דעת המקום

הרומן הקצר של לאה איני, "בת המקום", הציב בפניי סימן שאלה מעניין בנוגע לגבולותיה הלגיטימיים של  טריטוריית הכתיבה – הגיבורה הראשית של איני היא ג'ני המכונה סמוקי, אמריקאית גדולת-מימדים ומוגבלת בשיכלה. סמוקי מתגוררת בעיירה קטנה בלב איזור הביצות של פלורידה כבת חסותה של יהודיה קשישה, גברת סולומון, שזה עתה הלכה לעולמה – מה לאיני ולה? איזו מין בחירה משונה עבור סופרת ישראלית! השאלה הזו שיגעה אותי במהלך כל הקריאה, ואני מודה שהעסיקה אותי הרבה יותר בהשוואה להתרת הסבך העלילתי שנרקם סביב אותה גיבורה. לא בכל יום קמה סופרת ישראלית וכותבת ספר מקור שנקרא כאילו היה ספר מתורגם, מתרפק על נוף אחר לגמרי, מפר את החוזה הבסיסי הלא כתוב שנחתם בין סופר לקורא. זו בחירה מפתיעה, קצת מטורללת, ואני מודה שבהתחלה הייתי מאד חשדנית ומאד סקרנית כלפי המהלך הזה. הורגלנו לחשוב שבפני כל סופר ניצבות שתי אופציות עקרוניות – האופציה הריאליסטית תובעת מהסופר לכתוב על מה שמוּכּר לו, זו הרי אחת העצות הראשונות (והנדושות…) שמשיאים לכל כותב בתחילת דרכו. וישנה גם האופציה הפנטסטית, הפופולארית הרבה פחות, שמשחררת את הכותב ומעניקה לו חירות גמורה (כמה מבהיל!) במנותק מהזמן, מהמקום, ולעיתים גם מחוקי הפיזיקה המוכרים לנו. "בת המקום" הוא לא זה ולא זה, יצור כלאיים מופלא ומסקרן, ריאליזם שקרי. מה זה?

אולי כך: בת המקום, סימן שאלה? ה-מקום?

שאלה שאיני היוצרת מפנה בעיקר פנימה כלפי האני הכותב שלה : מהו המקום, ובאותו הקשר מהם הגבולות הלגיטימיים שמסמנים את טריטוריית הכתיבה שלה, עד כמה מותר לה להרחיק עדות, עד כמה היא רצועה לקווי הרוחב והאורך פה אצלנו בשכונה. עד כמה חופש היצירה הוא אכן חופש מוחלט (ומי מחליט), ועד כמה מוכן הקורא לקבל ספר אמריקאי מאת סופרת ישראלית. אולי עולה כאן בעקיפין גם שאלת המקור והתרגום – כי פעולת הקריאה היא תמיד פעולה של תרגום, כי טקסט של מישהו אחר תמיד כתוב בשפה זרה, שפתו של זר, גם כשנכתב בשפת אמי. גם שאלת האמינות הסיפורית מתעוררת, אנחנו נוטים לשכוח שאין בנמצא רומן ריאליסטי נקי מבידיון. הכל מתערבב עם הכל, הגבולות מתפרקים. מסובך.

ואולי זו סימולקרה ספרותית? אולי הספר מציג ביקורת סמויה על חברה שלועסת ומקיאה דימויים שחוקים רק על מנת למחזר אותם שוב ושוב ושוב?

*

אם בוחנים את שאלת המקום בספרות הישראלית מגלים שהכותבים שלנו מנצלים היטב את הפריבילגיה הרב-תרבותית של חברת מהגרים, ז"א חברה שאמונה על מתיחת הטריטוריה לאן שרק רוצים, ימה וקדמה צפונה ונגבה והלאה. הסופרים שלנו יוצאים למסעות שורשים, מטלטלים עלילות בין שם לכאן בכל רחבי הגלובוס. בעשורים האחרונים נוספה גם אקזוטיקת תרמילאים במסע חיפוש רוחני כרקע עלילתי אפשרי, או טיולי בורגנים המהרהרים על חייהם תוך התרחקות מהשיגרה. עקירה אל ארצות נכר גם היא אופציה ספרותית מטופלת, יש יותר מסופר ישראלי אחד שמתגורר בחו"ל וכותב בעברית על ישראלים בחו"ל.

אבל איש מהם, אם איני טועה, לא כתב יצירה שמכוונת מראש להיות נטע זר, בלי שום מחויבות לישראל סבא ולקונפליקטים של זהות ישראלית ויהודית, בלי רדיפות ומלחמות ושואה-תקומה ופלסטינים וקרבנות ותנו לחיות בשקט. אולי למעט חזי לסקלי עם השירה ההולנדית הפסאודו-מתורגמת שלו (עם כל הכבוד, ארבעה שירים זה לא רומן, כן?) ואולי גם מאיה ערד עם 'שבע מידות רעות' שהיה אמריקאי מאד, אבל אני כמעט בטוחה שהייתה שם דמות אחת לפחות של מהגר ישראלי (וחוץ מזה מאיה ערד מתגוררת בארצות הברית, כך שהיא שומרת על הכלל של כתיבה על מה שמוכּר. לא בדיוק נטע זר).

הרומן הקצר של איני מתרחש בעיירה קטנה, מנומנמת (כמובן) וקצת פרימיטיבית, הקרתנות זועקת מכל דמות, וגם דמויות המשנה משורטטות להפליא – השריף הגמלוני, נער השליחויות הבהמי, בתו החשדנית של בעל חנות המכולת. אנחנו מכירים אותם, מכירים את המתח הבין-גזעי, את העוינות כלפי זרים, את מסכת הדעות הקדומות, הסטריאוטיפים הכל-אמריקאיים שמבעבעים מתחת לפני השטח. האם לאה איני אכן שהתה בפועל בעיירה כזו לצורך מעשה הכתיבה? או בדתה הכל מדמיונה בהתבסס על סרטים/ספרים אליהם נחשפה? אין לדעת. האופציה השנייה מסעירה הרבה יותר. בין כל אלו, יש דרמה משפחתית שמתגלגלת בטבעיות נינוחה, מתאימה עצמה לקצב החיים המנומנם בעיירה – צריך למצוא בית חדש לסמוקי, ומה יעלה בגורלם של הפסלים שפיסלה, מאות כלבי ים שבנתה מגרוטאות שליקטה במזבלה, ומה יקרה עם אחותה החד-הורית של סמוקי, ושני ילדיה של האחות – אבל רגע, מה טבעי בסיפור הזה? לאה איני היא אחת משלנו, האם באמת הייתה צריכה להרחיק עד פלורידה כדי לגולל דרמה משפחתית מהסוג הזה? חסרה מצוקה אותנטית פה בארץ? עיירות מנומנמות? פערי מעמד והשכלה? הבחירה של איני להציב גיבורה אמריקאית ווייט-טראשית טבעית בערך כמו הבחירה שלי לצבוע את שערי הכהה לבלונד פלטינה בוהק. תנאי הפתיחה הבלתי שגרתיים שינו את אופן הקריאה שלי, הפכו אותה לקריאה חטטנית, בולשת ודרוכה בחיפוש אחר רמזים, בניסיון לאתר את המניע גם אם לצורך כך אצטרך לסרק את כלבי הים בניגוד לכיוון הפרווה שלהם עצמם.

והרמז נמצא. זנב רמז. המופע שלו היה כל כך מפתיע, שאי אפשר היה שלא להתענג עליו לגמרי. כוונתי לשיר של דליה רביקוביץ' שמצוטט פתאום בסיפור, כאילו נכתב על פתק שנשר מכיסה של אחת הדמויות (מהכיס של ליאה סולומון, שהיא חוקרת ספרות עברית שמלמדת באוניברסיטה עירונית ומגיעה לעיירה בעקבות מות אמה, האפוטרופוסית של סמוקי). סמוקי אוחזת בפתק, קוראת את השיר (סמוקי קוראת אנגלית, כמובן, אבל הסיפור כתוב בעברית כך שאנחנו קוראים בגוף הסיפור את השיר "מתורגם" שוב לעברית אחרי שתורגם לאנגלית על ידי החוקרת).

גאווה/דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,

שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גַּאֲוָה.

שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.

עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

יָבוֹא וְיֵלֵךְ.

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

(עמ' 140)

חשוב לי להבהיר שלא ניסיתי לפענח את העלילה של הסיפור באמצעות השיר המצורף, ולא ניסיתי ליצור הקבלות בין המטפורות בשיר לבין הדמויות בסיפור. הסתפקתי במפתח שהשיר הציע לי, בדמות כלב הים שצץ לפתע מבין הסלעים. השיר ניכס לעצמו חזרה את כלב הים, ערבב את העדר הזר של כלבי הים שיצרה סמוקי עם כלב הים המקומי, שהוא חלק מההוויה התרבותית שלנו כאן, דרך השתייכותו לקאנון השירי. אולי הייתי צריכה להתייחס לכך שכלב-ים הוא מין יצור כלאיים לא ברור, יונקים ימיים הם בעלי חיים קצת מוזרים, לא מפוענחים, ימיים-יבשתיים. אולי הייתי צריכה להתייחס אל סמוקי, שגם היא מין יצור שקשה לסווג אותו, ואל ליאה, שהייתה פעם גבר והיום היא אישה, הגבולות מטושטשים. אולי הייתי צריכה להזכיר את המפגש עם בת-דמותה של המחברת בפארק הימי הגדול, שגם הוא מקום לא-מקום, סימולקרה, ייצוג שהופקע לטובת מיחזור עייף של בידור להמונים ואיבד מזמן כל משמעות אותנטית. אבל כל זה לא באמת משנה משהו. מה שחשוב הוא שכלב הים מצביע על אפשרות הפענוח של טקסט: גם טקסט לכאורה זר מתפענח דרך הפילטר המקומי. עצם הקריאה שלי כבת המקום הזה בסיפור, זר ככל שיהיה, אבל אנושי ואוניברסאלי – שבה ומנכסת את הסיפור חזרה לכאן. הגבולות שלי כקוראת הם גבולות עולמי, החוטים המקשרים בין הזר למוכר מעצמם צצים ועולים מעצם מעשה הקריאה, שהוא מעשה פעיל של קשירת קשרים, כמו כלב הים המקומי שהגיח לפתע בעמ' 140. כל מקום נעשה ה-מקום, כשקוראים אותו בעיניים מקומיות.

.

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “דעת המקום”

  1. שאלת שאלה מסקרנת מאוד – ונתת עליה תשובה חלקית, לטעמי. האמת שגם ב"סוסית" שמתחיל בארה"ב ומתמגנט לישראל די מהר (וגם קצת כמו חמסין וציפורים משוגעות, היפה של ג.א.ר.). הריחוק הזה לא התברר לי עד הסוף.
    כלב ים אולי מפתח, אבל הוא מקושר ליצוג, ל"תרבות" – לא לחיים כאן. בסדר, ל"חיים".
    בכל אופן, בשבילי, עבור איני שהיא כל כך ישראלית ולכן משמעותית בשבילי, זו עדיין תעלומה.
    ואולי, סתם נמאס לה להידחק לתוך התבניות המוכרות והשגורות, ובצדק, היא מחפשת אפרויות תנועה חדשות. בכל אופן, היא מעניינת ומרתקת פעם נוספת.

    אהבתי

    1. המחשבה שלי, ואני לא יודעת אם קלעתי בול או לא, היא שהספר הזה הוא בין השאר תגובה לגלובליזציה: נטרול החוויה האישית והקול האישי לטובת מותגים בינלאומיים, שימוש בסמלילים אוניברסליים במקום טקסט, ביטול המקום הייחודי לטובת שיטוט בכפר הגלובלי (למשל, באמצעות גוגל מאפס אפשר להיות במקום מסויים גם בלי להיות בו). אולי זה ציני, אולי זה טראומטי, אבל אין תחליף לרגש והדמות של סמוקי כולה רגש. מחזירה אותך למוטו של הסיפור "יש משהו משותף לשלג ולעשן – המעוף, טשטוש הצורה, התנועה הנצחית." הדבר הזה, שמתפוגג תוך כדי התקדמות.

      אהבתי

    1. נכון, גם אני שמתי לב לזה. הקישור לא מקרי, אני עסוקה לא מעט בשאלת המקום לאחרונה, זה עומד להיות העיסוק המרכזי שלי בקרוב, אני על סיפה של הסבה מקצועית.

      אהבתי

        1. בעיקר פיתוח תוכן קהילתי, פרויקטים של העצמה קהילתית באמצעות תוכן, פרויקטים מסחריים שמחברים בין תוכן לבין קהילה. פרילאנס. הרבה נסיעות, הרבה… מקומות.

          אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s