ככה זה. סיפור זיכרון.

קו 605 מנתניה עד לתחנה המרכזית הישנה, ומשם בקו 4 שייקח אותנו כמעט עד בוקרשט. הכרטיסן עומד על הרציף ומוכר כרטיסים לטור האנושי האינסופי שמזדחל אל פתח האוטובוס. "מוגרבי", אני אומרת לנהג בקול של גברת, "אנחנו צריכות לרדת במוגרבי". בעודנו מתיישבות, ידיי אסופות בחיקי, אני מגניבה מבטים חשאיים לעבר הכרטיסן השני, זה שכלוא בתוך תא מסורג קטן במרכז האוטובוס. אין לנו כזה בנתניה. כעבור דקות אחדות האוטובוס עוזב ברעש גדול את התחנה, חלונותיו הפתוחים יונקים פנימה את הדביק המפוייח של תל-אביב בסוף יולי.

בעוד חודשיים ימלאו לי תשע, והבוקר הוטל עליי ללוות את סבתי שנוסעת לביקור משפחתי בתל-אביב. החופש הגדול נפרש קדימה והלאה, תובעני כמו הבטחה, עדיין גלומים בו שפע אפשרויות ואיזה דוק הכרחי של מסתורין. אבא לא יכול לנסוע איתה כי הוא כל היום בעבודה, ואימא שלי, שמטופלת בשני אחיי הקטנים, שמחה להשתחרר ולו לזמן קצר מעול נוכחות-התמיד של חמותה, שהגיעה מטורונטו והשתקעה אצלנו לביקור קיצי ממושך.

סבתי אינה דוברת עברית. היא אמנם התגוררה בארץ למשך פרק זמן קצר אי-אז בתחילת שנות החמישים, קודם ב"שער עליה" ואחר כך במעברת צפת, אך מיאנה בעקשנות ללמוד את השפה; עם אבי היא מפטפטת ברומנית, עם אמי ואתי באנגלית, ועם זרים מזדמנים היא מתקשרת בתנועות ידיים מלוות בחיוך נבוך ומתנצל. אני בוחנת בעניין את תערובת הנמשים וכתמי הזיקנה שמנמרת את כפות ידיה, המגוננות על תיק-יד לא חדש שהיא מחבקת בחיקה. מצחה שוב מבהיק מזיעה, אותה היא מספיגה בתוך ממחטה רקומה בעודה גונחת חלושות. פלגי הזיעה מזכירים לה מדוע נמלטה מישראל, שנתיים-שלוש אחרי שזו קמה קוממיות, והרחיקה עד טורונטו קנדה. בטורונטו מזג האוויר נורמלי ממש כמו באירופה, ויש בה נהר רחב שחוצה את העיר מקצה לקצה, ממש כמו באירופה, ואפילו השכנים הגויים, יימח שמם, שברחו מאוקראינה מתחת לאפם של הקומוניסטים, ומכל הבתים ברחוב יצא שהתגוררו דווקא בבית ממול, היו אנטישמים ממש כמו השכנים באירופה.

"מה זה מוגרבי", אני שואלת את סבתא.

"כשאראה את המקום – אזהה אותו", היא אומרת בביטחון. "אל תדאגי." לרגע אני מתבלבלת – האם היא, הזרה נטולת השפה, נמצאת כעת תחת חסותי, או אולי זו אני שאחרי הכל מצויה תחת חסותה? אמנם חלפו 25 שנה מאז הייתה כאן בפעם האחרונה, אבל הזיכרון שלה, כולם יודעים טפו-טפו, הוא זיכרון שכמו נוצק בבטון. עלבונות בני חמישים שנה היא זוכרת לפרטי-פרטים, ואת הדרך לביתה של בת-דודתה לא תזכור?

"מוגרבי", מכריז הנהג ומביט בנו בציפייה מתוך המראה המלבנית שמעל לראשו. אנחנו ממלאות את חלקנו בהסכם ויורדות, והוא מפליג מאיתנו והלאה בתוך עננה סמיכה של עשן שחור.

בקצה הכיכר עומד מבנה בעל חזית עמודים מרשימה, מבודד ומוגבה מעט מסביבתו. אל המבנה מוביל גרם מדרגות רחב ותיאטרלי למראה. קולנוע שרון בנתניה, אני מציינת לעצמי בהתנשאות חמצמצה, הוא מבנה הרבה הרבה יותר מרשים מהמוגרבי הזה. סבתי מובילה אותי בבטחה אל עבר אחד הרחובות הצדדיים.

סבתי מלווינה הייתה אישה רחבת גוף, שלבשה רק שמלות פרחוניות והתבשמה רק ב"שאנל חמש". אחת לשבוע ביקרה בסלון יופי ויצאה ממנו בתסרוקת נוקשה ומנופחת, אפופה ניחוח כבד של ספריי לשיער. את שמלותיה תפרה בעצמה, ונהגה להאריך או לקצר את קו המכפלת לפי צו האופנה האחרון. עיניה היו מצומצמות תמיד לכדי סדק, בשל עודף אור שמש או מתוך חשדנות מולדת. רק פיה נותר כתזכורת לימים רחוקים בהם הייתה תינוקת – רך, רפוי וצחקן, ולעיתים קפוץ בעלבון ילדותי. ייאמר לזכותה של סבתי שהייתה האישה הכי סבלנית בעולם. מעולם לא הרימה קול, אבל מי שהכיר אותה ידע שבתוך ראשה מתנהל בנק סודי עם גיליונות מפורטים של עלבונות בני עשרות שנים, כאלו שלעולם לא יחול עליהם חוק התיישנות. בגיל 55 הכריזה על עצמאותה ויצאה, לראשונה מאז נישואיה, לעבוד מחוץ לבית – למורת רוחו של סבי היא מצאה עבודה כאחראית הגשה בקפטריה של בית הספר השכונתי. את הכסף שהרוויחה חסכה סנט לסנט כדי לרכוש לעצמה כרטיס טיסה לישראל, על מנת לבקר את בני משפחתה שעלו בינתיים ארצה. אחת לשנתיים נחתה בבן גוריון, אוחזת שתי  מזוודות – באחת מהן נארזו חמש או שש שמלות פרחוניות, שלושה זוגות סנדלים נמוכי עקב, כתונת לילה ורודה שמונים אחוז כותנה ועשרים אחוז פוליאסטר, תיק רחצה, כמה זוגות תחתונים, שתי חזיות וזוג נעלי בית.

המזוודה השנייה עניינה אותנו הרבה יותר.

*

"זה פה", אמרה כעבור זמן קצר, "כלום לא השתנה פה." ירדנו חמש מדרגות אל קומת המרתף של בניין תל אביבי ישן. ידעתי שתכף תיפתח דלת ומייד לאחר מכן יתקיים טקס נשיקות מדוקדק בו אאלץ גם אני להשתתף, מתוקף נוכחותי המזדמנת כקהל. מאז הגיעה אלינו סבתא, שבועיים קודם, כבר הספקתי לנשק אינספור קרובי משפחה מבוגרים שאת רובם לא פגשתי מעולם. אמא תמיד צחקה שרומנים אוהבים להתנשק, ודומה שסבתא שלי עוד יותר מכולם. עד לבואה יצאתי ידי חובת נשיקה בניקור לחיים מנומס ומהיר, אבל סבתא הקפידה על נשיקות דשנות ורועשות. אהבתי אותה מאד, ולא היה אכפת לי להתמסר.

מאחורי הדלת התגלתה מתפרה קטנטונת, שם עמלו לפרנסתם בת-הדודה ובעלה, שניהם גוצים ורודי לחיים, ולראשם ציצת שיער דלילה, אצלה קצרה ואצלו קצרה יותר. כל השלושה התנשקו כיאה וכיאות ותכף התחלפו קולות המצמוץ באנחות קורעות לב. הרבה דמעות זלגו שם, רובן ברומנית ומיעוטן ביידיש. גם אני נפלתי לזרועותיהם הזרות והתנשקתי באדיקות טקסית על שתי הלחיים, למרות שמעולם לא נפגשנו לפני כן. "פרומוסה", אמרו לסבתי ולפי המבט הגאה שלה ידעתי שהתכוונו אליי וחייכתי במתיקות תמה, כמתבקש. החדר היה שרוי באפלולית נעימה, ועמדו בו שתי מכונות תפירה, מגהץ גדול, מגירות פתוחות עם מאות סוגי כפתורים, וגם כמה שקיות פלסטיק ובתוכן בגדים לפני או אחרי תיקון. על הקיר היו מסודרים לפי גוונים מאות סלילים של חוטי תפירה. בדרך לשם סבתי הספיקה לספר לי שבבוקרשט היו הדודים, זאת אומרת הוריה של הבת-דודה, הבעלים של קונדיטוריה גדולה ומשגשגת, וכקרובת משפחה ענייה הותר לה מדי פעם לטעום כזית מעוגה זו או אחרת. יצאנו מהמתפרה ועלינו אליהם הביתה.

כאן הזיכרון נבלם. תקרות באוהאוס גבוהות או בית דירות רגיל? חלונות פתוחים עתירי בריזת ים מלוחה או ריח חמוץ של זקנים? רצפות סומסום או מרצפות מצוירות? האם זנחתי את המעקב אחר הפסקול הזר, הנרגש, ושקעתי בהתבוננות במיניאטורות בדולח צבעוני שנכלאו בתוך ויטרינה? אולי בדקתי את מחול הרועות המצויירות על צלחות הפורצלן שעל הקיר? איני זוכרת דבר מכל אלה. אני זוכרת כוסות גבוהות לתוכן נמזגה סודה קרה, כי שנאתי סודה. אני זוכרת צלוחיות לבנות ועליהן תלולית של מרקחת פירות גושישית, שצבעה כחול-סגול, ולצד כל תלולית הונחה כפית קטנה.

"דוּלצָ'אצֶ'ה", אמרה הבת דודה.

"אוחחח, דולצ'אצ'ה", חזרה אחריה סבתי, מתענגת על הצליל המוכר  ועיניה כבר ניצתו בחמדה.

הדבר הבא שזכור לי הוא הממשות הברורה מאד של שערה עבה שנתפסת בחלל הפה, שערה לא ארוכה שהשתחלה בין גושישי הפרי המתוק וזה עתה נחלצה מתוכם על מנת להתפתל, חד-משמעית בנוכחותה, בתוך חלל פי. אני זוכרת את רטט הצמרמורת הקר, את פרכוס ההקאה ששטף אותי בעוצמה ואת מלחמתי בגוף שכמעט הצליח לכפות עליי את רצונו. רק כמעט. אני זוכרת היטב את חוסר האונים לצד ההחלטה הנחושה שיהיה אשר יהיה, אני לא יורקת כלום. ימות העולם, אני לא יורקת כי ילדות טובות לא יורקות. לבסוף, אני זוכרת את הכניעה השקטה שלי לסודה השנואה.

תם ונשלם.

איש מהנוכחים לא שם לב למעשה ההרואי, למלודרמה שהתחוללה בין הלשון ללוע.

אחרי ככלות הכל, 1569 קילומטר הפרידו בין הספה הסמוכה לבין הכורסה עליה ישבתי, סמוקה ועדיין מתנשפת, מנסה להבין אם מה שאירע לי זה עתה היה רגע גדול של ניצחון או שמא תבוסה מוחצת.

מודעות פרסומת

17 תגובות בנושא “ככה זה. סיפור זיכרון.”

  1. את כותבת נפלא מירי, יכולה לחוש את כל מה שהתעמעם בזכרון, מתוך מה שמעומעם אצלי מהגיל הזה בתל אביב – המרצפות, התקרות, גדר הלבנים שטיפסנו עליה בבית דודה ברחוב החשמונאים. אוהבת גם את התצלום, שלי מי? מלא אוירה.:)

    אהבתי

    1. תודה רבה. התצלום מתוך בלוג שמתמחה באנתרופולוגיה קולינארית, הגעתי אליו כשחיפשתי בגוגל ריבה רומניה, הפוסט מ2008, ובמקור אין קרדיט לצלם.

      אהבתי

  2. סיפור מצוין מירי. הזכרת לי שסבתי הייתה אומרת, קה ארמוזה. שילוב יפה בין הזיכרון לתיאור המחנק הסימבולי.

    אהבתי

  3. אתמול קראתי תגובה של המשורר גיורא פישר לשיר שפרסם שמעון מרמלשטיין: הוא כתב: "אני יודע שזה טוב. אתה יודע איך? כי אני מקנא". פשוט תענוג.

    אהבתי

  4. הסיפור מקסים. איכשהו גם חוויה מוכרת, מהדהדת זיכרונות מהילדות: משהו מביש קורה לך שלא באשמתך ואת 'בולעת' אותו כדי לא לקלקל את הציפוי המבריק והיפה שמצפה את עולם המבוגרים.

    Liked by 1 person

    1. תודה אמנדה, תגובה מעניינת. הנושא שהעלית, פטרונות ילדים כלפי עולם המבוגרים (בעיקר בכל הקשור לאופן האוטופי מופרך בו מבוגרים קולטים את עולם הילדים) הוא נושא לא מספיק מטופל לדעתי. מאד טעון

      Liked by 1 person

        1. אומר כך: בנסיבות בהן גדלתי, לא הייתה לי ברירה אלא להיות פטרונית כלפי מבוגרים. לדוגמה: איך תספרי להורים שלך שהוטרדת מינית בגיל שש על ידי קרוב משפחה מבוגר? לא תספרי. תשכנעי את עצמך שאת מגנה עליהם בכך שאת חוסכת מהם את המידע הזה כי הוא ישבור את ליבם. לא הייתה לי ברירה אלא להיות פטרונית.

          אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s