"דודי וידידי", פוסט אורח

אני אוהבת סיפורי זיכרונות. בעיקר לשמוע, אבל גם לקרוא. בשבועות האחרונים, זאת אומרת מאז שהתחלנו בקמפיין הגיוס לסיפורי זיכרונות ילדות מתל-אביב עם כל הבאזז הפייסבוקי הנלווה, יש תחושה שהשתחרר לו איזה סכר של זיכרונות. פתאום המון אנשים נזכרים שהם נזכרים, ולמרבה השמחה גם נהנים לשתף. 

היום היה יבול זיכרונות משובח במיוחד – על הבוקר הסיפור המקסים של עטרה אופק על הפולקע, ובהמשך היום קיבלתי מייל עם הסיפור שתכף תקראו.

*

את אקי להב איש העמק הכרתי דרך ידיד משותף. איזה עמק, תשאלו? ה-עמק. הסיפור המצורף הגיע במייל, וכמובן שביקשתי רשות לשתף וגם קיבלתי. הסיפור עוסק בביקור משפחתי של ילד מהכפר שמגיע לביתו העירוני של הדוד, שממוקם בשדרות נורדאו 30, אי-אז בשנות החמישים:

*  *  *

הקטע נגזר מתוך רצף זכרונות בשם "דודי וידידי" שלא פורסם מעולם.
דודי נתן הנ"ל נהג לחתום את כל מכתביו הרבים אלי בסיומת: "דודך וידידך, נתן"

והנה הקטע:

"…עברו מספר שנים, ונתן ומשפחתו עברו לדירה אחרת בצפון העיר. הכתובת החדשה היא שדרות נורדאו 30.

דירתם של נתן ורחל היא בקומה ג, ומזמנת לי חוויות חדשות ונפלאות, בעיני.

ראשית, המקום הוא צומת של שני קוי דן: מספר 6 ומספר 4. הימים הם ימי שנות החמישים, וקואופרטיב דן מביא לארץ את השוֹסוֹנים החדשים.

לילד הכפרי שהייתי בימים ההם זוהי חווייה מסעירה ממש.

לא זו בלבד שלקיבוצנו בעמק בית שאן מגיעים רק שני אוטובוסים ביום, אחד בשש בבוקר, והשני מאוחר בערב, כך שאני לא זוכה לראות אף אחד מהם, אלא שכאן מדובר בחיה אחרת לגמרי.

ראשית, ממש אין מספר לאוטובוסים. אם רק תמתין בתחנה כמה דקות, יגיע עוד אוטובוס ועוד אוטובוס, וכך כל היום. השפע הבלתי נגמר הזה נראה לי כנס פך השמן, לעומת נחל האכזב של "אגד" בעמק שלנו.

שנית, שלא כמו הסוּפֶּר-וָייט המיושן של אגד, ארוך החוטם ורחב הנחיריים, השוסון התל אביבי מתהדר ב"פרצוף" מרשים ומלא חשיבות עצמית. לחייו נפוחות, שפתיו קפוצות ויש לו מעצורי אוויר, הפולטים רעש אדיר ונפלא מאד, ההופך כל עצירה לדרמת רחוב מרגשת. כאילו פלטו השפתיים הקפוצות את האויר מהלחיים הנפוחות. הנהג הסמכותי המפעיל את הבלמים האלה ביד חזקה וזרוע נטויה, זוכה מִנֵּיה וּבֵיה להערצתי.

ולא זו בלבד. מתוך רצפת תא הנוסעים של השוֹסוֹן מתנשאת גבעה הֶרְיוֹנִית ועגלגלה ובתוכה, כך מסביר לי דודי נתן, נמצא המנוע של השוסון. לכן גם אסור לשבת עליה, אף על פי שבעיני זה נראה מקום מושלם לישיבה. אולי בגלל שזה אסור?

והעיקר, לשוסון יש דלת כניסה מאחור. עם כרטיסן מיוחד בנוסף לנהג.

יותר מדלת אחת לאוטובוס? היש נפלא מזה?

כשהשוסון מגיע לתחנה, דלתו האחורית נפתחת לרווחה ברעש מרטיט לב וכולם עולים מיד לאגפו האחורי ומצטופפים שם בלי לשלם. זאת, תוך קרב לחיים ולמוות על הזכות להיכנס בטרם נעילת שער. מאבק זה מזמן לי ריגושים מיוחדים משלו ואיכשהו, לא ברור לי איך, מסתיים תמיד בשלום.

רק אחר כך, במהלך הנסיעה, משלם כל אחד לכרטיסן ועובר לתא הנוסעים הראשי.

לעולם אינני מתעייף מהצפייה מן הצד במחזה הזה, ואני מדמה את השוסון תמיד לדג גדול מאד הבולע את טרפו בבת אחת ורק אחר כך, בעודו משייט במרחביו ומעמקיו של האוקיינוס התל אביבי, הוא מתפנה לעיכול השלל.

שוסון
זה השוסון
וזה סופר ווייט
וזה סופר ווייט

במהלך הנסיעה של קו 4 ברחוב בן יהודה, מכריז הכרטיסן בקול רם ובניגון מיוחד את שם התחנה המתקרבת. והוא שמו של הרחוב החוצה את רח' בן יהודה לְיָדָהּ.

הניגון הזה עושה שמות בנפשי הרכה וכיום היה נשמע כמו שיעור באזרחות:  "מֶנְדֶלֶה", "ז'בוטינסקי", "נורדאו", "ארלוזורוב" וכו'.

אני יכול לבלות את כל היום בנסיעות האלה.

כשאנחנו כבר בדירה ברחוב נורדאו אני מבלה שעות בצפייה מהמרפסת אל הרחוב. אורב להזדמנות שבה ייפגשו שני זוגות של אוטובוסים בדיזנגוף פינת נורדאו. שניים רצופים של קו 6, ושניים רצופים של קו 4.

הואיל ומהמרפסת אני יכול גם לראותם חוזרים ברחוב בן יהודה, אני מחכה לראות את הצמד הזה בחוזרו.

לאחר שתקוותי זאת נכזבת והאכזבה ניכרת על פני, מסביר לי נתן את עיקרון הויסות, ולוקח אותי ביד לראות את תחנת סוף הקו.

בכלל, דודי נתן הוא שותף מלא לכל החוויות שלי בעיר הגדולה…"

נורדאו 30

והנה עוד משהו ש(אולי) לא ידעתם על נורדאו 30 …

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “"דודי וידידי", פוסט אורח”

  1. אתה בטוח כי מדובר בקו 6 ולא 5? בכל מקרה, תיארת להפליא כיצד נראתה תל אביב המעטירה בעיני הפריפריה, גם אם היית אז מלח הארץ שבא מקיבוץ.

    אהבתי

  2. כשההווה לא משהו, והעתיד מפחיד ומאיים, מה נשאר לנו אם לא להיתלות ברגעי עבר. מה שאני זוכרת מהילדות שלי הם רגעי בטלה ארוכים, בהייה, שיממון. שבת אחר הצהריים, החופש הגדול. היום המרווחים האלו של זמן הבהייה לא קיימים בכלל, הטכנולוגיה ממלאת כל רגע פנוי. הזיכרונות שלך שפרשת בפנינו הזכירו לי את היכולת שלנו להתעניין בכל דבר, להתבונן, לספוג. ילד שמביט מהמרפסת על אוטובוסים חולפים ולומד על העולם – איפה תמצא כזה היום. תודה אקי!

    אהבתי

  3. מקסים התיאור, זו גם שכונת ילדותי אז עוד יותר מרגש ניעור האבק הזה. בערך ליד מספר 30 זה יצא יחזקאל הרחוב שלי, וכשאמי הייתה נוסעת בקו 4 לשבור שבר בנחלת בנימין משולש שיינקין והשוק קראו לז "לרדת העירה", וזה לקח חצי יום

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s