דג זהב, דג זהב

במקום בו מצויים שניים במהרה יצוץ שלישי וישבש הכל.

מהרגע בו נהיינו שניים נעמדתי דרוכה על המשמר. ידעתי ששלישי יגיע, ובבואו לא רציתי להיתפס בלתי מוכנה. אדם וחווה נפלו בקלות רבה מדי לתוך מלכודת פתאים שטמן להם שלישי, נחש אחד. הם לא שיערו לעצמם שטבעו של השלישי הוא להרוס.

אבל אני יודעת.

טעם האהבה כטעם המלח.

רק לא דייג, השביעה אותי אמא, ורצתי אל הים הפתוח, לבדוק אם צדקה.

לפני שפגשתי בך היו ימים בהם הייתי פחות מדי, וימים אחרים בהם הייתי יותר מדי, כשהיינו יחד היינו יותר מדי ופחות מדי בעת ובעונה אחת. קראת לזה מאוזנים. לא תבעתי ממך דבר, חמדתי רק את עצם היותך איתי. נגדשתי. לחשתי שירי אהבה לתוך סדקים בקירות.

יש דייג של חכה, ויש דייג של רשת. דייג של רשת אינו בררן, יעלה ברשתו מה שיעלה. לא כך אצל דייג שמשליך חכתו ומחכה, תולה עיניו בנקודה יחידה באופק, שקט ודרוך לקראת הדג האחד. בתמימותי חשבתי שכך נראית נאמנות. היום אני יודעת שטעיתי. אותה נקודת אופק ארורה בה נלכדתי, אם רק אעז לזוז ממנה, מעט ימינה, מעט שמאלה – כבר לא תראה אותי.

ואז בא השלישי וטרף הכל. הנחש שלנו, מי יכול היה לתאר לעצמו דבר כזה, היה דג משאלות. מאד ערמומי מצידו. השלישי ידע שהבזקי הזהב במים יבלבלו אותך. אמור לי, האם ניתן לבטוח ביצור השש למלא משאלותיהם של אחרים, ואין לו משאלה אחת משל עצמו?

לא הבנת דבר. אני, אני הייתי המשאלה שלו. והוא ידע שמשאלתו תישאר בלתי ממומשת, ומיהר לנקום, להיתפס בחכתך ולהרעיל את אזנך. רמזתי לך. סירבת להקשיב. הצעת לי לבקש משאלות. צחקתי שעות. משאלות? שיהיה.

את המשאלה הראשונה שקלתי בקפידה. חשבתי שהיא תעורר אותך מהעיוורון בו לקית. ביקשתי ארמון, ארמון! ארמון ריק שקירותיו עשויים מלח. ריח המלח הוא ריח האהבה, זוכר?

לשווא ישבתי לבדי בחדרים וחכיתי לך. כשהבטתי מהחלון החוצה ראיתי רק סהר צהבהב דקיק נעוץ בשמיים, מיותר כמו ציפורן שנקצצה. רק אז הבנתי את המשגה שעשיתי. כנראה שאינני מוכשרת למשאלות הלב: המלח הזכיר לי אותך, אהובי, אבל המלח לא הזכיר לך אותי, אהובי. הוא הזכיר לך את הים. במקום שארמון המלח ישיב אותך אליי כפי שתכננתי, המשאלה הזו רק הרחיקה אותך ממני יותר.

במשאלה השניה רק ניסיתי להרוויח זמן. רהיטים? שטיחים צבעוניים? חפצי חן? הרי המלח יאכּל הכל. דבר אינו עומד בפני המלח.

במשאלה השלישית נשברתי. מתוך חולשת הדעת דרשתי מהדג שיבוא. אני מודה – חששתי ללכת אליו, לא רציתי לזחול אליו מובסת, ליפול על ברכיי. מוטב שיבוא הוא אליי, חשבתי, שיתייצב מולי, מול כל הזעם ומול הכאב. אבל הוא לא בא. רק הרעיל אותך עוד בהבלים חסרי שחר. אמר שאני אישה חמדנית, שאיני יודעת להסתפק במה שכבר יש לי. רמז שאיני מסתפקת בך. הקשבת לו. בלעת הכל.

חבל שלא הרגתי אותו במו ידיי. חבל שלא בישלתי אותו לארוחת ערב, חבל שלא הגשתי אותו לך למאכל, קבור בתוך תכריכי מלח, עם פלח לימון צהוב תקוע בתוך פיו האפרפר, המתפנק. חבל שלא עקרתי באצבעותיי את עיניו העכורות, העיניים שחמדו אותי והמיטו עלינו אסון.

המשאלה השלישית שלי, המטופשת מכולן, לא מומשה. במקום לבוא ולהתעמת אתי הוא העלים הכל – הארמון, נברשות הקריסטל, וילונות האזוב. הכל נעלם בחזרה אל האין ממנו בא. טיפשה שכמותי, שוב טעיתי לבקש את המשאלה הלא נכונה, חשבתי על העבר במקום לחשוב על העתיד.

אבל רגע, אם המשאלה השלישית שלי לא מומשה, כנראה שהדג שלך עדיין חייב לי משאלה אחת, האין זאת? הייתי צריכה לבקש ממנו תינוק. הרי אם כבר נפער בינינו סדק רחב מספיק להכיל בו את השלישי, אהובי, מוטב שיהיה זה תינוק, הלוא כן?

מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “דג זהב, דג זהב”

  1. מירי, זה כל כך טוב. פיוטי ויפהפה, והסוף זעזע אותי, במובן הכי טוב שאפשר. הדוברת שלך אמינה והשפה שלה, הדימויים והמילים הופכים אותה לדמות שבנויה בכישרון, מהימנה. האלגורי לא נופל לשום קלישאה וההתכתבות עם האגדה הידועה ביקורתי אבל יצירתי ומקורי. תענוג.

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s