תשעה ימים עם "פטל" בדרכים

שיחי הפטל נפוצים בארצנו לאורך גדות נחלים, שמם המלא הוא פטל קדוש. במסורת היהודית והנוצרית יש המזהים בין שיח הפטל הקוצני לבין הסנה התנ"כי, כמה בוער ככה לא אוכל, כמה קדוש ככה אמביוולנטי. הערבים מכנים את השיח עולייק, כי ענפיו הקוצניים שימשו לשליפת עלוקות מהגרון. עלוקות! מהגרון! הנה פתיח נאה. מסע שמתחיל בעלוקות בגרון.

במהלך תשעה ימים אינטנסיביים חילקתי למעלה מ300 מעטפות 'פטל' בכל רחבי הארץ, מקרית גת בדרום ועד מושב בצת בצפון. שרותי דואר הצבי הבעייתיים סדרו לי תירוץ קביל ונוח, גיל המעבר אולי גם. הוסיפו על כך נטייה קלה לתיאטרלי, לצד רצון לחתום את כל המהלך המופרע של הוצאת כתב עת חדש במהלך סיום גרנדיוזי – אביבית שנשארה לחלק גיליונות בתל-אביב היא השפויה מבין שתינו, זה ברור.

בימים האחרונים ניסיתי להבין מה בדיוק עברתי במהלך תשעת הימים האלו, ניסיתי לשווא להתארגן מחשבתית ורגשית סביב המסע. כל ניסיונותיי להשליט סדר ולארוז הכל תחת נרטיב הגיוני – כשלו. אולי אני צריכה לעבור למערכת דימויים מתחום העיכול כדי לעכל. מהר מאד אני קולטת שמה שהתפרק מסרב להתלכד חזרה. איך אפשר לסכם מפגש דחוס עם מאות מיקרו-קוסמוסים, גם כשהמפגש היה מינימליסטי והתקיים ברמת איתור שם על תיבת הדואר בלבד- מפגש שכזה הוא בהכרח מפגש מתפרק. כל כך הרבה אנשים, עולמות, שבילי גישה לבתים, חדרי מדרגות, עציצים, בטון, אספלט, זכוכית, לחצני אינטרקום, כחול-לבן, אדום-לבן, שערים חשמליים, גדרות, עצי תאנה, עצי רימון, דלתות, חרירי הצצה, ארונות חשמל, מעליות. ריחות. קולות. צבעים. יכולתי להמשיך ככה עוד ולמנות. יש הבדל משמעותי בין לדעת, מי לא יודע, לבין להיות נוכח בתוך זה. וזה גדול מדי.  גדול עליי.

לא רק גדול, גם אינטנסיבי. הנה קצה חוט: תואר. "אינטנסיבי: כרוך בהפעלת מאמצים ניכרים, מכוון בשקדנות ובהתמדה גדולות; מרוכז מאוד, מוגבר, נמרץ." המילון אופטימי, אין בו מקום ל'מתיש', אפילו לא ל'מעייף', אף על פי שהעייפות מוטמעת בתוך האינטנסיבי, זה חלק מהעניין. המילון לא מתלכלך, גם זה חלק מהעניין. התנועה מהאינטנסיבי המילוני אל האינטניסיבי של חדרי המדרגות, אני מדלגת על המדרגות שתיים שתיים.

בראשית היו הכבישים. קילומטרים על קילומטרים, פליפ-פלאפ של נופים מתחלפים, העירוני והכפרי נבללים זה בזה.

אולי החיפוש שלי צריך להיות צורני: מריחה.

או מרקמי: אספלט חלק  למשעי מתחלף באספלט מחורץ ומבוקע.

אולי תנועתי: האוטו מחליק או נחבט.

וכן הלאה.

בתוך הנוף העירוני אני מכווצת, מבוך הרחובות החד-סטריים שולח אותי לנסיעת לולאות בכביש הולך וצר, תתרכזי מותק, תתרכזי. לא לפספס את הפנייה הנכונה. תנועות קטנות וזהירות, האוטו על דיאטת בנזין, בקושי צורך דלק. משם אל הנופים הפתוחים שמרחיבים את הנשמה, הרגל צוהלת על דוושת הגז. הפסקול המתבקש דילן או ספרינגסטין, ג'וני מיטשל, אהוד בנאי, פסקול של אנשים בתנועה מוסיקלית רחבה גומאים עמודי חשמל לצד שדות אינסופיים. אבל בפועל נצמדתי בשקט לקולה של האם הגדולה מהווייז שתנחה אותי בדרכי. לא אירא רע כי את עימדי. לפעמים בכל זאת כמעט תאונה. מתוך השתוקקות  להספיק הכל, לעיתים לא הקפדתי על כל הכללים, דפקתי רוורסים ראוותניים לתוך כיכרות, פניתי פניות חדות מדי, פתאומיות להבהיל. שיחק לי המזל. האמביציה צובעת את הכללים המקובלים בשקוף, שלא יסתירו את המטרה.

אז איך היה? מאד משעשע, מאד נוגע ללב. ארכיטקטורה לפעמים היא דבר מצחיק. מה מספרים לנו פסלי הכיכרות אודות הלא-מודע הקולקטיבי? צללתי ונסקתי דרך עשירונים, תרה בכל מקום אחר האנושי והקטן, זו ההתנייה שלי. גם בתפאורת המגדלים, שום דבר אנושי לא זר לי? הייתי מתה, הכל זר לי, הכל. איזה מופע. "הישוב הוא ביתך, שמור עליו", אני מלקטת שלט דרכים ביישוב מסודר מאד. "תרצי מים קרים?"- "תאכלי פיצה, חם מהתנור?" – קפה, תה צמחים, כוס מיץ. בכל רגע נתון הייתי מוכנה להפקיר את המכונית, לעזוב הכל, להתיישב על ספה זרה ולא לקום יותר. אבל סירבתי בנימוס. ארוכה הדרך. הדרך, הדרך, הדרך.

רק ביום האחרון של הנסיעה אני פותרת לעצמי את שאלת ה-למה, והפתרון פשוט כל כך. זה קורה כשאני חושבת על הסיפור שכתבתי לגיליון, סיפור שברגע זה מונח כרוך על מדף בביתם של יותר מארבע מאות אנשים שנשארו עבורי זרים גם בתום תשעת ימי המסע. הסיפור מעלה זיכרון ילדות של הליכה לאיבוד בגני יהושוע בתל אביב.  זה לא סיפור, זו פיסה. "היום אני יודעת שהמסעות שלא יצאתי אליהם השפיעו עליי לא פחות מהמסעות שערכתי בפועל", פתחתי. היום אני להוטה להוכיח שחל שינוי, אני כבר לא הילדה שמשאירים אותה בבית, במובנו הצר והמגביל, לדמיין מסעות. היום אני מארגנת לעצמי מסע ויוצאת החוצה לעולם, גם בדרך הפטל וגם בדרכים אחרות. יש.

1111לאתר כתב העת "פטל": http://petelmagazine.wix.com/petel

מודעות פרסומת

8 תגובות בנושא “תשעה ימים עם "פטל" בדרכים”

  1. איזה מסע נהדר עשיתן שתיכן. איך שהתחלתי לקרוא את הפוסט הזה (בעצם עוד לפני כן, כשקראתי את הספר) עשיתי את הקישור בין הסיפור שלך והסיפור של אביבית, למסע החלוקה, וגם למסע עריכת כתב העת עצמו, כי אצל שתיכן מופיע מוטיב היציאה מהגדר, מה"קו", מהמוכר והידוע, והליכה ללא מטרה ידועה מראש, הליכה ל"איבוד" לכיוון שנבחר באופן ספונטני, כמו שילדים יודעים לעשות. וכאן חיברתי בין ההתעקשות על נושא זכרונות מהילדות, לא סתם מתל אביב אלא מתל אביב של הילדות, אל הצורך ה"ילדותי" הזה לעבור מבית לבית, במקומות ונופים שונים לאורך ולרוחב הארץ, ולמסור מסירה אישית משהו ממך, ואולי לקבל משהו אחר, לא לגמרי מוגדר בתמורה. הייתי רוצה להיות שם אתכן במסע הזה… מקווה שצילמת תמונה אחת מכל בית, יכול להיות מעניין לראות את זה, במיוחד שגם הבית שלי נמצא שם… ודווקא באותו רגע לא הייתי בבית! אבוד לי! או שתהיה גם הפעם הבאה? 🙂 שמחה לראות שיש אתר, משתפת כמובן, למה שרק אני אהנה?

    Liked by 1 person

    1. זהו, שאצלי לקח זמן עד שראיתי את החיבור בין המסע הכתוב מגיל 11 לבין מסע החלוקה העכשווי. נכון מאד מה שכתבת, על הצורך העז למסור באופן אישי משהו משלי. לא צילמתי דבר, אני צלמת גרועה מאד, אבל אני זוכרת כל כך הרבה בתים (גם את שלך) שזה מפתיע אותי.

      Liked by 1 person

  2. כמי שעשתה עשירית מהמסע שלך, במונחי קילומטראז' ומתיחת קצוות, אני מזדהה מאוד עם ה"מפגש דחוס עם מאות מיקרו-קוסמוסים". מאה פעמים חשבתי "אה, אז *פה* הם גרים". או "מי האנשים שיכולים לגור פה והתעניינו בסיפורים שלנו?". או "האם אני הייתי יכולה לגור פה?". כלבים ענקיים, גדרות אבן שבורות, עציצים מטופחים, הכל בכל מכל.

    אגב, לי אין ווייז, רק ג'י.פי.אס מרוט מהימים שהקימו את דגניה ב' בערך, ויש לו קול גברי (כי בפעם האחת שהילד ניסה לשנות, יצאה לנו דוברת הונגרית או אורדו). הוא מעצבן נורא, יש לו סוללה קצרת ימים והוא פוזל לפעמים לפנייה הקודמת. אבל כן, בכל זאת הגענו. הגענו! עכשיו תנוחי קצת עם הרגליים למעלה.

    Liked by 2 אנשים

    1. זהו, שאני חושבת שההבדל העיקרי בינינו נובע מכך שרבים מבין הנמענים שלך היו מוכרים לך מחוץ לעולם הוירטואלי, בגודלם הטבעי, ואילו אצלי בדיוק להיפך, יצא לי להגיע להמון תיבות דואר עם שמות מוכרים של אנשים שלא פגשתי מעולם אבל קראתי טקסטים שכתבו או ראיתי תמונות שצילמו. משונה כשלעצמו.

      Liked by 1 person

  3. יפה.
    בלי ספק נזכרתי ב"אשה בורחת מבשורה".
    בלי (כמה נחמד!) מאות העמודים המיותרים של גרוסמן.
    (אאוץ', את העגבניות בסוף בבקשה)

    יש הרגשה שֶבַּבֵּיצָה הזאת ישן לו איזה אפרוח זעיר ואולי אפילו ברבור.
    מורגש שיש לך שם משהו להגיד, שעוד לא קיבל צורה של טקסט כתוב.
    סבלנות.
    אולי כמה סיפורים שלא היו, שרק יכלו להיות.
    אילו התבקשתי אני לפתור את ה"למה" שלך, הייתי הולך בכיוון כזה.
    המילים "צללתי ונסקתי דרך עשירונים", עשו לי נעים בגב. לא רק שנזכרתי ב" … מנוּשָק, מלוּטָף כמנקֵה ארובות/ הוא חצה במאות השנים של היער" של אלתרמן, אלא שריח של הרפתקה כתובה, ישראלית למהדרין (רק אצלנו העשירונים כל כך מעורבים זה בזה, וכל ממזר מלך) , אבל גם אנושית כללית – עלה באפי.

    אהבתי

    1. אין עגבניות. לא קראתי את 'אישה בורחת מבשורה' כי חששתי שלא אעמוד בעומס הרגשי.
      להבדיל אלף אלפי הבדלות, לא יכולתי לכתוב את כל מה שראיתי מסיבות של צנעת הפרט גם שלי וגם של אחרים. שומרת הכל בפנים ויום אחד זה יבצבץ כך או אחרת.

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s