לִנְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים נֵלֵך נָא

אחרי עשר דקות של מונולוג דחוס היא אמרה, תזוזי משם, יש מצלמה, ומשכה אותי חזרה פנימה לתוך האולם בו הוצג המיצב של אורי קצנשטיין. המשכתי לעמוד מולה, אישה זרה אחת בחליפת מכנסיים חמורה שצחקה אליי בפני קונדס של ילד. רציתי ללכת אבל נשארתי. היא דיברה במהירות, בלעה חלקי מילים בבולמוס של עברית מפורקת, מומצאת, כחוששת שאקום ואלך עוד לפני שתסיים לגולל בפניי את כל תולדות מכאוביה, איבר אחרי איבר. תהיתי באיזו תדירות היא עושה את זה, ולמה דווקא אני. אולי זה קורה לה כשאינה יכולה לשאת עוד את השקט באולמות. מאחורינו עמדו דוממים צעצועי הפיתוי של קצנשטיין, ובעוד היא מדברת הפכו לנשורת.

מראה הצבה מתוך תערוכה, צולם ע"י רויטל טופיול. הצילום מתוך כתבה על התערוכה בעיתון "הארץ".

בגן הפסלים הצמוד לבניין החדש של המוזיאון, זה המפריד בין המבנה לבין המסעדה הסמוכה, נערך אירוע חגיגי כלשהו. הערב כבר ירד, ויכולתי להביט במתרחש בחוץ דרך קיר הזכוכית שבתוך המוזיאון. אורחים לבושים היטב טופפו על גבי פולחן האבטיחים המתעגל לאיטו של סיגלית לנדאו. ממש בסמוך, על מובלעת דשא, הסתובבו מלצריות בשחור כשהן אוחזות בשמשיות פתוחות, שחורות-לבנות. מקצותיה של כל שמשיה השתלשלו כתריסר בייגלה סומסום עגולים, פשוטים, כל בייגלה קשור בחוט נפרד. דומני שהאורחים הוזמנו לקטוף לעצמם בייגלה אחד. סוריאליזם צרכני בעידן הקפיטליזם הגלובלי? כשהאמנות הופכת למוצר והמוצר לאמנות והגבולות מטשטשים במכוון. מי יודע, אולי צילמו שם פרסומת חדשה לסופר-פארם.

IMG_0050 (1)

יש לא מעט הומור באיורים של דיוויד הוקני, כך למשל בסדרת האיורים שנעשתה בהשראת שירי המשורר קוואפיס איש אלכסנדריה, נתלו בתערוכה איורים אחדים שהיו כמעט זהים זה לזה – נראה בהם צמד גברים בעירום חלקי, והתחלף רק שם השיר שסיפק השראה לאיור. באיור אחר, שמלווה את המעשייה רפונזל של האחים גרים, נראית הנערה האומללה כלואה במגדל משמים, שטוח וריק. הרחק מלמעלה היא משקיפה על הגן הפורח, עתיר הצורות והמרקמים. אי אפשר לטעות בפרשנות המזדקרת של הוקני לפשר העניין שלה בגן. היכן מתחבא האנדרסטייטמנט הבריטי המפורסם? צבעו יפה את הציור, ילדים, ושילחו וכו'.

David Hockney – Rapunzel Growing in the Garden

אחרי שלא שעיתי לאזהרה המפורשת שהוצמדה לחדרון ההקרנה הפנימי ביותר בתערוכת הוידאו Turn On ונכנסתי בכל זאת פנימה, חלפו עשר דקות מהפנטות ומיותרות עד שנמלטתי החוצה בידיעה שאני זקנה מדי מכדי לחגוג את הכיליון, את הבוטות והגסות שהוידאו הזה פרש לפניי. הבו לי כביסה מתנופפת על חבל, אני רוצה לתחוב את אפי לתוך חולצת טריקו לחה, אפופה ריח מלאכותי ומנחם של מרכך כביסה בניחוח יסמין. לא מצאתי כביסה תלויה במוזיאון, אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה לפני שאני נוסעת הביתה, לזיכרון יעקב – צעידה מהירה לאורך שדרת רוטשילד, עד הסוף ובחזרה, אל האוטו שממתין בחניון התרבות. ברוטשילד אין כביסה על החבלים, אין אפילו חבלים, אבל לפעמים גם רחוב יכול לשמש כסימן פיסוק.

מודעות פרסומת

15 תגובות בנושא “לִנְאוֹת מַרְאֶה כְּחֻלִּים נֵלֵך נָא”

  1. מירי יקרה, תודה על ההרהור-ערעור על מצבה של האמנות. אני למשל, הזדעזעתי בעת ביקור באגף החדש של מוזאון תל-אביב מכך שכל מה שהמקום הזכיר לי הוא קניון ולפרקים חברת הייטק גדולה. לא פעם כשאני נתקל באמנות שהיא בעיני דלה רעיונית, ולא מצליחה לעורר בי דבר– אני משתדל לזכור כי האמנות הספציפית אמנם אינה מדברת אלי כלל, אבל אפשר כי אחרים/ות יינחלו בה את עולמם. וכך, כשאני חולף בתערוכה אני מבקש את טעמי האישי. מנסה להבין מדוע פריט אמנות ספציפי מדבר אליי. ההקשרים הרחבים יותר, כמו מעמדו של אמן בעולם האמנות הרחב, כמעט שאינם נוכחים, כשאני מבקש להתרשם ממשהו חדש. לא פעם דווקא מעמד הגמוני של אמן שמור לו בעיניי לרועץ. כל כך הרבה אנשים השרויים בהסכמה על אמנות אחת– תמיד זה נראה לי מודבק.

    אהבתי

    1. שועי (:, נדמה לי שחיפוש אמיתי לא יכול להתקיים בתוך מוזיאון, שהוא מטבע הגדרתו קצת מת וקצת נוח מדי לחבוט בו. אבל בביקורי הנוכחי בלט מאד עניין הגבולות, והמבט – כלומר המבט שלי שביקש פשר לא יכול היה להיעצר על קירות התצוגה, אלא נזל הצידה, אל השומרת שרצתה לפטפט, וגם החוצה, אל האירוע שנשקף מהחלון.

      אהבתי

      1. מירי, אוטומטית, מה שעולה אצלי הוא שכנראה לא היה לך מספיק מעניין. יותר מכך (פחות אוטומטית) הרבה פעמים אני חש שבכך שהגבולות בין יצירה אמנותית ובין פעילות חברתית מאוד היטשטשו, וכך גם שיווק-עצמי וקיום השקות וכיו"ב, אפילו ניהול דף , , פייסבוק, הפכו לחלק משיגרת האמן גם כן הפכו בעיניי לגורמים המביאים לשקיעת האמנות. אני תמיד שואל את עצמי איזה אמן רציני מנסה להשליך חכה וללכוד קהל. אומנות הדייג (הקלאסית, על שפת
        הנהר או שפת הים) כמובן כבודה במקומה מונח
        (-:

        אהבתי

        1. דווקא היה לי מאד מעניין, לרגע לא חשתי שעמום – אבל יכול להיות שהתעניינתי בדברים הלא נכונים. כך למשל, גולת הכותרת של הביקור הייתה בעיניי צילום אחד של רוברט קאפה, של זוג מבוגרים במרתף כנסיה בזמן הבליץ:
          רוברט קאפה, לונדון 1940

          Liked by 2 אנשים

  2. מירי, לפעמים כשאני קורא מחקרים על ספרים שאני אוהב קורה לי אותו הדבר. אני לא מבין מדוע דורות של חוקרים וחוקרים שברו קולמוסים על שאלות שעבורי הן בכלל לא לב הספר, ואיני מוצא שום טעם לשאול אותן (לפחות לא טעם גדול). למשל, אני מניח כי אם הייתי מזדמן ללובר לא הייתי מתקבץ סביב המונה ליזה, אלא יוצא משם דווקא עם ציור של מישהי או מישהו עלומי-שם שבשבילי הפכו בדיעבד לעילת הביקור. זאת בדיוק הסיבה שלעולם לא עולה על דעתי לטייל היכנשהו עם קבוצה מאורגנת ומדריך תיירים. עיר צריך לראות דרך חצרותיה האחוריות. הדרך "הבטוחה"/ "הנכונה"/"שהאוצרים או המתכננים החליטו עליה" פשוט אינה מספיק טובה.

    Liked by 1 person

    1. אפשר להתבונן בכל מושא תחת כותרות משתנות, למשל, בלובר התבוננתי בתופעת המונה ליזה במכלול שמורכב מהציור+תגובת הצופים בו (שעשוע, מבוכה, משיכת כתפיים, שעמום. לא ניצפו התעלפויות). זה רגע מעניין. להליכה בתוך קבוצה יש קסם משלה, בעיקר במתח שבין היעלמות לבין התבלטות, האופן בו הקבוצה בולעת את הפרט המתבלט וממתנת אותו, או מקיאה אותו מתוכה. לעיתים נדירות מתרחשים רגעים של התגלות בין כתלי מוזיאון, אבל אני לא יכולה להתכחש לכך שזה אכן קרה לי, ויותר מפעם אחת – רגע מתמשך של התפעלות פועמת. אלו רגעים פרטיים שאינם ניתנים לחלוקה, כפי שעוד לא מצאתי שיחה שאינה הדהוד של מונולוגים. לא יודעת מה מחפשים מי שפוקדים מוזיאונים. אני יודעת מה אני מוצאת שם. לעיתים.

      Liked by 1 person

  3. עוברת בין האולמות, חוצה עולמות.
    מסע "הכל כלול" אל חלל המוזיאון והלאה ממנו, אל המרחב שבחוץ, אל המרחב המאוד פנימי של כל עולמות התוכן, הדימויים, הרעיונות, התפישות, הבחירות וההבנות שאת מביאה אתך. ובבואך, את עושה את כל החיבורים "פנימחוץ" לכדי משהו חדש, שהוא ולו לרגע, כולו שלך. בצאתך לחלל מוזיאלי אחר, העיר, השדרה,את כבר נושאת אתך משם, מטען חדש, כך שגם השדרה הכל כך מוכרת, משתנה ולו לרגע.
    מרגע שדרכת שם, בחלל המוזיאון, כצופה, את הופכת גם לנצפית, את חלק מהחלל ( בדיוק כמו אותם החוגגים מעברו השני של קיר הזכוכית המפריד בין מוזיאון למסעדה במוזיאון, שעכשיו עבורך, הם ממוסגרים במסגרת זכוכית ומתנהלים כבמיצג.
    איפה מתחיל ואיפה נגמר המוזיאון?ענין של זווית התבוננות ונקודת מבט ומביט-ה.
    תמונתו של קאפה, התלויה על הקיר, לא תהיה רק תמונתו הנהדרת של קאפה. מרגע שאת, הצופה, עומדת שם, מתבוננת בה, באותו רגע ממש, השומרת מתבוננת בך. והשומרת, היושבת שם יום, יום, כמו פסל או דוגמנית לפני צייר, מול, היא כבר חלק מהתמונה הרחבה והיא גם בוחרת להביע את עצמה ברגע שהשינוי התרחש בחלל, כי את נכנסת. שעת התה של המצולמים הונצחה לנצח אבל משהו קרה בחללים.

    נזכרתי בתערוכה הזו, השומרות, שצולמו במוזיאון ברוסיה, על ידי האמן אנדי פריברג

    http://andyfreeberg.com/guardians.html

    Liked by 1 person

    1. חחחחחח, בדיוק התכוננתי לשים לך בדיוק את הקישור הזה בתגובה לתגובתך והקדמת אותי. לא הבנתי חצי ממה שהיא אמרה, אבל השטף הפיל אותי. והתאהבתי בה ברגע שהיא לחשה לי, בקול הכי סובייטי קונספרטיבי, לזוז מהמצלמה שתצפתה עלינו, והרי לך עוד זווית, המבט המביט ואינו נגלה של האח הגדול.

      Liked by 2 אנשים

  4. וואלה. בטח גם בשדרה יש מצלמות נסתרות. ושומרים על ספסלים מחופשים ליאפים עם אזניות ואופניים חשמליים

    אהבתי

    1. או שלא. האמת היא שבדרך חזור רימיתי וחזרתי דרך אחד העם, שהוא הסבטקסט של שדרות רוטשילד ביותר ממובן אחד.

      אהבתי

  5. את יכולה להיות בטוחה שאין היא חלק מהמיצב? ושמא כל השיחה שלכן מתועדת כאיבר חי ונושם מהמיצב? חלק אירוני במיוחד הוא לחישתה לזוז מהמצלמה, כדי להביא אותך לעמדת צילום טובה יותר וליצור אקטיביזם אמנותי דינמי.

    Liked by 1 person

    1. חשדתי בזה. במיוחד מכיוון שהיא פיתתה אותי עוד קודם, כשהציעה לי ללחוץ על דוושת ההפעלה של אחד המוצגים בחלל (מכונת צלילים רובוטית שקצנשטיין בנה). היא הנחתה אותי ללחוץ בעדינות, אחרת המכונה לא תפעל, ובדיוק כשהתחלתי ליהנות דרשה שאפסיק "מכונה צריך לנוח…"

      Liked by 1 person

  6. האם ניתן להדביק כאן תמונה ישירות לחלון? או שזה מצריך אישור ותליה רק של האוצרת?

    אהבתי

  7. פוסט יפה ומעלה חיוך, הרי חשתי על בשרי (או: על נשמתי) את מה שאת מתארת כאן – חווית הביקור במוזיאון. רוצה רק להגיד שיש גם מוזיאונים אחרים. במוזיאון ישראל בירושלים ובמוזיאון האיסלאם (למשל התערוכה המדהימה של נבט יצחק "אוריינט אקספרס" שהיתה שם לא מזמן) לא חוויתי את תחושת הניכור וטשטוש הגבולות, ואת חווית ה"קניון" שתיאר שועי, ואת הנסיון העיקש להידמות ל MOMA או לאיזה מוזיאון ניו יורקי אחר, במקום לייצג את מה שכאן ועכשיו, את רוח המקום. במקום זאת חשתי התעלות והשראה טובה. בשבילי אמנות טובה היא כזו שעושה לי חשק ליצור, והכוונה לכל אמנות – מוזיקה, שירה, ציור, פיסול וכו'. זה יכול לקרות גם בביקור במוזיאון, והדיון על השומרות משעשע בפני עצמו – הדמויות ה"שקופות" האלה שפתאום יש להן נוכחות מעניינת יותר מהתערוכה עליה הן אמורות לשמור.

    Liked by 1 person

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s