"תסמינים של שפעת", סיפור קצר אורח מאת שוויק

כל החברים שלי כותבים, כתבו, או יכתבו. זה כיף אדיר, כי לפעמים אני נחשפת לטקסטים מצויינים שמתחבאים בכל מיני פינות עלומות באינטרנט. למשל הסיפור הקצר הבא, של ידידי שוויק, שהועלה קודם בבלוג שלו וקיבלתי את רשותו לפרסם גם אצלי. פשוט בונבון:

תסמינים של שפעת, מאת שוויק

בבוקר לא יצא מהחדר. נכנסתי, ראיתי שוכב במיטה, אמר שלא מרגיש טוב, עשיתי לו תה, בצהרים מרק עוף. אכל קצת. בערב, שעלה לו החום, הזמנתי רופא הביתה. הרופא אמר "תסמינים של שפעת" ורשם קולדֶקס ואקמול. ביום השני שכב במיטה כל הזמן, אבל בערב אמר שמרגיש קצת יותר טוב, הכרחתי אותו לעשות דוּש. בבוקר שוב פעם לא יצא, דפקתי בדלת כמה פעמים, לא ענה. נכנסתי בפנים וראיתי שעוד יושן. שמתי לו יד על המצח לראות אם יש חום, הרגשתי קר לגמרי. בדקתי עוד, ראיתי שזהו. תכף צילצלתי למגן דוד ואחר כך לילדים.

בוא, בוא, תתקרב, שב כאן על הכיסא הזה לידי, אני מרגישה שאפשר לסמוך עליך. אתה שואל הרבה על הסוף, אבל אתה צריך לשמוע קודם כל את ההתחלה. זה התנאי שלי. אל תדאג, אם יהיה לך מספיק שכל לשמוע לי הכל, תרוויח. לא רק סיפור מעניין, גם בעבודה שלך לא תפסיד.

תראה, היינו עניים, אלוהים ישמור, והיה חם, שורף כמו אצל אשמדאי במטבח. זה לא כמו החום כאן שמשתדל רק בקיץ, איך אומרים, להשפיל אותך? שם, בבומביי, אש כל השנה. החום זה חלק טבעי של החיים, יום, לילה, חורף, קיץ. ככה בנוי העולם. חום, אנשים שחורים ועוני. חוץ מהאנגלים, טוב, הם קרים כמו קרפיונים. אבל אני לא קינאתי באנגלים. הייתי בהירה, ויפה, אם מותר לי להגיד על עצמי, כן, כן, ועוני? זה הדבר היחיד שהכרנו. רק להיות קולד פיש כמוהם, זה היה חסר לי, חכה, חכה בסבלנות, אני עוד אסביר לך את זה בהמשך.

אבא שלי היה תלמיד חכם, מלמד ילדים לבר מצווה. עושה לאימא שלי ילד כמעט כל שנה. הנסיך הדלפון. תצחק תצחק, גם הילדים שלי כל פעם צוחקים כשאני אומרת איזה מילה יפה בעברית. אז הם ראו בחור עם קצת כסף, בא לבומביי בשביל ביזנס, חיפש כלה. ואני הייתי יפה, כמה שהייתי יפה שבא לי לבכות. סלח לי שאני חוזרת על זה. אז שמחתי, בודאי ששמחתי. לצאת מהמקום הצפוף שהיתה לנו, מה היה לי להפסיד? יוּ פוּל ג'וּדית, הייתי כל כך נאיב. תן לי, תן לי את הקופסא של הטישו שמה. תעשה לי טובה, הנה הכוס תה שלי, לך למטבח ותוסיף לי מים רותחים. על הכוס. בלי כלום. אל תוסיף תה, ותכין לך כוס קפה.

אני שמחה שאתה שומע בסבלנות, מתעניין באמת. אפילו שהעברית שלי לא אָ יָא יַאי. כל כך התפלאתי, עד שאתה צלצלת אף אחד לא התענין בי, הכל נראה לכולם נצ'ורל. אני לא מבינה את זה. לא הרופא שהגיע עם האמבולנס ולא השוטר שהגיע אחר כך. זה רשם על הנייר עם השיניים זהב שלו, והשני… אֶכְּח… יצאו לו השיערות מהחולצה. ואני מה? בשביל איזה שוטר בלי דיאודורנט התאמצתי כל כך? אז טוב שהמשרד שלחו סוף סוף נייס בוי כמוך, אתה תראה, עוד תגיד לי תודה בסוף. אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.

מבית ספר הם כבר הוציאו אותי ההורים שלי, כן, כדי לעבוד ולהביא כמה רופי הביתה. מיס מוזס התחננה לאימא שלי, היתה בוכה- פּליז, פּליז. ג'וּדית איז מַאי בֶּסט סטיודֶנט!, גם אני הייתי בוכה. אבל לא היתה ברירה, לא היתה ברירה. זה לא היה בשביל בזבוזים, זה בשביל אוכל, בשביל אוכל, אתה מבין?

אז חיתנו אותי. חיתנו אותי ואנחנו עברנו לחדר קטן. הפסקתי לעבוד והייתי נשארת בבית. עוזרת לאימא עם האחים והאחיות שלי הקטנים (הסנובים האלה, שכחו שהייתי רוחצת את התחת שלהם). מיס מוזס היתה באה כל יום ראשון, היום חופש שלה, ומדברת איתי באנגלית. כל כך אהבה אותי, (מסכנה, לא היו לה ילדים שלה) היינו קוראות יחד בספר, אני קוראת והיא מתקנת ועוזרת. דה קאונט אוף מונטה קריסטו. אתה יודע כמה פעמים קראתי אותו מאז? מרוב שקראתי המעיים שלו יצאו, קראתי כל מילה ומילה ומילה עד שהאותיות על הנייר נהיו לבנים. תשמע  סיפור, לפני כמה שנים פתאום ראיתי את הספר בחנות. ברֶנְד ניוּ. מייד קניתי לי, הלכתי הביתה, היה חורף קר, האוויר היתה פְרֶש, עשיתי אמבטיה חמה ואחר כך נכנסתי אתו למיטה עם כוס ארל גריי מפורטנם אֶנד מייסון.

ככה לאט לאט לימדתי את עצמי, בכל הזדמנות שהיתה לי קראתי. טוב, אחרי שנה בערך כבר הייתי בהריון. הוא היה יוצא בבוקר וחוזר מאוחר בלילה. עושה ביזנס, אני יודעת? מסתובב עם הגברים האחרים. אז היה קוֹמוֹן שגברים נוסעים להרבה זמן בשביל עבודה, למה לקחו אותו אצלכם אתה חושב? אני דווקא שמחתי שהיה נוסע. היה לי שֶקט.

אז אחרי שכבר למדתי, התחלתי לקרוא רידֶרס דייגֶ'סט וכל מיני פיקשֶנס, אבל בעיקר אהבתי את הספרים של אגתה כריסטי. את מיס מרפל אתה מכיר? והרקול פוארו? אתה רואה את הספרים שמה? לך תסתכל… אגתה כריסטי הכל. בכל הזדמנות שהיתה לי הייתי קוראת, בדמיון שלי מטיילת לארץ שכל כך אהבתי, לשדות הירוקים.

***

כמה זמן ישנתי? רק עשר דקות? אני מתנצלת, דוקא ציפיתי לביקור שלך והתכוננתי לו מאתמול שטילפנת אלי. קצת לא מרגישה טוב, לא חשוב למה, ותודה על התה. קח איזה עוגייה פוֹר גוֹד סֵייק, כלום אתה לא אוכל.

אז איפה היינו, אגתה כריסטי, כן, לך תראה את הארון שמה, אתה רואה? אגתה כריסטי הכל. מתי קניתי? לֶט מי סי.. אני חושבת שהכל קניתי פה, אחרי שעלינו לארץ, נו בארבעים ותשע, אחרי המלחמה. נתנו לנו איזה חירבה ביפו והאחים של אמא שלי שכבר היו פה כמה שנים עזרו.

אבל המצב בארץ לא נהיה יותר טוב, לא. מה יכל לעשות בישראל? הסתובב הרבה זמן, לא יודעת, כמה חודשים, אולי שנים. בנתיים נולדו לי גם אברם וריצ'ל. היה עצבני, שום דבר לא הצליח. היה מעשן ומעשן.

יום אחד הוא בא הביתה, אני זוכרת את זה כמו היום, אמר לי- ג'ודית, אַי הֵב טוּ ליב פוֹר אֶ וַוייל, אַיי הֵב אֶ נַייס ביזנס אופורטיוניטי. נתן ביד שלי עשרים וחמש לירות, סאמְוואן וִויל קאם אֱבְרי מָנט אֶנד גיב יוּ מוֹר. אתה מבין? השאיר אותי עם ארבע ילדים, ריצ'ל עוד אכלה מהחזה שלי, והלך. הלך! אני הייתי רגילה שהוא נוסע לביזנס, עוד מבומביי, אז לא התפלאתי, אפילו שמחתי. ובאמת כל חודש היה בא יצחק שלכם ונותן לי כסף, נתן לי מספיק ואפילו עזרתי למשפחה.

אחרי כמה חודשים, יום אחד.. היה לילה.. פתאום הוא בא. נראה אחרת, יותר רציני, יותר קונפידנט. בגדים חדשים, הכל.

מה אני יגיד לך, נשאר כמה חודשים, היה הולך בבוקר, חוזר בערב, מדבר בחוץ רק באנגלית, בבית הינדוסטאנית. לא הסכים לדבר עברית בכלל. פתאום היה קורא, אבל לא ספרים, רק ניירות של העבודה שהיה נועל בתיק שלו. יום אחד הביא מצלמה והיה כל הזמן מצלם את הילדים והמשפחה וסתם ברחוב. אחר כך קנה לנו דירה ושילם, אני לא יודעת איך. שמה, במרפסת, עשה סטאדי. היה יושב שם הרבה. בתוך שק שחור היה מכניס את הפילמז שהיה מצלם, וככה, עם הידים בלי לראות היה מכניס אותם לצלחות עם החומר הזה שעושה כתמים שאי אפשר להוריד. אחר כך מיבש אותם על החבל באמבטיה. אפילו טלפון סידר לנו. אתה יודע כמה שנים אז היה צריך לחכות בשביל טלפון מחורבן?

שאלתי אותו, בודאי, אמר שהוא עושה ביזנס עם הסוכנות וגם עוזר להם לדבר עם היהודים שהם מביאים. רק אחרי הרבה זמן, כשכבר נסע, יצחק שלכם אמר לי קצת יותר.

אחרי כמה חודשים, אולי שנה, נסע. נסע! יותר טוב שהיה מת, לפחות יכולתי להיות אלמנה אמיתית. אתה נשוי? דוּ אָיי הֵב אֶ דוטֵר פור יוּ? לא, לא אתכם. שלא תעיז, אתה שומע, שלא תעיז ככה לנסוע ולהשאיר את אשתך לבד. מה הם חושבים על עצמם הבוסים שלכם, מה הם חושבים, בחורה בת עשרים עם ארבע ילדים. עשו טובה שילמו לי כסף, ביג דיל, שילמו לי את המשכורת…

די, אסור לי עם העצבים, הלב שלי דופק דום דום דום וישר הלחץ דם שלי עולה. סליחה שצעקתי עליך, הנה, קח סוכריה, קח.

***

ככה עברו לי השנים, לבד, בלי גבר. פעם בשנה בערך הוא היה מגיע לכמה זמן. הראש שלו במקום אחר. מביא מתנות שטויות לילדים, איזה סמרטוט בשבילי, והרבה שוקולד. אבל את זה הרוב הוא אכל (הִי ווֹז אֶדיקטֶד טוּ צ'וֹקלֶט). אפילו רצה עוד ילד. אמרתי לו בסדר, אבל לא סיפרתי לו שאת החצוצרות כבר קשרתי. בהתחלה זה לא היה בגללו, זה הרופא אמר. אבל אחר כך, התאים לי מאד. מספיק אלמנה אחת, לא צריך עוד יתומים.

יצחק שלכם, את כל הבכי שלי הוא היה שומע. מסכן, היה צריך לשקר לי בשביל המשרד. כל פעם היה אומר לי קרה ככה ופעם דחוף ככה. אבל אני, שנה בשנה התפתחתי, הלכתי לבית ספר עברית, קראתי, הילדים גדלו, הלכו לבית ספר, עשו צבא. כל שנה שהיה בא אנחנו היינו אחרת, והוא, הוא נשאר כמו היום שנסע.

יום אחד כבר התפוצצתי. בא יצחק ואני אמרתי לו שמחר אני הולכת לרבנות לבקש גט. גט של עגונות. הוא קצת נבהל, ראיתי שהוא מחוויר. מייד אמר לי שהמשרד רוצים לשלוח אותי לטיול בחוץ לארץ, על חשבונם, והוא חשב על אנגליה. ממזר, הכיר אותי כבר טוב טוב. לעצמי אני חשבתי שחיכיתי כל כך הרבה, נחכה עוד קצת, מה כבר יהיה?

ובאמת, אחרי כמה זמן, הביא לי כרטיס נסיעה באניה. אמרתי לו- אבל לאן אני ילך בלונדון? אל תדאגי גב' ג'ודית, הוא אמר, שמה כבר יטפלו בך. אז נסעתי, כמו מלכה הייתי, תיאודור הרצל, איזה אניה, פירסט קלאס. הקפיטן הזמין אותי לשבת בשולחן שלו וכל ערב היתה נשף ריקודים. כל כך נהנתי. אחרי כמה ימים הגענו למרסיי משם רכבת ופֶרי ללונדון. אני יורדת בתחנת רכבת בלונדון, מי מחכה לי? יצחק סידר לי הפתעה. דוקא היה נחמד. הלכנו לראות את כל המקומות שרק קראתי, מדאם טוּסוֹ, באקינגהם פאלאס, ביג בּן, טראפאלגר. אפילו למַאוס טְראפּ יצחק אמר לו לקנות כרטיסים. הרגשתי כמו בבית. איך שהוא נכנס מהחלון, השוטר, ולא קראתי את זה לפני, אני נשבעת לך, אמרתי לו: השוטר, הִי אִיז דֵה מֶרדֵרר.

בערב לפני שחזרתי, ישבנו במסעדה, פתאום אומר לי בשקט: דוֹנט סֵיי אֶ ווֹרד. בא לשולחן שלנו איזה ג'נטלמן, דארק, הֶנדסוֹם, ואומר לו: הלו, מיסטר קוּמָר, סוֹ יוּ אַר אִין לָנדֶן! הוא קם, לחץ לו את היד והציג אותי בתור ביזנס אסושִייט או משהו כזה. הם התחילו לדבר, בהתחלה באנגלית, אבל בלי לשים לב עברו לערבית. השתגעתי. לא ידעתי שהוא בכלל יודע ערבית. לא הרגשתי נעים. קמתי והתנצלתי והלכתי לשירותים. קיוויתי שעד שאני אצא ההוא כבר ילך. אני עומדת ומתקנת את הליפסטיק, פתאום איזה אשה שעמדה לידי אומרת לי: תסלחי לי, ראיתי שאת עם מיסטר קומר. חייכתי חזרה אבל לא עניתי. איזה איש מקסים, היא אומרת לי, איזה איש משפחה, היית צריכה לראות כמה יפה הוא מטפל באשתו והבנות. המשכתי לחייך אבל הלב שלי מתפוצץ. כל חבר של מיסטר קומר הוא גם חבר שלנו, היא ממשיכה ונותנת לי את הקארד שלה. אם פעם תרצי משהו, אֶניטינג, דוֹנְט הזִיטֶט.

שמתי את הקארד בתיק שלי ולא אמרתי מלה. באנגליה, כבר ידעתי, צריך להיות קוֹלד פִיש. למחרת חזרתי לארץ.

יש לי קצת בחילה. אכלתי שוקולד ואני לא רגילה. סליחה שאני לא מציעה לך, זרקתי הבוקר את הקופסא לאוטו זבל. אם לא אכפת לך מותק, לך תרתיח מים ותשים לי בכוס עם חתיכת לימון. לא, לא, רק מים ולימון. על הכוס. אני צריכה להכניס קצת אֱסיד לגרון שלי.

בדיוק הייתי קוראת היום את הספר האחרון של הרקול פוארו, זאת אומרת- האחרון שהיא כתבה עליו. קֶרטֵיין. הנה, זה. קראתי אותו כבר כמה פעמים, אני אוהבת לחזור לידידים הותיקים שלי. די מסובך הספר הזה. פוארו כבר זקן, על כיסא גלגלים. הייסטינגס כבר לא העוזר שלו, יש לו מישהו אחר, אבל הוא קורא להייסטינגס שיבוא לעזור לו. הפעם הוא צריך לתפוס את הרוצח הכי סמארט, ואפילו פוארו איז אין דֶנגֶ'ר. אתה יודע מה זה מֶרדֵר בַּאי סאג'סטשיין? הוא לא צריך לרצוח אותם בידיים שלו, עד כדי כך הוא מסוכן. בסוף הרקול הורג את עצמו בשביל להרוג אותו גם. אני לא יספר לך עוד. קח לך את הספר. אני כבר לא אקרא אותו יותר. קח, קח, אתה עוד תרצה לקרוא אותו, תאמין לי.

כשחזרתי לארץ? מה קרה? כלום לא קרה. לא אמרתי לו מילה. לא על האשה ולא על הקארד שהיא נתנה לי ולא על הערבית ובוודאי שלא על הסוֹ קוֹלְד משפחה אחרת של מיסטר קומר. לא יודעת איך התאפקתי.

חזרתי לארץ והחיים המחורבנים שהיו לי לפני זה המשיכו אותו הדבר. אבל אני השתניתי. נהיתי אינדיפנדנט. היה לי ברור שזה, מה שהאשה אמרה, אפילו שבטח היו לה סיבות, מאה אחוז נכון. אתה קורא פּוֹאֶטְרי? חבל. בפּוֹאֶטרי, אם הוא טוב, אתה קורא רק כמה שורות ופתאום אתה מבין דברים שספר שלם לא יכול להסביר. הפּוֹאֶטרי נכנס לך ללב למקום שכל הזמן יודע את האמת, אבל השכל לא יודע. הוא מוציא את האמת ומראה לשכל. מה שהאשה אמרה לי, זה היה כמו פּוֹאֶטרי בשבילי. לא היה לי מה לברר או לחקור או לשאול אותו. מה אני צריכה שהוא ישקר לי עוד? אז החלטתי לחיות את החיים שלי כמה שאני יכולה. כאילו שהוא לא קיים. היה ממשיך לבוא לביקור כל כמה חודשים. אני התנהגתי אותו הדבר. ההבדל היחיד שנתתי לו לישון בחדר של הילד בצבא, ככה, בלי להסביר והוא בלי לשאול או להתנגד. אולי גם הוא התחיל לקרוא פּוֹאֶטרי?

ככה עברו עוד כמה שנים, כמעט שהתרגלתי, אבל יום אחד פתאום חזר, אמר לי שהוא נשאר פוֹר גוּד. זאת אומרת, לא נוסע יותר, זאת אומרת, פנסיה.

מה יכולתי לעשות? בשביל כל העולם עשיתי את עצמי שמחה. ניסיתי לקבל אותו, באמת שניסיתי. אבל אנחנו היינו כבר כמו שני אנשים זרים. כל אחד מאיתנו הלך לגמרי לכיוון אחר. אפילו הוא… אַיי סַאפוֹז שגם לו היו געגועים למשפחת קומר שלו. היינו כמו שני זרים בכלוב אחד. הוא עם הסודות שלו ואני עם הסוד שלי שאני יודעת את הסוד שלו.

ככה אי אפשר היה להמשיך, החיים של שנינו נהיו גיהנום. ריחמתי על עצמי אבל אפילו ריחמתי עליו. הייתי צריכה לעשות משהו, זה היתה התפקיד שלי.

יום אחד נסעתי לתל אביב לקנות נעליים. ברחוב אבן גבירול, לא רחוק מהעיריה, יש דואר. הלכתי לדואר וביקשתי מהם לטלפן לחוץ לארץ. נכנסתי לתא והוצאתי מהתיק שלי את הקארד, אתה יודע איזה. צילצלתי למספר שמה, ענתה לי אשה, אמרה סֶבֶן פוֹר טְרי טוּ, משהו כזה, אבל אחר כך שקט. אמרתי- הלו הלו. שקט. סגרתי את הטלפון. הסתכלתי על הקארד וראיתי שהיא אמרה את המספרים האחרונים שהיו שמה. אז הבנתי שזה היתה מַשין. צלצלתי עוד פעם, עוד פעם אמרה סֶבֶן פוֹר טְרי טוּ, אמרתי- הָלו, דיס איז מיסטֶר קוּמַרז פְרֵינד. אָיי בֶּליב הי איז לוֹנלי אֶנד מיסֶס היז פַמילי. פְּליז סֶנד הים סָם פּיקצֶ'רז אוף היז פַמילי טוּ פּוֹסְט אופיס בּוֹקס טוּ וואן פוֹר אֵייט רעננה, וסגרתי.

ככה עשיתי ונסעתי הביתה. בוודאי שלא אמרתי לו מלה. אבל לא קרה כלום. לא קרה כלום.

אחרי כמה זמן, אני כבר שכחתי מזה. יום אחד הוא חוזר הביתה עם קופסה קטנה ביד שלו, נכנס לחדר, לא אומר לי מלה. לא שאלתי. אבל בארוחת ערב ראיתי בעינים שלו צבע אחר, לא יודעת אם זה שמחה או פחד. זה היה בערב לפני שקיבל את השפעת.

עד שבאו הילדים ומגן דוד, ראיתי בארון ליד המיטה שלו את הקופסה שהביא, פתוחה. בפנים שוקולד יקר, בֶּלְג'יום, שורה שלמה, אולי יותר, כבר אכל. אבל בפנים היתה גם מעטפה עם תמונות. ראיתי לפי העובי. לא הסתכלתי. לקחתי את הקופסה עם המעטפה ושמתי בארון בחדר שלי.

זהו, תאמין או לא, ככה נגמר הסיפור. השבעה עבר וגם החודש עבר. אף אחד לא דיבר איתי ואף אחד לא שאל אותי. זה שאתה צלצלת זה הפתעה גדולה בשבילי. יצחק שלכם, היחידי שאני מכירה, נעלם מזמן, חושבת שהלך לפנסיה. בלוויה ובשבעה אולי באו, אני לא ממש זוכרת.

אבל אתה היית אוזן טובה ואני מודה לך על זה. הייתי מוכרחה להוציא את זה ממני.

הקופסה? תעזוב, את המעטפה לא פתחתי אף פעם. לא רציתי לראות. שמתי אותה בקופסה למטה, מתחת לשוקולדים שנשארו, יחד עם הקארד.

אתמול בערב, אני מתביישת להגיד, קצת התגעגתי, אפילו למתח ביננו התגעגתי. הבית עכשיו ריק מכל סוג של רגש. פתחתי את הקופסה ואכלתי כמה שוקולדים. דוקא טעים. אבל עשה לי בחילה. כדי שלא יהיה לי טֶמפטיישן עוד פעם. זרקתי אותה, הכל. בדיוק עבר האוטו זבל כשירדתי עם השקית.

אני קצת לא מרגישה טוב, אני חושבת שזה בגלל הזריקת שפעת שנתנו לי. האחות אמרה שאולי יהיו לי כמה ימים פלוּ סימפטומז. אז לך כעת מותק, קיבלת ממני את כל הסיפור ואפילו יותר מזה. אני רוצה לנוח, אני עייפה מאד.

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “"תסמינים של שפעת", סיפור קצר אורח מאת שוויק”

  1. איזה מרקחת טעמיה: קצת פוארו – עשה לי חשק ללעוס את מדף הכריסטי שלי, ירושה מסבתא, עם מחירי הספרים בשילינג – קצת הודו והרבה מזרח תיכון. וילדות חמודות, בי קארפול נוט טו איט טו מאצ' צו'קלט, איבן איף יו הד א-פור צ'ילדהוד, אנד בי ורי קארפול, אבאוט הו דו יו ליב ויס.
    בונבוניירה של סיפור.
    אנד אנוזר סינג, דו נוט טרי טו יונייט ווט גוד האז ספרייטד.

    אהבתי

  2. הסיפור, הזכרונות. גם לסיפורת, פרוזה, איך שזה לא ייקרא, -לא רק לשירה- יש דרך להוציא ממך זכרונות ומחשבות שהיו נשארות עלומות בלעדיה. זה, הסיפור הזה, הצליח. תודה למחבר.

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s