צריך רק להתוות את המהלך והשאר יתחולל מאליו

 בפעם הראשונה בה נפגשנו היא הבטיחה לי  שהיער שלה בכלל לא מסוכן, מתגוררות בו אך ורק חיות לילה פלומתיות קטנות וחמודות נורא, עם עיניים זהובות ענקיות, וזנב גדול ורך, חיות מהסוג שהיית שמחה לגדל לצד התינוקות שלך, אילו היו לך תינוקות, כן? והעכבישים, הבטיחה, אפילו הגדולים והשעירים שבהם, נזהרים לא לחרוג מהפינות, לא זזים מילימטר אחד מערוגות התחרה התלויות והיפהפיות שלהם. לא, הם לא מאולפים, היא צוחקת, מה פתאום, מי שמע על עכבישים מאולפים, זה רק קסם מקומי כזה, תקראי לזה כיבוד הדדי של גבולות הטריטוריה. מה היית מעדיפה, היא שואלת אותי, לגור בתוך יער קסום או בתוך יער מכושף? לפני שאני מספיקה לענות היא מספרת שבזמן שהיא תולה בחוץ כביסה ושרה בקול רם ועליז, תוך כדי מתיחת הסדינים על החבלים, היא מדמיינת, ואולי זה באמת קורה לה, שתריסר ציפורי שיר מצייצות יחד איתה, אבל כמעט תמיד עוד ציפור אחת כהה מצטרפת, ומנקרת בעקשנות בצד האחורי של הראש בשאלה אם כל זה הוא כישוף, או רק קסם. כן, אני אומרת לה, כולנו מכירות את הסיפור, קראנו את אותו ספר, צפינו בסרט כבר מאה פעמים ויותר – זה אף פעם לא נעצר שם, את יודעת. אם יש יער, ויש חיות וגרה שם אישה – במוקדם או במאוחר יגיעו גם גבר ומכשפה, לאו דווקא בסדר הזה. והכל ישתבש, אז כדאי שתתכונני. גן, היא מתקנת אותי, זה לא יער. זה גן. אני תוהה אם גם בגירסה שלה היא מלהקת אלוהים שמשוטט נרגן בשבילים, אולי מחופש למכשפה, אולי למפלצת שחורה. זה לא משנה מי, מה שחשוב הוא העיקרון הנצחי – במקום בו יש שניים, יתייצב תמיד השלישי שתפקידו לשבש ולהפריע. ככה זה. ואולי זה לא מה שאמרה, מאד קשה להבין אותה, יש לה מבטא כבד שמצליח לכופף מילים עד שהן יוצאות מהפה שלה מקולקלות לגמרי. נדמה לי שבפעם ההיא גם ראיתי את הצל שלה מחשיך חצי קיר. מי יעיד, בטח לא אני, ששרידי יופייה עדיין ניכרים עליה— מישהו עוד עלול להתפתות לחוש כלפיה רחמים. אישה היא לא(*) ארמון איטלקי עזוב מעוטר עמודי שיש סדוקים ומזרקות יבשות, וטווס אחד קשיש, האחרון בלהקה, שנטרפה עליו דעתו מרוב שיטוטי סרק באולמות הריקים, והוא תולש בזעם אניצי עשב כסוף שמבצבצים מבין המרצפות השבורות. מי כמוני יודעת באיזו קלות ניתן ללכת שבי אחר פולחן ההיתכלות האיטית, כל כך מסוכן להתאהב בהתפוררות, אפילו ממכר. בכל אופן, ככל שיופייה הלך ודעך, נסוגה עמוק יותר לתוך היער, יש לומר מעבה, ולבסוף התמקמה בתוך בקתה הרוסה למחצה, אותה שיפצה במו ידיה. לזכותה ייאמר שאהבה מאד רקפות, ולחובתה – כל השאר.

לא להאמין מה שהלילה מסגיר. לא פעם שמעתי אותה ממרחקים מייללת מרוב בדידות, באותה קלות בה אחרים גורסים שיניים בשנתם. היא הכחישה, טענה שזאת רק הרוח, תמיד הרוח שמתגברת ומתגברת. מה עוד אפשר להגיד. יכולה הייתה (כמו נשים אחרות במצבה) להשתחל לתוך שמלה צינורית, להתקשט בכל מה שנוצץ ואדום וזול, הכרחי לדייק בעניין הזה וללטש את המראה – זול במידה הנכונה, לא כמוש, לא מתקלף, גם לא גרנדיוזי מדי, חשוב שיתקבל רושם זול אבל רגיל, יומיומי, לא מאיים, והנסיעה חזרה אל העיר, יכולה הייתה להתיישב באיזה בר ולהמתין שיגשו אליה. אבל היא לא עושה את זה. עוד נותרה בה גאווה משונה, שריד לימים בהם לא נאלצה לבלוע רוק בטעם מפח נפש. די היה אז שתסיט את שערותיה היפות מצד לצד. היא לא תתנדנד, ברגליים רועדות לתוך בר, עם חיוך מעורער ועיניים שוקקות אבל מתות. אליה יבואו. תמיד הייתה מוקפת. יבואו.

אז במקום לקשט את עצמה תפסתי אותה מדביקה ממתקים על קירות הביקתה. כל מה שנוצץ, ופתייני, וזול. כמויות אדירות, מכל הסוגים, את כל הצבעוניות והשמחה שאין בחייה הטיחה על הקירות. טועה מי שחושב שרק ילדים אוהבים ממתקים. מישהו ייקלע הנה, והיא תמתין בסבלנות. זה יהיה צייד מזוקן, או טייל ממושקף לבוש חליפת ספארי, אולי חוקר עובשים, נווד, צלם סרטי טבע, סוכן נוסע שאיבד את דרכו, פקיד נמלט לאחר מעילה שעלתה יפה, בכל אופן גבר שישמח להזמנה לשתות כוס מיץ קר ביום חם, ואולי יותר מזה. הבית היה יפה להחליא. לא, לא ילדים, מה פתאום ילדים, ילדים אף פעם לא טועים לתוך השביל הזה, הם מקפידים להישאר במרחק צעקה מהסינר של האימ'שלהם. אף פעם לא נהתה אחר ילדים, זה כשלעצמו לא הופך אותה לאישה שיש להוקיע, ובכל זאת, אולי כבר אז הייתי צריכה לחשוד, להפנות את תשומת ליבן של הרשויות. העדויות הרשמיות שהוכנסו אחר כך לתיק סיפרו שבשעות אחר צהריים קייצי אחד נשמעו רשרושים והתלחשויות מכיוון השביל, היא יצאה החוצה וגילתה שם זוג ילדים, בן ובת, "וכבר הייתי נואשת מספיק", שירבט החוקר בכתב ידו התקיף. בני עשר, אולי קצת יותר. בחיים מגיע הרגע שבו צריך לפעמים להתפשר ובן רגע גמלה בה החלטה שהיא תגדל אותו בשביל עצמה, בתקווה לקצור את — תוך שנים מעטות הוא יגדל, ויתרחב, ויתחזק. ויהיה שלה. זה נכון שהייתה צריכה להיפטר מייד על המקום מהקטנה החצופה, אבל לא רצתה לעורר את התנגדותו של הנער תיכף בהתחלה. היא עוד תגרום למפונקת להסתלק משם בעצמה. אחר כך הכל הסתבך, והעובדות ידועות. היא זוכתה מההאשמה המופרכת, הפרימיטיבית, שהתכוונה לאכול אותם, החוקרים האמינו לה לחלוטין בעניין הזה, אבל הורשעה בעוון חטיפה, ואולי בעוד סעיפים שאיני זוכרת כרגע.

ביקשתי את רשותה לכתוב עליה סיפור, והיא אמרה שככל הזקנות היא מעדיפה שיציירו אותה במקום שיכתבו עליה, כי סיפור הגון זקוק לסוף וכשזקנים רק סוף אחד בא בחשבון. ואם כבר ציור, הוסיפה וקרצה, עדיף ציור בצבעי מים על פני ציור שמן כי ציור שמן מדגיש מדי את הסדקים. היה לה מבטא כבד, כל כך כבד שכל המילים שלה מלכתחילה יצאו מקולקלות, ואולי זה קרה רק מפני שהפה שלה היה סגור רוב הזמן והדיבור שהיה לה השתהה בתוכו והחמיץ.

(*) מלבד אלה שכן.

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “צריך רק להתוות את המהלך והשאר יתחולל מאליו”

  1. מקסים ונהדר, הסיפור מנקודת מבטה:). אני מכירה אישה כזו, אבל היא גרה בבית ענק עם 30 חתולים, מדביקה פתקים במקום ממתקים, ואין סיכוי שילד וילדה יתעו בשביל וידפקו בדלת המתכת… מי יודע, אולי גם הסיפור שלה כבר נכתב.

    אהבתי

    1. (:
      תודה ורד, שמחתי שמצא חן בעינייך
      הנה עוד אחת:
      סיפרו לי על מפגש עם מישהי שמתגוררת פה בסביבה, ויוצאת בכל בוקר אל השדות עם טנדר ובתוכו חמישה כלבים ותינוק, ועוד שני כלבים דניים שהם גדולים מכדי להיכנס לרכב ולכן רצים אחרי הטנדר, וכשהיא מגיעה לנקודה מסויימת בשדה היא משחררת את כל הכלבים, ויושבת עם התינוק שלה על מחצלת. זאת גירסת הפרוה, ועכשיו לגירסה הבשרית:
      ומה אם האישה הזו היא לא אמו של התינוק, אלא מטפלת שכירה? האם הורי התינוק יודעים שהיא לוקחת אותו לטיול בשמש בחברת קבוצה פרועה מדי של הולכי על ארבע? (מי שפגש את החבורה המשונה העיד שהכלבים היו היפראקטיביים במיוחד, אחוזי תזזית וגם האישה אמרה שלא כדאי להתקרב אליהם)

      אהבתי

        1. בדיוק. הקליפה הדקה, האשלייתית, של המציאות, ומתחתיה…מנהרות החמאס כמטפורה מושלמת של מציאות החיים שלנו, לא רק בעוטף עזה (אבל בכל זאת שם יותר)

          אהבתי

  2. "בדיוק. הקליפה הדקה, האשלייתית, של המציאות, ומתחתיה…מנהרות החמאס כמטפורה מושלמת של מציאות החיים שלנו, לא רק בעוטף עזה (אבל בכל זאת שם יותר)" וואוו. כמו לקוח מתוך הסיפור האחרון שלי (או טו טו גומר).

    סיפור חתרני לחלוטין על המכשפה של עמי ותמי. אף פעם לא ידענו עליה כלום. רק על הילדים. עכשיו היא במרכז, גורמת לנו רגשות אשמה כבדים, איך התעלמנו ממנה עד עכשיו.
    אבל כמו כל המכשפות, גם עכשיו הסיפור שלה נשאר סוד, מה קרה לה ממש, בלי ספקולציות, רמזים, ניחושים. אין ברירה. אני הולך להתניע את המטאטא האישי שלי עכשיו. לברר מה בדיוק קרה. איך אומרים. הסקרנות הורגת את המכשפה.

    אהבתי

    1. אתה יודע, היום בפעם הראשונה אחרי חודש פלוס שהחלטתי שמספיק לי להיות מחוברת לחדשות עם וריד, ושאולי אשמע קצת מוסיקה. הקשבתי לכמה שירים של מוניקה סקס (מכיר את שוב יורד אור חקי אפרורי?
      https://www.youtube.com/watch?v=nKZBO7-niGc המילים של ויזלטיר, מרגישים) ואחרי משהו כמו חצי שעה נשברתי ונכנסתי לוואינט וראיתי שהיה פיגוע בירושלים עם טרקטור. אי אפשר לברוח מהמציאות.

      לגבי הסיפור של המכשפה, אני לא בטוחה אם אף פעם לא ידענו עליה כלום או שפשוט לא רצינו לדעת.

      לגבי הפרומו – יופי! מחכה לקרוא

      Liked by 1 person

  3. סיפור נוגע ומורכב. גם מענג. תודה, מירי. העלית בי המון מחשבות על טריטוריות, פנימיות וחיצוניות, מקומות שהתנועה בהם מוגבלת (ברוח המציאות העגומה הכל נשזר בזה): שמלות צינוריות, עכבישים מכבדי גבול, ציפור כהה שחוצה גבול, הקסם כמאגיה אבודה ומצטמצמת, מוקטנת, מיער לגן, והדיעה על צפי החצייה, המנוסחת ככלל, ידע, שגם הוא הכרזת כוח, שליטה. הכמיהה למי שיבוא למרות המחווה המצומצמת ורושמת החוקים העצמיים, שהיא גם קביעת טריטוריה המסמנת שהיא נתונה במצור. ומה שהמצור עושה לתנועה של המחשבה או הגוף, מעין התעצמות של האלים כלפי פנים וחוץ. והחצייה של המספרת- בדיעבד אמנם- לסיפור הצד של האחר\ת, עם הנסיגה לבסוף, כי גם היא מספרת לבסוף למרות הבקשה המפורשת להיות רק מצוירת. מעניין.

    אהבתי

    1. ורד, ורד, אחרי שאני קוראת את התגובות שלך אני אוהבת את הטקסטים שלי עוד יותר אפילו (:

      המון המון תודה שקראת. סיפור, במהותו, הוא אקט טקסטואלי של הצבת גבולות, לא? אבל מעבר לאובייקט הפיזי (ספר או מסך מחשב), הסיפור מחלחל החוצה ומוטמע בדרכו. אני בדיוק עסוקה בקווי המתאר של סיפור חדש, שיעסוק בדיוק בזה. אולי החילחול הזה הוא גם סוג של כישוף, אותו דבר-ערטילאי-שעובר ונכנס פנימה כשקוראים סיפור. אולי זו הסיבה שמשטרים רודניים מתעקשים לשרוף את הסיפור, את המופע הפיזי שלו, מתוך מחשבה שיכחידו כך את החילחול הערטילאי של הרעיונות.

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s