הזאת וההיא

בעיר הזאת בגדים חדשים דוהים בעודם מוצגים בחלונות הראווה. קונים אינם פוקדים את החנויות, וחפצים שאיש לא חמד מצביעים על הזמן שחולף דרך שכבת האבק המתעבה. בעיר הזאת פוסעות ברחובות הלוך ושוב נשים קצוצות שיער בחליפות גברדין, ואינן נבדלות במאומה מגברים קצוצי שיער שגם הם עוטים חליפות באותם הרחובות ממש. זה לא מפתיע איש שבעיר הזאת, כמו באזורים מסוימים באיטליה ובספרד, הגברים יפים יותר מהנשים. מדעני העיר תולים זאת באבולוציה יותר אגרסיבית.

בעיר הזאת כתם צבע נחשב כסטייה, עילה טובה לחרם או פתח לנידוי. הפאלטה המהוגנת של העיר מורכבת מאפור, שחור, חום ולבן, וכל היתר נצבע בבז'. תו ההיכר של תושבי העיר הזאת הוא לסת קפוצה ושיניים חשוקות כי העיר הזאת סוגדת לפונקציונאלי. המרחב הציבורי פה ויתר מזמן על אופציית הפיתוי. עצוב להיווכח עד כמה העיר משוועת לפעימת חיים חזקה אחת, יצרים, אם ישנם, כלואים בה היטב מאחורי דלתות מוגפות. יש המצטדקים שזו קללת הנוף המרהיב, שמראש דן לתבוסה כל מתחרה אפשרי. אחרים מוכנים להודות בחצי פה שפולחן האפרוריות התקיים כאן מאז ומעולם. בעיר הזאת נוטים לבלבל באופן קבוע בין סובלנות לבין אדישות,

הקבצן בצומת הרחובות וודג'ווד ושד' מוריה  אפילו לא טורח לנגן משהו על האורגנית שהציב מולו. הוא יושב במקומו הקבוע על שרפרף שהעמיד במרכזו של אי תנועה, ומשמיע רצועת מוסיקה שהכין מראש, ואלס מעליות דביק, כמתריס – זה מה שמגיע לכם וזה כל מה שתקבלו ממני. לכו מכאן.

בעיר הזאת כולם נוטים למות, כל הזמן. זו אולי הסיבה לכך שהכול מעדיפים להלך בנעלי נוחות. בבתי הקפה המעטים שמפוזרים לאורך הרחוב הראשי הלקוחות מסיימים לאכול את מה שהזמינו, ומייד קמים ללכת. כאילו שיש לאן ללכת.

אל העיר האחרת.

 *

העיר האחרת תופסת אותי בצוואר ומשליכה אותי באחת לתוך זירת ענק רוחשת. בעיר האחרת אני שלל. זו עיר בה גבר זר, נמוך ממני בראש וחצי וקצת מוזנח, מרשה לעצמו לעצור אותי באבן גבירול בשעה שש ולשאול אם אני מכירה מקום נחמד באזור, זאת אומרת בר בו אפשר לשתות משהו, אולי כוס יין, לא, אני לא מכירה, ומתרחקת, והוא עוד קורא אחריי, למה לא נחפש מקום כזה ביחד. בעיר האחרת רעיון המגננה נתפש כמטופש להפליא. בארלוזורוב אני צועדת מאחורי גבו של גבר רחב, שמן וקרח לחלוטין, ושרה לו שיר בקול רם מספיק כדי שבטוח ישמע. השיר מלנכולי ויפה, עם טעם לוואי קצת מר, אין מי שלא מכיר אותו. שיר של אישה מנוסה ומאוכזבת. אני מתאימה את קצב הליכתי לשלו ומקפידה לשמור על מרווח קבוע של שלושה מטרים בינינו. ביד אחת הוא אוחז קסדת אופנוע סגולה ובשנייה תיק מסמכים עשוי עור. הוא לבוש בחליפה חומה גזורה היטב מאריג מעולה, ואני לא יכולה שלא לחייך לנוכח הצהוב העז שבוקע מצווארון חולצתו ועוטף לו ברכות אפרוחית את קפלי העורף, איזה עורף. תכף אחרי שאני מסיימת את הפזמון ומגיעה לבית השני הוא מאט, בכוונה, אני מתבלבלת ובמקום להאט כמוהו, בלי לחשוב יותר מדי, אני עוקפת אותו. העקיפה משבשת את כל הטקס, מבטינו מצטלבים למשך חצי שנייה, אני כמעט בטוחה שזה הבן של ראש הממשלה לשעבר. סמוקה כמי שנתפסה בקלקלתה אני מרימה רגליים ומתרחקת משם במהירות ההסמקה. בלי לשיר.

אין טעם להתכחש. אני חושקת בדיוק בפולשנות הזאת – מה יקרה אם אמעד עכשיו באמצע הרחוב. בעיר האחרת הים מבצבץ פתאום בקצה הסימטה, מתוך סדק רחב שנוצר כשהרחוב מואיל להיעצר סוף סוף ושתי המדרכות משני עבריו מתקרבות זו לזו אבל לא באמת. על ספסל בטיילת אני תופשת מושב טוב מול השמש שהחלה להתנדנד על חוט האופק. עוד מעט תשקע. העיר האחרת משכנעת אותי  שהכול יכול לשמש כתפאורה להכול. אישה בבגדי ריצה כתומים חולפת על פניי, רצה על משטח החול היישר לתוך המים. היא לא עוצרת לחלוץ נעליים או לפרוק חפצים אישיים לתוך מגבת חוף. אני מתבוננת סביב בבעתה, משתוקקת לחלוק את האחריות לגורלה עם זרים אחרים בסביבתי אבל אין אף אחד. והיא לא יוצאת. בינתיים מישהו בכל זאת מתיישב לידי על הספסל, מעט מאחוריי, קצת באלכסון. והיא עדיין לא יוצאת. כל הספסלים האחרים תפוסים או מה. אני מבחינה בו בחלקים, נזהרת ממבט ישיר: גונבת פיסת צדודית, כף יד שזופה, כפכפים. מכנסי חאקי בהירים באורך הברך. גפיים ארוכים. ראשה במרחק מצטמצם עד כדי נקודה. לא יתכן שזה קורה באמת, זה חייב להיות מחזה, אבל מה התפקיד שלי בכל זה? לעת עתה השאלה נותרת תלויה באוויר הלח ללא מענה. נניח שאני גיבורה טרגית. נניח שאני פוקדת את המקום הזה יום אחרי יום, קיץ חורף שמש גשם, מקיימת מול הגלים טקס פרטי של אֶבֶל נטול תאריך תפוגה. נניח שהאישה הכתומה טובעת עבורי כל יום מחדש, בשעת בין ערביים לנצח, ובבוקר שוב תתייצב בשדרה, לשדל חתולים במבטא עיראקי כבד, בוא קיצי קיצי, בוא. גם היא, כמוני, אישה עם שעון גיאולוגי. אבל למה היא לא יוצאת כבר מהמים. המצילים כבר מזמן סיימו א המשמרת. מרוב לחץ מתחילות דמעות להתגלגל אחת אחת לאורך לחיי, גדולות, חמות, רטובות. אני לא מסוגלת להפסיק. הגבר רוכן מעט לעברי, אני מתקמרת כולי ב-לך מפה נטול מילים. זווית הישיבה היחסית של שנינו, באיזו קלות הלשון משחררת עכשיו את ה-'שנינו' הזה – עדיין לא מאפשרת לי לראותו. לי עצמי לא ברור אם הדמעות שזולגות הן חלק מהמשחק או לא. הוא אומר לי והקול שלו כמעט עדין, החיים יפים, אל תקחי אותם כל כך ברצינות. וקם. והולך.

בעיר אחת אני קרח ומלח. בעיר האחרת אני עוד לא יודעת מה אני.

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “הזאת וההיא”

  1. קראתי כבר בבוקר ואהבתי, הדינאמיות בעיר האחרת מסחררת פנימה כמו בלנדר מערבלת גבולות בין אנשים ובין מציאות ודימיון – האישה בכתום המוכנה אולי לקיים כל יום מופע שקיעה כמו השמש. ואולי לשקוע וללכת לאיבוד בכל יום במקום זו שעל הספסל. העוצמות שפורעות בחרות שמפרקות עכבות והבהלות שמתקתקות את הזמן הביולוגי והקוסמי. מתאים לך פזור 🙂

    אהבתי

  2. אה. סופסוף נפגשנו. כבר שלושה שבועות אני מפטרל באבן גבירול ושואל נשים על מקום נחמד. לא יודע מה נכנס בי. (:

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s