אלגיה לגבר שהכרנו

(על ספרו של ניצן ויסמן, "ארוחת בוקר ישראלית")

בשנים האחרונות הטקסטים שאני מחפשת (ושמוצאים אותי) הם טקסטים שנושבת מתוכם רוח נשית מובהקת. נוח לי בסביבה נשית, השפה הנשית טבעית לי בכל צורותיה, שפה, תת-שפה ועל-שפה. אני משוטטת כבת-בית בכל הקומות והמסדרונות והמרתפים, ועל עליות הגג לבדן יכולתי לכתוב אנציקלופדיות.

דומה שספרו של ניצן ויסמן, "ארוחת בוקר ישראלית" (הקיבוץ המאוחד 2015) מצוי הרחק מכל אלה. דמותו של הגבר הישראלי היא מושא המחקר המשותף של חמשת הסיפורים בספר, והנשים שם, במקרה הטוב, נבלעות ברקע. רחוק, אבל לא באמת רחוק. לולא הכתיבה הנשית של העשורים האחרונים, שפתחה פתח לחקירה פנימית נוקבת מתוך רצון כן לייצג את המציאות ואת ההיסטוריה הנשית, על מורכבותה וצבעיה – נדמה לי שספר כמו של ויסמן לא יכול היה להיכתב. ויסמן מתבונן בגבר הישראלי הנורמטיבי כפי שהורגלנו להביט ב"אחר" – כל הקלישאות והדעות הקדומות מונחות לפתחנו, ועכשיו אפשר להתחיל במלאכת הפירוק.

הפמיניזם סלל את הדרך אל עבר נקודת המבט של האחר. אני חושבת שזה היה גרוסמן שכתב על הצצה דרך חור של מנעול, שמגלה, למרבה הבעתה, עוד עין שנועצת בך מבט חזרה מן העבר השני של הדלת. פמיניזם הוא בדיוק הדבר הזה – ההבנה שמהעבר השני יש עוד עין, עוד תודעה. בתחילת המסע אל האחר עמדה לרשותנו רק דרך עפר צרה ומשובשת, אבל היום זו כבר אוטוסטראדה עילית ומענג להיווכח שנוסעים עליה נהגים ונהגות משני המינים.

בספרו של ניצן חמישה גברים מביטים על עצמם לפני ולפנים. הם מביטים על עצמם ביחס לגברים שבסביבתם – מהר מאד מסתבר שמאחורי כל גבר מצליח עומד גבר עוד יותר מצליח שמטיל עליו צל קיומי. מול החייל בסדיר שערק בסיפור "מענטש" ניצב סבו המרדן, האידיאליסט, החזק. אידיאה של גבריות. מול מיקי, מהנדס בתעשייה ביטחונית, גיבור "מקדש כפרי", ניצבת דמותו המיתית של בעל הבית, סא"ל גדי מונשיין, רופא השייטת. מול עופר, איש ההייטק גיבור "ארוחת בוקר ישראלית", ניצב גיסו אריק שמימש את חלום האקזיט בארצות הברית. וכן הלאה. זה הסיפור הגברי העתיק של שושלות אדיפאליות, אבל וייסמן מעניק להשוואה הזו נופך עכשווי – הגברים עליהם כותב ניצן הם גברים שאך לפני רגע היו לגמרי שקופים, לא במובן הסוציו אקונומי שנילווה למושג הזה מאז קמפיין הבחירות האחרות, אלא בדיוק להיפך. הם היו שקופים דווקא משום שהיו להם הזדמנויות והם ניצלו אותן, התקדמו במעלה העשירונים, הצטיידו בסמלי סטטוס, עשו את זה. שיחקו אותה לגמרי. בתוך שדה ספרותי פעיל שמבקש לתת קול לשוליים, דווקא המיינסטרים מוצא עצמו נדחק ומושתק. ניצן לא נכנע לגל הזה, בדיוק להיפך. הגיבורים של ניצן מאבדים את שקיפותם ברגע בו מציאות חייהם מתגלה להם במבט חדש, מערער, שמחייב התארגנות מחודשת תוך גילוי עצמי.

הנשים בסיפורים מספקות רקע נוח אבל לא מופיעות כדמויות שלמות בפני עצמן. חלקן נעדרות או מתות. היתר, נוכחות בסיפורים בשתי תצורות – הפסיביות שזקוקות לגבר כדי להישען עליו, והאקטיביות שלתיאורן נלווה מימד קצת גרוטסקי. הנשים של וייסמן, פסיביות ואקטיביות כאחת, מקבלות את מרותה של השושלת האדיפאלית, אבל נשים הן לא הסיפור כאן. את הצעקה שלנו נשמיע בעצמנו.

לדגש מיוחד בסיפורים זוכים חפצים, סמלי סטטוס. הספר מלא אזכורים של מותגים כמו ברייטלינג, מונבלאן, לקסוס, שיבאס. חפצים גבריים שבעצם נוכחותם מסמלים "הגעת ליעד". אבל מעל לחפצים האלו, מעל לדמויות הגברים שהחפצים האלו שייכים להם, ואפילו מעל לזכרי האלפא שמטילים צל אדיפאלי על בעלי החפצים – מעל כל אלה מגיח מדי פעם המחבר המובלע, ואי אפשר שלא לשמוע איך הוא מתבונן בפולחן המותגים בהשתאות, ומדי פעם נפלט לו צחקוק לגלגני.

מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “אלגיה לגבר שהכרנו”

  1. הפוסט שלך נע לכאורה בין טקסטים נשיים במובהק, לבין זכרי אלפא, ויוצר לכאורה עולם דיכוטמי מוגבל, שדומה שאין לברוח הימנו. היכן המורכבות, הגוונים, גווני הגוונים? אשתמש במינוח שהבאת "זכרי אלפא" להמחשת אותו פלורלזם ומורכבות אליהם אני מתכוון. ראשית, בלהקת זאבים עליה מבוסס המושג, מנהיגי הלהקה הם שניים, זכר אלפא ונקבת אלפא. שנית, בלהקה ישנו/ה דמות המוגדרת כסיגמא, שבהגדרה הראשונית של להקה, יוחס לה התפקיד הנמוך ביותר בהיררכיה, אלא שכיום אנו יודעים כי זאב/ת הסיגמא ממלא תפקיד חשוב מאין כמותו של משכין/משכינת שלום, בעת מאבקי שליטה בלהקה .

    אהבתי

    1. אולי. אתה יודע, לפני מספר שנים קראתי את ספרה של תמר גלבץ, "מקופלת". זה היה דיווח מפורט מאד, אינטימי, על תהליך התפרקות ובנייה מחדש של אישה שננטשה על ידי בן זוגה. אני זוכרת את התחושה בקריאה, שזה טקסט היפר ריאליסטי שלא חס על הקוראת בכלל, לעיתים הרזולוציה אליה ירדה הסופרת הייתה בלתי נסבלת. זה היה ספר מצויין. מה שנחקק בי הוא הנימוק שנימק בן זוגה של הגיבורה כדי להסביר מדוע הוא עוזב – "לא טוב לי". שלוש הברות. הספר של ניצן לוקח את ה"לא טוב לי" הזה ומפרק אותו לפרטי פרטיו – המבטים, האמירות, ההאשמות, השתיקות. וההשוואות, הכי גרועות הן ההשוואות. מעשה הכתיבה הזה מאד הרשים אותי, כי ויסמן לקח שגרת כתיבה נשית והפך אותה לגברית מאד. כנראה שלא הבהרתי את זה מספיק טוב בפוסט, אז אבהיר כאן – אין פה דיכוטומיה, אלא אינטגרציה. הפנמה של הכתיבה הנשית העכשווית (כפי שאני רואה, מכירה ומזהה אותה) כדי לתאר את העולם הגברי הפנימי. הזכות להתלונן ולא לנשוך שפתיים. היכולת לומר "לא טוב לי" לאורך מאתיים עמודים כמעט. בעיניי זה פלא.

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s