מות חוסיין, שמחה לארח בבלוג סיפור קצר מאת לילך מלוויל

כשאני נתקלת בטקסטים של כותב חדש שמוצא חן בעיניי, אני לא מסתפקת בעונג הישיר שמסבה לי הקריאה בסיפור שמונח לפניי, אלא מנסה להבין מה יש בו שכך שבה את ליבי. אצל לילך זו הכתיבה האינטליגנטית ודקת האבחנה, שמאד קשורה למקום הזה, לנופים, להוויה. הכתיבה  רגישה וגם מעוררת אמון, מבלי למעוד חס וחלילה לתוך בצת הקיטש. בחיי שיותר מזה אנחנו לא צריכים.

את לילך פגשתי באונ' חיפה, כשהיא ואחרים צעדו אחת לשבוע לתוך אחד מחדריו של הבניין הרב-תכליתי, שם הנחיתי, בשיתוף ארכיון האוניברסיטה, סדנת כתיבה שתכליתה יצירת זיכרון ארגוני מסוג אחר. הכוונה הייתה ללקט, לצד רכיבי הזיכרון הרשמיים שכבר תועדו בארכיונים, גם זיכרונות לא פורמליים, רגשיים ואישיים של עובדי וגמלאי האוניברסיטה שבחרו להשתתף בסדנה – ולעצב אותם בצורת סיפורים כתובים. המפגשים התנהלו על חשבון שעות העבודה, ואגף משאבי אנוש נשא בעלויות באופן מלא, העובדים לא שילמו שקל. כמובן שבמסגרת הסדנה נכתבו גם חומרי זיכרון אחרים, לאו דווקא כאלו הקשורים לאוניברסיטה (כזה הוא הסיפור המצורף, המתרחש בקיבוץ), כשהמטרה היא ללמוד לדייק עוד בכתיבה וגם בקריאה. זה היה פרוייקט נהדר, שזכה לתגובות נלהבות מכל כיוון ואני מאד מאד מחוייבת לו – הקבוצה השלישית תתחיל לעבוד באוקטובר, וכשאני אומרת לעבוד אז זה לעבוד… מטבע הדברים, לסדנאות כתיבה מגיעים המון אנשים מעניינים, דעתנים, רהוטים, נלהבים לכתוב ובלי שום רקע קודם בכתיבה – סגנון הכתיבה הבשל של לילך בלט לעיניי מהרגע הראשון. מקווה שתאהבו גם.

 

מות חוסיין / מאת לילך מלוויל

קצת אחרי הדקל הכי גבוה בקיבוץ, או אולי אפילו בארץ, בסיבוב שאחרי המכבסה, מדרכת הבטון הופכת לכביש צר של אספלט רותח. בדיוק שם, במקום בו יורדים לעפר המהודק, האפרפר, כדי לא לצרוב את כפות הרגליים, שם, בגינה, הוא שכב. הכלב ששמו היה חוסיין.

 גופו הצטמרר וריר לבן וסמיך הקציף בזויות פיו. דרור, ארנון, אהוד וניצה צפו בכלב הגוסס ממרחק די בטוח והחליפו השערות לגבי סיבת המוות הממשמש ובא. היה ברור להם שחוסיין אכל רעל אבל הם לא ידעו אם הרעל שאכל הוגש לו באדיבות התברואן המקומי או שפשוט כרסם יונה שבלעה צליו, כלומר, גרגירי חיטה ספוגים רעל הצבועים ירוק או אדום כדי להבדילם מגרגירי החיטה שמותר לאכול. שגם לילדים מותר לאכול.  "אם הוא אכל יונה", הרהר אהוד בקול, "אז זה כמו שרשרת המזון: צליו, ואחר כך יונה ואחר-כך כלב". "ואחר כך התולעים יאכלו אותו" הוסיף דרור, שהיה באותה כיתה ושמע את אותה מורה מסבירה את אותו הסבר "והיונים יאכלו את התולעים". המורה שלהם, לו היתה שם, היתה מתגאה בעצמה, אבל היא לא הייתה שם. היה רק כלב ששכב בערוגת יהודי נודד סגול עלים, וילדים שעמדו סביבו.

 "זרעונים, תולעים, אוכל טוב גם טעים, שם לרוב, שם לרוב, אוכל טוב, אוכל טוב"…  שיר ילדים התנגן בראשה של ניצה. זרעונים ותולעים לא היו אוכל טעים, אבל היא הבינה שהשיר נכתב על ידי משורר, מנקודת המבט של ציפור. ציפור שיר. הביטחון של המשורר הטריד אותה, וגם זה שנתקע לה שיר בראש, באמצע הדרמה, לא מצא חן בעיניה.  ניצה, הצעירה מכולם, היתה הבת היחידה בחבורה והרגישה בת מזל במיוחד. דיבורים עם ילדים בוגרים ממנה ועוד בנים, לא היו עניין של מה בכך ובדרך כלל קפאה לשונה בפיה בחברתם, אולם לא הפעם. הבדלי הגילים הטשטשו בזכות חגיגיות המאורע שהיו עדים לו: ארבעתם חיכו בדריכות לרגע המדויק בו יוכרז מותו של הכלב ששמו היה חוסיין. לשנייה המדויקת בו תצליח נשמתו להנתק מכבליה הכלביים ולהמריא. ניצה קיוותה שתצליח לראות את הנשמה הזו פורחת. אולי אז תוכל לדעת סוף-סוף בבטחון כמה דברים שהעסיקו אותה. שלא היו לה תשובות לגביהם. היא רצתה לדעת אם יש חיים אחרי המוות ואם תצליח לראות משהו, צל או דמות או אד או סימן אחר, לקיומם. אבל גם אם לא תראה, זה לא אומר שאין. היא לא ידעה אם נשמה של כלב נראית כמו כלב או שהיא לובשת צורה אחרת כשהיא יוצאת מן הגוף. עניין אותה אם היא יוצאת בלחץ, כמו קיטור, או שהיא מתאדה לאט, כמו האדים שעולים בחורף משלוליות על הכבישים. ואולי היא בכלל נמסה. היו לה גם הרהורים גשמיים מאוד: היא ידעה שמי שיספר על מותו של כלב מוכר כחוסיין, יזכה להכרה מצד הילדים, במיוחד אם יעשה זאת בשוויון נפש כאילו היה המוות -"המוות"! איזו מילה חשובה!- עניין של מה בכך. מכיוון שלא היה בכוונתה לוותר על ההזדמנות הנדירה הזו, לא הסירה עיניה מן הגוף הסרוח בגינה. למרות שלכאורה לא חל בו כל שינוי, ניצה הבינה. בקרוב חוסיין ימות ויהפך לפגר. לנבלה. ואז יבואו הזבובים, ואחריהם התולעים, ובסוף הוא יהפך לאדמה. ככה אבא שלה אמר, וזה כנראה נכון.

 חוסיין (שלפעמים קראו לו 'חוסי') שכב בשקט. הוא לא ילל. זה לא כואב, למות? כשתגיע לבית הילדים תוכל לפרט את כל הפרטים המרגשים: הקצף שהעלה מעט בועות גדולות והרבה בועיות קטנטנות, היה הדוחה מכולם אבל מרגש לא פחות היה הסטריכנין שאולי נתנו לו. לא כל אחד יודע בכלל מה זה, סטריכנין, וקשה להגיד את זה נכון. ניצה לא הייתה בטוחה שתחלוק את הרהוריה בנוגע לנשמה. אולי יחשבו שהיא מוזרה. עדיף לספר להם על הדברים המגעילים ולהישמע מסתורית כשתגיע לנושאים המסתוריים. עוד היא מהרהרת ברגעי התהילה הגיע מבוגר ולפני שהספיקה להעיף מבט אחרון בברייה הגוססת, נשמעו דיבורים על ירייה בראשו שאינה מחזה ראוי לילדים. ניצה והבנים שנשלחו לבתיהם ניסו לפחות לשמוע את הירי, אבל בסופו של דבר נשארה סיבת המוות האמיתית בגדר תעלומה.

 המבוגר שהגיע, זה אני. השתחררתי מהצבא כמה ימים לפני אותו יום בו שכב הכלב שמישהו החליט לקרוא לו חוסיין בשמש הסתוית במרכזה של קרחת האדמה האפורה, המהודקת, שהצל של עץ פיקוס ענק לא הגיע אליה, וגסס כשסביבו חבורת ילדים די צעירים. ילדים לא צריכים לראות כלב גוסס. זה לא חינוכי. אז אמרתי להם ללכת והם הלכו. אני נשארתי עם חוסיין. לא ידעתי אם כדאי לגעת בו. היה קצף בזויות פיו, וחשבתי שאולי זו כלבת. מצד שני, גם להשאיר אותו לגסוס בגינה לא נראה מעשה מכובד: חוסיין היה דמות מוכרת. אחרי הכל, לא כל כלב זוכה לשם של מלך, גם אם הוא מלך של מדינת אויב. הוא היה גדול ועליז ואהב להשתולל עם כלבים אחרים, או עם הילדים, אבל הוא לא נבח ולא נשך. חבל שדווקא הוא אכל את הרעל, אם זה היה רעל, מה שהוא אכל.  אני גם לא מבין למה נזכרתי בכל זה עכשיו.

 כנראה בגלל שהיום מת חוסיין. המלך. חוסיין מלך ירדן. העולם כולו ציפה למותו של חוסיין האמיתי כשהוא צופה –כמו הילדים- ממרחק בטוח ונוח בכיסוי התקשורתי הרציף, המפורט והמלווה בפרשנות ידענית בגסיסתו הארוכה ובדיווח הבלתי נמנע על מותו. המוות היה כמובן צפוי מן הרגע בו הועלה על המטוס שלו ב"מיו קליניק" בארה"ב, והוטס עם רעייתו לעמאן שם הרשה לעצמו להפרד מבני משפחתו ומנשמתו גם יחד. חוסיין המלך מת כמו שרובנו נמות בסופו של דבר, מסרטן. הלווייתו זכתה לסיקור נרחב, אך שעורי הצפייה בלוויה היו נמוכים יותר משיעורי הצפייה בדיווחים על המוות הקרב. כשהתחילו לדבר על הסדרי לוויה היה ברור, כמובן, שהוא גמור ושהדרמה מגיעה לסיומה.

 אה, ובנוגע לחוסיין הכלב. באותו יום בסוף הקיץ עמסתי את גופו, או שמא גופתו, על מכסה המנוע של הרכב שהיה לי אז, ונסעתי לכיוון הפרדס. חשבתי להפטר מן הבר-מינן בלי להטריד את האוכלוסייה בקולות ירי. להניח לו למות בכבוד וביחידות שלא כמו המלך על שמו נקרא, העתיד למות מול מצלמות העולם. כשהרמתי את הכלב, נזלו חוטי ריר מפיו, ונמרחו על מכסה המנוע ועל מכנסי. מה טוב שלא היתה לו כלבת. הנחתי אותו על הרכב ונסעתי די לאט. לא רציתי שייפול משם, אתם מבינים. לא רציתי גם לדרוס אותו בנוסף לכל. בפרדס הורדתי את היצור האומלל והנחתי אותו על חתיכת פח. איכשהו לא הצלחתי פשוט להפטר ממנו, למרות היותו פגר. נסעתי משם די מהר, אבל רגע, הסיפור לא נגמר. אחרי שלושה ימים בערך, ראיתי את חוסיין. הוא רץ על הדשא עליז כתמיד, בפיו מקל ובחברתו כלבים אחרים: ליידי, גלבוע, קיקו ויוקי. כדרכו תמיד: חוסיין היה כלב ידידותי. לסיום, חשבתי שאולי יש מקום לדיווח בנוגע לסיבת המוות. חוסיין הכלב מת שנים לאחר מכן.  מזקנה.

מודעות פרסומת

32 תגובות בנושא “מות חוסיין, שמחה לארח בבלוג סיפור קצר מאת לילך מלוויל”

  1. כתיבה אכזרית משוללת כל חוש אנושי, מעין יצירת אמנות הנרקמת על ידי תליין החוזה בהנאה בפרפורי קורבנו, לא הייתי רוצה להיות הכלב של הכותבת, גם לא חתול העובר באקראי לידה..אם להוסיף לזאת גם את מה שנראה בעיני הכותבת כהומור, הרי שמדובר ביצירה מבחילה. עצוב לראות.

    אהבתי

    1. זה פשוט לא נכון, אני חושבת שהקריאה שלך מוטעית לגמרי. אין פה בכלל הנאה מפרפורי הקרבן, אין כאן קרבן, אלא התבוננות מפוכחת בדרכו של עולם. המוות הוא חלק מהחיים, וזה הנושא של הסיפור. בחברה המודרנית הרחקנו את הגוססים מקרבנו וכלאנו אותם בתוך שמורות גוססים, בבתי חולים ובהוסטלים. בעבר הנוטים למות היו מתים במיטותיהם, מוקפים בני משפחה, כשאבא שלי גסס לא ידענו שכך נראית גסיסה והעברנו אותו לבית חולים מתוך מחשבה שהם ידעו להקל על ייסוריו, והוא מת לבד, בחצות הלילה, הגענו מאוחר מדי. בחזרה לסיפור – הכלב הוא חלק מהטבע, והילדים רואים זאת. מול עיניהם מתרחש משהו שלמדו עליו בבית הספר, והם בוהים במיסתורין של המוות, מתוך מחשבה נאיבית שיוכלו לפתור את החידה (ואינם מבינים שגם מבוגרים עומדים חסרי אונים מולו). לעומת מותו של הכלב, מוצג מותו של המלך חוסיין כספקטקל כלל עולמי, מחזה ראווה, ושוב זו עדות מוקצנת למקום המשונה שהמוות תופס בו בחיינו. גם יש משמעות לעובדה שגיבור הסיפור הוא חייל שהשתחרר זה לא מכבר משירותו הצבאי, ויחסו לכלב, אם כבר, מעיד על קהות כלשהי שאולי רכש במהלך שירותו הצבאי. חוץ מזה, הנימה שלך חריפה באופן מוגזם. ציינתי שהכותבת היא בתחילת דרכה, ויכולת להפגין מעט יותר אנושיות בביקורת שלך, אם כבר מדברים על אנושיות.

      אהבתי

  2. התגובה המגוננת שלך חריפה למדי. האמת שחשבתי לא להגיב כלל, אך לא יכולתי להשאיר סיפור כזה עם המסר האנטי הומני במובהק שהוא מעביר, ללא תגובה חריפה והולמת. את כמובן רשאית למחוק את תגובתי.

    אהבתי

  3. אני ממש, אבל *ממש* לא מבין ולא מקבל את התגובה של ז'אן-קלוד.
    סיפור נהדר ויכולת הסתכלות ושזירה מרשימה של הכותבת, בטח ובטח אם היא רק בתחילת דרכה.
    אני מצדיע, גם לכותבת וגם למובילת הפרוייקט. שתיהן מלהיבות בעיניי 🙂

    אהבתי

  4. תודה לכם על שקראתם והגבתם. וגם לקוראים שלא הגיבו אבל קראו, ולאלו שעוד יקראו (-: . שיהיה שבוע שקט.

    אהבתי

  5. מותר הכלב מן האדם (:

    מבנה מעניין של מעבר מנקודת ראות הילדה לנקודת ראות החייל. סוג של רשומון שכמו כל הרשומונים יוצר את האשלייה שיש לנו יותר מושג על מה שאין לנו מושג, אבל הופך את הקיום, כולל המוות, לנסבלים יותר. דווקא אין שום שמץ של בוסריות בסיפור הזה. להיפך. נהנתי.

    אהבתי

    1. תודה אורי, כך גם אני הבנתי את הסיפור. בכל מקרה, גם אם אין לנו מושג בנוגע לקיום, יש פרקטיקות שצריך לקיים, וגם טקסים וכו', שמאפשרים לפחות אשלייה של פשר וסדר.

      אהבתי

  6. אני, לצערי, מרגישה יותר כז'אן קלוד (אם כי הייתי מתבטאת בפחות חריפות). הסיפור כתוב היטב, משובח, אבל לא יכולתי להתחבר אליו רגשית או רוחנית או.. חסר לי משהו ולו רק בסיום שיהיה פחות קריר בדיווח. אני חושבת שאותו דבר חסר הוא משהו שנובע ממה שאפשר אולי לקרוא לו חובה מוסרית-אנושית של כל סופר באשר הוא סופר, גם כאשר כותבים על מוות או רצח או התעללות אכזרית. במובן הזה, זה אולי החוט הבוסרי בכתיבה – לא הכתיבה או הסיפור שהם מצוינים, אלא הדבר הנוסף הזה שאותו ניסיתי להסביר. אפשרות אחרת שיש התנתקות רגשית סמי-דיסוציאטיבית של הכותבת מהסיפור שיש בו משהו קשה במפגש עם המוות, התנתקות שאולי הייתה צריכה אותה כדי שתוכל לחזות במראה הזה.

    אהבתי

    1. היי יעלילה, למה לצערך?

      אני לא חושבת שהפן האתי של הסיפור קשור לבוסריות/בשלות. זו בחירת עמדה של המספר. אם נקח לדוגמה את התפסן בשדה השיפון, מסע אל קצה הלילה, ויש גם בספרות המקומית דוגמאות לכתיבה לא אמפטית, אבל לא נעים לי לנקוב בשמות – החובה המוסרית-אנושית של כל כותב היא להציג דילמה, לעורר שאלה לדיון. הסופר לא נדרש (לדעתי) להציע פתרון או להתוות דרך, אלא להצביע על תופעה ולעורר שאלות בנוגע אליה. במילים אחרות – החובה המוסרית בהחלט מוטלת על הקורא, לא על הכותב.

      אהבתי

      1. לצערי כי לא הרגשתי בנוח להזדהות עם תגובה כל כך תוקפנית, גם אם יכולתי להבין את הכעס שהתעורר אצל ז'אן קלוד. וגם משום שזה בניגוד למיין סטרים שזורם כאן בתגובות..

        אהבתי

        1. כי אני לא אוהבת אותן… (:
          לא, לא חשבתי על מאיר שלו – למרות שאת צודקת, שתיים דובים בהחלט עונה לקטגוריה של מספר עם אתיקה חריגה – חשבתי על שלוש סופרות (מ', נ', ו-ע').

          אהבתי

  7. ושכחתי להוסיף שהפרויקט מאד מאד יפה בעיני.. ולחדד קצת יותר את הקושי שלי – כשהסיפור מסופר מנקודת ראותם של הילדים זה יותר מובן, הסקרנות הילדית לפרטים הפיזיולוגיים, המחשבות על הסיפור הדרמטי שיסופר בקרב הילדים האחרים, אבל כשעוברים לנקודת הראות של המספר-החייל, לא מורגש שינוי, ההסתכלות נותרת בעינה, וקשה להזדהות עם זה כי מדובר בכלב מוכר ואהוב, ככל הנראה. הילדים הם ילדים, החייל זה כבר משהו אחר.. אני זוכרת שכלבתה של שותפה לדירה שלי גססה מאכילת רעל, וזה היה סאגה נוראית ומחרידה, וגם האבל עליה היה קשה מאד. בחוויה הפרטית שלי לפחות יש פער גדול מדי בין האירוע לרגשות המתלווים אליו.

    אהבתי

    1. כן, זה מובן לגמרי. בכל מקרה, אם נניח החייל נתקף קהות רגשית כתוצאה מחוויות שעבר במהלך השירות הצבאי – אולי באמת היה כדאי לרמוז על כך בגוף הסיפור, ואולי די באיזכור המינורי כפי שהוא מופיע בסיפור, שמדובר בחייל שזה עתה השתחרר. לא יודעת, נקודה למחשבה עבור הכותבת. בסיפור כל כך קצר זה נראה לי די מוזר להזכיר פתאום עבר צבאי טראומטי, מה שהיה מסיט את נקודת הכובד של הסיפור למקום לגמרי אחר.

      אהבתי

      1. (מגיבה כאן גם לתגובתך שלמעלה) את התפסן בשדה השיפון אהבתי, את שתיים דובים לא קראתי. סיפורים רבים של מורקמי יש בהם אתיקה חריגה. אני אוהבת אתיקה חריגה 🙂 יכול להיות שזה משהו אישי וקשור לתהליכים שעובר כל קורא, להיסטוריה הפרטית וכו', למשל קשה לי לסבול התעללות בילדים בספרות או בקולנוע. אבל אני מתחברת גם למה שכתבת.

        אהבתי

        1. אולי אפשר לסכם את הדיון כך – כל עוד האתיקה החריגה היא סנסציונית ונועדה למטרות רייטינג בלבד – כמו בסדרות טלויזיה מסויימות שהילדים שלי רואים – אז זה לא באמת מעניין. אבל כשהיא אותנטית ויש לה מימד עומק – אנחנו כקוראים נדרשים להתעמת איתה, ולפרש אותה מחדש דרך הפריזמה האתית שיפוטית שלנו עצמנו.

          אהבתי

          1. בסדר, יש אנשים שאוהבים אוכל מר. אני אוהבת טעמים מתגוונים שמסתירים בתוכם עוד שכבות. שמתחת למרירות יש גם קצת מתיקות ואולי מליחות ושוב שכבה מרה וקצת חריף וכן הלאה.

            אהבתי

  8. הייתי רוצה להסביר את תגובתי לעיל. אני רואה בכך חשיבות רבה, גם אם מדובר בחשיפה לציבור מוגבל של עשרות אלפים בלבד הפוקדים וקוראים בלוג זה בשקיקה.

    סיפור זה חורג הרבה מתחומי עצמו, ועשוי לגרום נזק רב לנפשות רבות ותמימות של יצורים שמעולם לא ראיתם, ואולי לעולם לא תראו, בחלק מהם לא תחזו, בשל הסיפור עצמו.

    הסיפור הינו שוטף ומציאותי, השג מעולה של המחברת. אך בדיוק בכך פגמו העיקרי. הוא גורם לנו לקבל תמונת מצב צרה, מעוותת ומיושנת. ויותר מכל אכזרית, כמציאות חיה וטבעית.

    מבחינת הסיפור יש רק פתרון אחד לבעל חיים פגוע, והוא הפתרון הסופי!!!

    הכותבת בראה עולם, נטול רופאים, תרופות, והגרוע מכל נטול חמלה.

    האין וטרינרים? האם לא ניתן היה להחיש את הכלב האומלל לוטרינר? הרק יריה בראש יאה לכלב הסובל, או נטישתו (כפי שנעשה), לגסיסה מיוסרת?

    אפס מי אני כי אכתיב לכותבת את סיפורה? האין זו חוצפת אינקץ מצידי? ודאי שכן! לכן אין בי שום ימרה כזו. כל שאני מבקש הוא כי המחברת לא תיקח אחריות, להבניית עולם אצל קוראיה, בו אין פתרו אחר, זולתי, הפקרתם, מי למוות, מי לסבל מתמשך, של בעלי חיים!

    ברוב כשרונה יכולה הייתה הכותבת להכניס אופציות קיימות נוספות לסיפור, בין כהערות ובין בגוף העלילה, ולא להשאיר אותנו הקוראים, עם פתרון יחיד וכואב, או לכוון אותנו לכך שזה הפתרון ואין אחר.

    שתי הערות שלי:

    א) שוחחתי עם מספר אנשים (שאין עיסוקם בבבעלי חיים) שקראו, הסיפור והופתעתי כמה מהם סברו בעקבות הסיפור, כי למרבה הצער, אין מה לעשות עם בעל חיים פגוע. חלקם הגדול היו עושים משהו, לולא הסיפור.

    ב) שוחחתי עם מספר אנשים (העוסקים בבעלי חיים) והופתעתי כמה בע"ח שהורעלו, או נפגעו בדרך אחרת, ניתן להציל על ידי לקיחתם לוטרינר. וכמה מרפאות וטרינריות הפעילות כל שעות היום ו/או תורניות בכל שעה קיימות ברחבי הארץ.

    אהבתי

    1. גם אני, כמי שאין עיסוקה בבעלי חיים, נחשפתי לאין ספור סצנות, בספרים ובסרטים, שעניינם יריה גואלת בראש החיה כדי להפסיק את ייסוריה. נדמה לי שסצנות מהסוג שאתה מתאר – ריצה בהולה לוטרינר כדי לנסות להציל מהרעלה – הן נפוצות הרבה פחות, ולי המידע שהעלית כאןבהחלט חידש. אילו ידעתי זאת לפני כארבע שנים, בזמן שהשכנים החדשים מהבית הצמוד הרעילו את תולי, הג'ינג'י החכם והידידותי – שהיה כנראה ידידותי מדי לטעמם – אולי הוא היה חי עדיין.

      אהבתי

    2. אני חושבת שזה כי אנשים רואים בעלי חיים כשייכים לקטגוריה אחרת מבני אדם, לרוב רק בהקשר אל עצמם ולא כישויות ייחודיות שהתמזל מזלנו שהן חיות בקרבנו. יש לי חתול וחתולה, ואני יודעת שיש להם חיי נפש ורגשות מורכבים וקשה לי להעלות בדעתי איך אפשר שלא לקחת אותם גם אם נראה שמצבם אנוש, לווטרינר, כדי לנסות להציל או לפחות לגאול מייסורים. אבל כאמור אני יכולה להבין התייחסות כזו אצל ילדים שעדיין לא מבינים לגמרי במה מדובר. למרות שכילדה קראתי הרבה ספרים של ג'ראלד דארל וג'יימס הריוט והרגשתי קרבה גדולה לחיות שתוארו בהם בכשרון ודיוק עמוקים.

      אהבתי

  9. ז'אן פול יתפלא כפי הנראה לגלות, שניתן להציל חתול במגוון דרכים שאינן כוללות וטרינר או זריקת הרדמה: למשל, לשלות אותו מגוף המים אליו הושלך על ידי מישהו, ולדאוג לו לקיום נוח, מכובד ואוהב לשארית חייו (עשר שנים, במקרה דנן), או לגרום לחתול שאכל רעל להקיא ולהחזירו בריא, שלם ובעיקר חי, לבעליו החוקי, או למשל לגדל חתולה שמישהו זרק (עם קולר זירקוניות על צווארה) ולגור שהמליטה לאחר מכן (כן, גור חי אחד בלבד, בשל מצב רפואי שטופל על ידי וטרינר, גור שנאסף אל אבותיו אחרי 15 שנה), וגם לכתוב סיפור שבכלל מתייחס לדרך בה חלק מאיתנו צופים ללא חמלה רבה במותו של בן אנוש אחר. ככותבת וכקוראת הופתעתי והצטערתי מכך שאף אחת מהתגובות שהתייחסה לסבל הרב של בעל החיים, לא התייחסה ולו בשמץ של כבוד, אהבה או כל סוג של רגש, לסבל של המלך. האדם. ובעצם, על כך נכתב הסיפור.

    Liked by 1 person

    1. לא הבינותי אותך בדיוק. מה פירוש הסבל של המלך? היכן הוא מופיע בסיפור? מדוע האדם הוא מלך? האם התגובות שלא דיברו על סבל בעלי החיים, כן התייחסו לסבל של המלך? אשמח להסבר. בכל מקרה אני מבין כי
      הצלת חתולים במגוון הדרכים לעיל. שמחתי לשמוע כל הכבוד לך על כך. אגב, מדוע את מניחה כי אתפלא.

      אהבתי

  10. לבקשתך, מספר הסברים: 1. תקציר הערך "חוסיין מלך ירדן", ויקיפדיה: "חוסיין אובחן ב-1992 כחולה בסרטן הכליה, אך הצליח להתגבר על מחלתו. ב-1998 אובחן שוב סרטן בגופו. חלק ניכר מזמנו הקדיש לטיפולים רפואיים במרפאת מאיו בארצות הברית. כאשר ראה כי המחלה עומדת להכריעו,…..כשהוא חולה אנוש וללא הכרה [שב] לירדן. ב־7 בפברואר 1999 הכריעה אותו מחלתו".
    2. האדם אינו מלך אבל המלך חוסיין היה אדם, אם כי נראה שעובדה זו נשכחה במהלך הסיקור התקשורתי החודרני של מחלתו ושל מותו.
    3. כמה מילים על סבל ועל חמלה: רוב בעלי החיים כולל בני האדם, לפחות כך אני מניחה, סובלים בגסיסתם. אני משערת שהם מעדיפים שלא יצפו בהם ברגעים הללו. בסיפור, החייל חומל על הכלב כמיטב יכולתו בימים ההם, של לפני למעלה מ-40 שנה, ומאפשר לו למות בכבוד הרחק מהמבטים, בפרדס. זכות שנמנעה מחוסיין מלך ירדן, כשני עשורים מאוחר יותר. הופתעתי מכך שאלו שהיו ערים כל כך לסבל של בעלי החיים, התעלמו מהסבל האנושי. התגובות האחרות עסקו בכתיבה, בנושא שלשמו (לפחות כך היה נדמה לי) התכנסנו כאן הערב.

    ולסיום עוד משהו: לא התכוונתי לספק הסברים כשכתבתי את הסיפור, כמו שלא התכוונתי לספר על מומין, וגופי ותות והחתול-של-מישהו-אחר שאין לי מושג מה היה שמו, ובכל זאת, במהלך הדיון הזה למדתי דבר או שניים על כתיבה ועל המדיום הזה ועל אנשים. ובאמת, זה סה"כ סיפור. פרי הדמיון. לילה טוב.

    אהבתי

  11. תודה על ההסברים. בדיוק כשם שאמרת, לא הייתי ער לסבלו של המלך, התמקדתי תחת זאת בסבלו של הכלב. הסיבה פשוטה, את הכלב ניתן היה להציל, או לנסות לעשות זאת, מה שאין כך לגבי המלך. ושוב תודה על אדיבותך ועל שהואלת להסביר למרות שלא לכך כיוונת. יום טוב

    אהבתי

  12. מהר מהר נבלעתי בהתרחשות וברשומון המינימליסטי, הכמעט סמוי מן העין, בצלה של הגסיסה הטכנית. אוזני שמעה את קולותיהם של השניים הדוממים, החוסיינים, של הילדה שכנראה נושאת עמה עד היום את המראות, של החייל ה'יעיל'… הרגשתי שדרך תיאור המעשים והמראות היבש לכאורה, הציני משהו, השכילה המחברת לתת לנו הצצה אל זמנים אחרים ואותו מקום. המוות, ההתמודדות עמו, הרגש ומעצורי הרגש מהדהדים וקיימים בנו גם היום.

    Liked by 1 person

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s