יחפניות

תצלום זה, שכותרתו "מהגרים, אליס איילנד" שמור בארכיון הקונגרס. תאריך הצילום אינו ידוע, אך משערים שצולם בין השנים 1907-1921, על פי מיקומו בארכיון לצד תצלומים אחרים של הצלם ג'ורג' ג. באיין, ש40,000 מתצלומיו נרכשו על ידי ספריית הקונגרס.

ניתן ללחוץ להגדלה

 

איפה הגברים שלהן? איפה הנעליים שלהן? האם הגברים אבדו במלחמות, או רק נשארו מחוץ לתמונה?

כפות הידיים, האצבעות ארוכות כל-כך. כפות הרגליים, הבהונות נפרשות כמניפה.

ילדה, למה יש לך כפות רגליים מלוכלכות כל-כך. כדי שאיטיב להיאחז בעולם החדש, מאדאם.

הידיים מוטלות בחיק, מגוננות על מה שיש (שדיים, רחם). רק אחת הנערות מתעקשת להושיט ידיים ולגעת במי שלצידה. היא הצעירה ביותר, על כן נסלח לה כולנו.

ספסל באליס איילנד. ישיבה על הסף. מה השאירו מאחור, בעולם הישן? הבטחות שהופרו? גברים? נעליים? ומה מורגש יותר בחסרונו היומיומי, נעל (כשאת יחפה) או גבר (כשאת בודדה)?

 *

הסבתא (עטויה שמלה שחורה. אלמנה. איננו.) משמשת כמצע כפול להצגת פגעי הזמן. פניה קמוטים בעוד היא עצמה הולכת ומיטשטשת לתוך בגדיה ומטפחתה אחידי הגוון, ראו כיצד הסנטר נטמע בתוך המטפחת שנטמעת בתוך השמלה. מעבר לכך, פגעי הזמן פגמו בה ישירות בתצלום עצמו – כתם לבן גדול נרקם על מטפחתה, כתמים אחדים נאחזו בשמלתה. עוד כתמים, אחרים, בולטים על עור ידיה של סבתא (עדות לכוויות שנרפאו?) ומהדהדים באופן גרוטסקי את נגיסות שיני הזמן בתצלום עצמו. הבה נודה שהתצלום הוא לא יותר משעון פשוט, שמחוגיו עשויים כתמים וקמטים.

 אבל העין שוב נמשכת אל כפות הרגליים. הדמיון המשפחתי ניכר. שושלת של כפות רגליים שלא יספקו השראה ענוגה למשוררים רומנטיים,

"כפות רגלייך לבנות
לבנות כשושנים של מוות
כפות רגלייך נוטפות אודם
אודם של אהבה נואשת
ושל הרבה הרבה תפילות
כפות רגלייך לבנות
לבנות כשושנים של מוות "

(פנחס שדה)

 

לכל היותר השראה לציירים

זוג נעליים, וינסנט ון גוך

 

*

 בצעירותה, הייתה סבתא הנערה היפה ביותר בכפר. בימים ההם הוצבו מראות רק בבתיהם של אצילים ועשירים, ולכן הסכימה להינשא לבחור שהבטיח לצייר את דיוקנה מדי יום ביומו. הוא עמד בהבטחתו ואלף ציורי דיוקן נתגבהו בערימה. אבל החורף בשנה הרביעית לנישואיהם היה הקשה מכולם, וגזרי העצים להסקה אזלו מוקדם מהצפוי. בשתיקה צפתה בגבו הכפוף, בעודו מאכיל את האש בניירות, וכשהפשירו השלגים נמלטה בעגלתו של סוחר נודד אחד. כשהגיעה העירה החליפה את נעליה תמורת מראת-יד בעלת מסגרת מגולפת.

 *

קשה להתעלם ממראה כף רגל יחפה, בעיקר כשכמעט כל היתר מכוסה. בהמתנה לנעל? לנסיך? סיפורי סבתא.

תשמרי היטב על הנעליים שלך, יום אחד עוד תזדקקי להן:

 

"לאשה נעלה אשר גרה בנעל

היו עוללים על כל צעד ושעל

ומה מעוללים כל אותם עוללים?

צוהלים, הוללים ומרבים תעלולים

לא הועילו אלות, לא הועילו קללות

לא חדלו הילולות, איטלולות ויללות.

מה עשתה האשה הנעלה?

נעלה את כל עולליה בתוך נעלה."

(מסיפורי אמא אווזה, תרגם מתוך חירות חיננית אורי סלע)

shoe

 

*

אליס איילנד, הפוטנציאל והטריטוריה. שלוש אחיות, סקיצה לרומאן ההגירה האמריקאי הרגיל: המבוגרת מביניהן נישאת במהרה לבנו החביב של השכן. הוא חרוץ ונאמן, ואוהב אותה מאד, אז מה אם הוא מתפרנס בקושי כפועל שחור בבית חרושת. יהיו להם הרבה ילדים, אושר בלי עושר. האחות האמצעית חיפשה חיים קלים, הידרדרה, יום אחד תתגלה גופתה המכחילה צפה בנהר אפופה ערפילי בוקר. והשלישית, המחפשת הנצחית, זאת עם הידיים הנוגעות. היא לא תוותר. בארגז הכלים שלה יש תושייה וחוצפה והרבה מזל. הנינה שלה עוד תטופף בשדרה החמישית בסנדלי חלומות של מנולו בלאניק. לפעמים צריך להסתפק בהפי-אנד כלכלי.

 

 

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “יחפניות”

  1. הייתי באליס אילנד לפני כמה חודשים. הונהגה שם סלקציה די אכזרית. יכול להיות שהסבתא מהתמונה (כלומר, מההשלמה שלך) נשלחה חזרה לאירופה, מהלך שלושה ארבעה שבועות במחלקה שלישית. היו שם מדרגות, וכשהמגיעים עלו בהן, כבחשאי, מהצד, חיפשו הרופאים את הצולעים, הפיסחים והזקנים.
    (האחות עם הסוף הטובכלכלית נראית לי דווקא האמצעית).

    המון יהודים, אגב עברו שם. הרבה אידיש על קירות המוזיאון.
    http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=352230&cid=355546

    אהבתי

    1. אהמ.
      "מדי ערב, בהגיע הרכבת מגבולות מרוקו, היו נשרכות לאטן עגלות עמוסות חפצים ואחריהן נגררים זקנים, נשים ותינוקות בזרועותיהן; וערב ערב הייתה חוזרת אותה התמונה. כאילו כוח נעלם דוחף אותם לבוא לעיר זו ולבית הזה, שהוא למענם סמל הגאולה וההצלה. הם היו מגיעים לשם בלא טענות ומענות, מוצאים לעצמם פינה, מתאזרחים בה; והריהם כבר מועמדים בעלי זכויות לעלייה לארץ. הצטברו שם מאות בעלי-מום, עיוורים, פיסחים, חולים, שהקהילות שלהם אספו למענם הוצאות הדרך על מנת להיפטר מהם. גם אלה היו באים אלינו בתחנונים ובבכי ומבקשים לשלחם לארץ ישראל. אולם לנו היו הוראות ברורות ולא יכולנו לעשות למענם דבר. היינו משתדלים לשלוח את הבנים הצעירים, תוך הבטחה כי הוריהם הזקנים והחולים יגיעו אחריהם, כשהבנים יוכלו לפרנסם בכבוד. (אבידוב, עמ' 171)"

      אהבתי

  2. והם אכן הגיעו אחריהם, באיחור של שלוש שנים, אבל חיים.
    היה קשה לכולם, ובמיוחד בארץ אחרי העלייה, חוץ מלשישהמליון, שיש הטוענים שבן גורין וכנופיתו, לא עשו הכל כדי להצילם, כי בניין הארץ היה חשוב יותר. וממי שכבר הגיע, לקחו מעשר ישר מהספינות ללטרון.
    #אשכנזיםקורבנייםיותרממרוקאים

    והכי טעים באיטלקית:

    אהבתי

  3. יש משהו בנעליים וכפות רגליים יחפות שעובר את כל הסקאלה של מכמיר לב של העוני ועד לפטיש הסקסי של פראדה, וקורא לאינסוף סיפורים ואסוציאציות בנושא.
    מחוסר זמן (קצת עצלנות) לא מעלה כאן את העבודה המפורסמת לזכר השואה של 400 זוגות נעליים על רציף, לזכר אלה שנזרקו לנהר ואת נעלי העקב של אנג'י דיקנסון.

    וכדאי רק לציין שכל חברת ההיטק של נעלי הספורט, אדידס ושות', בצד כל דגמי האייר ג'ורדן, עקבים ממוחשבים עם טכנולוגית הטלפתיה המתמגנטת וכו', גם מפתחות קו שלם (ויקר) של נעלי ריצה המדמות כף רגל יחפה, ובכלל הטרנד האתיופי של אקילה הופך פופולרי יותר ויותר במשעולי פארק הירקון וחוף הים.

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s