בצימצום ראשון הגעתי למשהו כמו 40 איש, ובצמצום שני, נוקב יותר – הגעתי ל-1, ומרוב בהלה והסתייגות מייד הרחבתי לשלושה. האם אני כותבת על מנת להיראות? קשה לי להשיב על זה. אולי העובדה שאיני כותבת לעיתים קרובות מהווה תשובה חלקית לשאלה. שמתי לב, שהצורך שלי בתקשורת מילולית הולך ודועך עם הזמן כי אני בקושי מאמנת את הפן הזה של הקיום. מנסה להיראות, ואולי כתיבה היא שפה זרה ראשונה, ואני פשוט מתרגלת מדי פעם את השפה הזרה הזאת. לא יודעת. מביך אותי הצורך להיראות. וגם מביך אותי שמביך אותי.

      אהבתי

      1. למירי – רציתי להגיב לתגובתך האחרונה לשועי על הכתיבה לנמען אחד, ועוד משהו קטנטן על כתיבה כשפה זרה. רציתי לספר שקראתי בכמה מקומות שסופרים כתבו/אמרו שהרבה פעמים אנחנו כותבים למישהו מסוים שנמצא במחשבתנו. (האדם הזה יכול להתחלף כמובן, זה לא אומר שתמיד כותבים רק אליו). אני קצת מופתעת שאת לא מכירה את זה 🙂 אולי את מכירה ושכחת או שבאמת לא הכרת בכלל. נראה לי שאין סיבה להיות מובכת מזה.
        לגבי השפה הכתובה כשפה זרה, אולי יעניין אותך לדעת שאני מרגישה שהשפה הכתובה היא שפת אם עבורי. זו השפה שגידלה אותי ושאתה אני מרגישה הכי בנוח. השפה המדוברת היא שפה שנייה עבורי. יש לקשיי השמיעה שלי קשר לכך כמובן. עם הזמן הן מתקרבות זו לזו, וזה קשור לביטחון או נינוחות שאני חשה ביני לביני, וזה כבר סיפור אחר 🙂

        אהבתי

        1. מאד מאד מעניין ההסבר שלך בנוגע לשפת הכתיבה ושפת הדיבור שהתחלפו אצלך במידרוג. כמעט כתבתי לך פוסט שלם בתגובה על זה, אבל לא היה לי די זמן פנוי אתמול לשבת על זה באמת. בכל אופן, מה שרציתי לתאר בפוסט הוא תהליך של הצטמצמות שעברתי, במסגרת המאבק שלי במחסום הכתיבה הקולוסאלי שלכד אותי אי שם לפני ארבע שנים בערך ולא מרפה עד עצם היום הזה, חשבתי שהצטמצמות בשפת הדיבור, הסרת כל השכבות המיותרות, תחנך את התודעה שלי מחדש להיות בראש וראשונה תודעה כותבת. צמצמתי וצמצמתי, הגעתי למינימום האפשרי – ואז גיליתי שגם שפת הכתיבה והמחשבה שלי הצטמצמו במקביל, שהתקשורת הפנימית שלי מתבססת פחות ופחות על מילים וזה לא משחרר את מחסום הכתיבה אלא מעמיק אותו ואפילו מייתר את הכתיבה.
          בנוגע לקורא האחד, תגובת המבוכה הגיעה כי הקורא האחד שלי הוא אני בעצמי. היו לי קוראים חיצוניים אליהם הייתי מכוונת בעבר והם גם השפיעו על סגנון הכתיבה שלי כל עוד לא היה מגובש, אבל ברגע שהסגנון התגבש הפסקתי לכוון אליהם. כל עוד הפוסט נכתב הוא בעיניי חומר גלם ואני לא רואה אף אחד, אני מתחילה לראות את הקוראים רק כשהמארז מוכן ונשלח החוצה, ואז מעניין אותי לקרוא מה חושבים, לאן הטקסט לקח את הקורא וכולי. אבל לא לפני כן, לא במהלך הכתיבה. קצת נרקיסיסטי מצידי, אבל כתיבה היא באמת המחוז הנרקיסיסטי שלי.

          אהבתי

          1. מקווה שהתגובה תגיע למקום הנכון.
            היום שמעתי במהלך ישיבת צוות ששפת אם אינה השפה הדומיננטית או החזקה, אלא השפה הראשונה שלמדת. כך שככל הנראה אין לי מנוס מהעובדה ששפת האם שלי היא השפה המדוברת. זה לגבי ההגדרה, אבל יחד עם זאת אני חושבת גם על מה שדנה אמיר כותבת בספרה "תהום שפה" (שגם את קראת 🙂 על שפת אם, שזו השפה שמלווה את התפתחותו של העצמי האמיתי, הנפרד-אינדיבידואלי שלך. ואם כך אז שפת אם יכולה להיות שפה שקרית, ואם כך אז אני יכולה להבין איך השפה הכתובה היא עבורי שפת אם. כזו שעוזרת לי לגדל את העצמי האמיתי (למה תמיד לא נוח לי עם המילה 'אמיתי') שלי.
            לגבי התהליך שאת מתארת, מעניין, אולי זה קשור למה שכתבתי עכשיו, כלומר שמה שאת תרה אחריו הוא סוג של שפה אותנטית אמיתית או מקורית שלך. אני נזכרת בספר מקסים על כתיבה, 'עצם הכתיבה' של נטלי גולדברג.

            אהבתי

  9. מירי, תודה על התגובה, שמעתי איזה גונג, אני חושב שמתוכי.
    אני דווקא התחלתי לבלוג רק משום שלא יכולתי כבר להבליג על שורה של צעדים שנעשו על מנת להשתיק אותי באקדמיה, התנהלות בלתי סבירה של הצרת צעדים, הדרה, וסתימת פיות, שדרשה אלטרנטיבה, וכאשר נזכרתי בחבר שבאותה תקופה נדנד לי לפתוח בלוג ב-"רשימות" (בחיי, עד אמצע 2008 לא ידעתי מהו בלוג, ומיהי "רשימות"), התעניינתי אצלו מה צריך לעשות והגשתי לבסוף הצעה ומכאן זה התגלגל (חלפו כמעט שלושה חודשים עד שענו לי שהתקבלתי, אחרי שכבר הספקתי לשכוח שהגשתי את ההצעה). לא בטוח שהתאמתי ל"רשימות", לפחות לתחושתי הפנימית, הנטיה שם היתה רועשת מדיי ואקטואלית מדיי, להוציא אתרים יחידים (אני שמח שיצא לי להכיר באמצעות הפלטפורמה הזאת כמה אתרים וכמה כותבות/ים משם ומחוץ), וזאת אחת הסיבות שהחלטתי בשלב כלשהו להמשיך לבדי.
    אני מודה, עדיין מפתיע אותי שקוראים אותי, וגם נעים לי שקוראים אותי (איני מכיר את רובם המכריע של הקוראות/ים, וגם נדמה לי שהם מתחלפים לא מעט, כלומר: מנויים הולכים ומנויים באים, אלא אם כן חלקם קוראים אותי דרך RSS או Reader). לעומת זאת, התחמקתי בהצלחה מרוב הפניות שקיבלתי (מאז שהתחלתי בפעילות האינטרנטית) לכתוב מחוץ לאתר שלי, מכמה הזדמנויות להיראות ולדבר באירועים ספרותיים, ולאחרונה גם מהופעה טלוויזיונית.
    אני לא מעוניין להיראות, לא רואה בעצמי איש תקשורת, ולא מבקש להיהפך אושיה. אני כן מעוניין לבחור את הפעילויות שלי (קריאה, כתיבה, דיבור, הופעה).
    כשזה מתאים– זה מתאים; לפעמים זה רק על יד ה"מתאים" וזה כבר לא כדאי. לא מבחינתי. לרוב אני מגיע לאיזורי ה"ליד-מתאים" רק כשחברים טובים עומדים על כך שאשתתף במשהו, וחברוּת היא חברוּת, ואני לא רוצה לאכזב.
    אני חושש שברשתות חברתיות יש תמיד גלישה לבחירה במה שהוא לא בדיוק "מתאים ומדויק" אלא אייכשהו מתכתב איתו בשוליים.
    אפשר שהמערכות הללו בנויות לאנשים יותר חברותיים או תקשורתיים.
    אני מעדיף בפירוש לקרוא עוד פיסקה בספר טוב, על פני עוד ידיעה/פוסט מסוג: "הייתכן?", "שערוריה!","כנסו" ו-"לא ייאמן" (זאת הסיבה שכמעט איני קורא עיתונים).
    אלמלא הייתי מאמין שיש בכתיבה האינטרנטית שלי משום מה שאינו מבטל את זמנם את הבריות (כמו נניח, ספר טוב) לא הייתי מרשה לעצמי להוסיף לכתוב.
    ובאמת, עם הזמן, אני חושב כי כמותית אני כותב פחות בבלוג, לא משום שאין לי מה לכתוב, אלא מפני שאני חש אחראי לעמוד בסטנדרט מסוים.
    למשל, כאשר מישהו כתב לי שהעברית בבלוג שלי עושה לו כאב ראש, השבתי לו שהוא יכול לבחור לא לקרוא, זה בסדר גמור מבחינתי, אבל כנראה שאם הוא יוסף לקרוא אני אוסיף גם הלאה להכאיב לראשו.

    אהבתי

    1. זאת אומרת שהמדיום הזה ניקרה על דרכך הכותבת ואתה מניח בו טקסטים שהיו נכתבים בכל מקרה תחת מסגרות אחרות? קשה לי לקבוע בנוגע לכתיבה שלי שהיא מכווננת לא לבטל את זמנם של הבריות (התוודעתי לביטוי המוצלח – טירחא דציבורא. יש משהו מאד מאד גברי במדד היעילות שאומד כל הזמן את התוצרת, הייתי שמחה להצהיר שהכתיבה שלי דווקא כן מבטלת את זמנם של הקוראים, אדרבא, בואו לבטל את זמנכם אצלי כי אנטי-יעילות היא צו השעה, אולי ככה אני מורדת באימת ה'להספיק'). המוטיבציה שלי היא בסך הכל לארגן מחדש את חומרי הקריאה וההתבוננות שלי בעולם, בכתיבה שאינה פופוליסטית במפגיע אבל גם אינה אקדמית כי אני לא באה מהעולם הזה. אני לא יודעת למה קוראים אותי, משערת שזה כרוך במפצים קטנים של הזדהות רגעית עם דרך ההסתכלות שלי. אני מניחה שאמשיך לכתוב גם כשיפסיקו לקרוא אותי.

      אהבתי

  10. מירי, אני ממש לא תועלתן וגם תכליתיות אינה ממש הנר המאיר בחלוני (-: אין לי ספק שהפוסטים שלי לא יכולים היו להתפרסם בשום כתב עת אקדמי. קודם כל, בשל הסיבה המקצועית-פרוזאית, שכאשר אני כותב פוסט איני מפנה למראה מקומות ודן בכל השתלשלות המחקר עד אליי, וגם מפני שהנטייה האינטרטקסטואלית שאני מגלה באתר, ספק אם היתה חוצה את סף השמרנות האקדמית. גם בעיתונות (פרינט או אינטרנט) מסופקני האם הם היו מוצאים מקום, אולי רק תחת עריכה כבידה ועם כותרות צעקניות, שלא הייתי חי איתן בשלום– זאת אחת הסיבות שאיני כותב אותם שם. בביטוי "לבטל זמנם של הבריות" התכוונתי לכך שיש הרבה מאוד ספרות, ספרי עיון, עתונות ובלוגים, שאיני חס עליהם, כלומר: לא אכתוב עליהם מילה רעה, אבל פשוט אעלם משם אחרי כמה דפים או כמה שורות, לא בשל התנשאות ולא בשל תחושה אליטיסטית אלא מפני שאיני מוצא בהם טעם או מובן.
    חשובה לי מאוד התחושה ככותב אינטרנטי שיש בי איזו יושרה. כלומר, אני אמנע מלפרסם דברים שאחוש שלטעמי הם משוללי טעם ועניין; אני מנסה למשל להימנע ככל יכולתי מכותרות צעקניות וגם מכתיבה על נושאים מסוימים שאין לי ספק היו עשויים להקפיץ מאוד את מספר הקוראים.

    אני גם כותב מחוץ לאינטרנט. לא מאמרים אקדמיים בלבד. חומרים שאני מקווה שעוד תגיע שעתם. כבר שנים רבות אני דוחה את השעה לשעה מאוחרת יותר. אולי מפני שכל מיני תארים מקצועיים ובכלל הקשרים פוליטיים וחברתיים של פעילות אמנותית/ספרותית, משרים עליי עדיין הרבה מאוד חוסר נוחות.

    אהבתי

    1. טוב, זה לא פשוט כי בשיח האמנות העכשווי כמעט בלתי אפשרי להתנתק מהקשרים חברתיים/פוליטיים ואני גם מאחלת לך בהצלחה וגם מחזיקה אצבעות כנדרש. אבל חוץ מזה – איזה יופי שיש מקום שמכיל טקסטים שלא עונים על שום מיפרט, בלתי מסתווגים.

      אהבתי

  11. מירי, בניתוק מן ההקשרים החברתיים/פוליטיים תלוי לדעתי עתיד האמנות והמחשבה החופשית. כיום, שיווק ויחסי ציבור הפכו חשובים יותר מן התוכן עצמו, וגם התוכן עצמו הופך לא פעם לתוכן שיווקי לכתחילה.
    למשל, אחד הדברים שציערו אותי מאוד בסירטו היפה של רוברט אלטמן, וינסנט ותיאו (1990), היתה סצנת הפתיחה שבה "החמניות" נמכרות ב-40/20 מיליון דולר (לא זוכר אם עשרים או ארבעים). מה זה רלבנטי? (גם אם רק "כרם אדום" הצליח להימכר בימי חייו של ון גוך, מה זאת הסצנה הזאת, שכולה אמירה: בואו תצפו בסרט על חייו של מי שתמונותיו נמכרות במיליוני דולרים) מה זה חשוב בכמה מוכרים אותך? כמה צופים בך? מי מדבר עליך? מה כמות האזכורים שלך בגוגל? האם הוזמנת? האם נראית? אני מנסה בכל כוחי שלא להעריך אמנות על בסיס כמותי או על בסיס היות היצירה מקובלת כיצירת מופת או כיצירה מדוברת, באותה מידה, גם בתחומי מחקר שלי (פילוסופיה, מדע, קבלה) אני מנסה מאוד לפנות לדמויות פחות-מדוברות, שהיה להן הרבה מה לומר ולחדש, ובכל זאת, מכל מני סיבות, לא הוענקה להם תשומת לב. כמובן, העולם ממשיך להתנהל על ידי "כוחות השוק". ובכל זאת אני מעדיף להקים בית מרזח רעיוני קטן ואפל ולא באסטה גדולה ומנוצנצת.

    עוד דבר, אני חושש כי בדברייך "איזה יופי שיש מקום שמכיל טקסטים שלא עונים על שום מיפרט, בלתי מסתווגים" אפיינת בדיוק חלק בלתי מבוטל מן הטקסטים שאת כותבת.

    אהבתי

    1. אם מותר לי להסתנן גם פה, אני מאד אוהבת את הרעיון של בית מרזח רעיוני קטן ואפל. אבל מוכרחה להגיד גם שלעתים יש לי את החוויה של, לא אגיד באסטה גדולה ומנוצנצת, אבל אפילו במחוזות כאלה יש לי לפעמים חוויה של אליטיזם.

      אהבתי

    2. אני קצת פסימית בעניין, וחושבת שיותר מדי הון מעורב בתחום האמנות (שוק האמנות) מכדי לאפשר לה להתקיים בלתי נגועה. מצחיק שאתה מזכיר דווקא את ואן גוך, כי הפוסט הבא שלי (שבינתיים נכתב רק בראש) מתייחס לאחד הציורים שלו (אין לי מושג בנוגע לתג המחיר). וחוץ מזה אני מתגעגעת לימים בהם באינטרנט היה חור, וכתבנו תחת כינויים ולא תחת זהותנו הרשמית. בימים ההם הטקסטים דיברו.

      אהבתי

  12. יעלילה, אני מטבעי איש של מקומות קטנים; למשל, תמיד אעדיף להיפגש עם עד חמישה אנשים, ולא להגיע למסיבה או לאירוע שיש בו מאות אנשים (אלפי אנשים בכלל גורמים לי סוג של רתיעה, ולכן נניח, מספר הפעמים שנכחתי במופעים גדולים היא די מצומצמת). נתקלתי בדרכי בלא מעט אנשים שחושבים שאני "יומרני" או "אלטיסט" או "אקלקטיקן" וכיו"ב (אגב, עוד הרבה לפני שהתוודעתי לאינטרנט). אני זה אני. אני באמת מקפיד שלא ליצור לי דימוי-ציבורי, מפני שאיני רואה בעצמי איש-ציבור, אלא איש שמנסה לשוחח עם בני אדם.
    אני יודע שאני חי בחברה שבה על פי רוב, אנשים מגיבים בזלזול-מה כלפי מי שעוסק בפילוסופיה או תיאוריות של מחשבה, מדע ואמנות ("מה אתה, מתפלסף?"). זה לטעמי לא עושה אותי אלטיסט. איני חש את עצמי כחלק מאיזו עלית אנושית (ולמיטב הכרתי מעולם לא נסיתי להיות חבר באיזה חוג אינטלקטואלי). נהפוך הוא, להכרתי מקומם של אנשים כמוני הוא די שולי בחברה, וזה מאוד מתאים לי. אני בוחר בדברים שמעניין אותי לעסוק בהם, איני הייררכי (כלומר איני מחזיק לעצמי טובה יתירה נניח לגבי אנשים שמלאכת יומם שונה משלי), אני רק מנסה (כמו רובנו, יש להניח) להעניק לשהות שלי בעולם מעט עניין ומשמעות.
    מכל אלו, אני חושב, ניתן להבין מדוע אין לי פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם וכיו"ב. אני באמת מנסה להעניק למלים ולרעיונות ולדימויים את קידמת הבמה; הפרסונה הציבורית שלי? או שהיא אינה קיימת, או שהיא מעסיקה אותי רק מעט.
    יהיה לי פייסבוק רק כאשר אצטרך לקדם משהו (אירוע, ספר, פרוייקט) מתוך ידיעה ש"הרשת החברתית" היא שם-כיסוי של "הרשת השיווקית" ולכזו הפכה מהר מדיי.
    מעניין אותי לשוחח עם בני אדם, להחליף איתם רעיונות או רגשות; "למתג" אותם, "לתייג" אותם, להפוך אותם ל"חברים" שלי (בעל-כורחם, ובלי שבעצם הכרנו לעומק), זה נראית לי סוג של זילות כבוד האדם.

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s