מסתובבת בין מועדוני קוראות ברחבי הארץ, מיני פרויקט

הקדמה קצרה:

אני חברה במועדון קוראות זיכרון יעקב, מיסודה של דורית תמיר הצדיקה בעלת הזכויות הרבות. מועדון זה הוא אחד מתוך חמישים מועדונים דומים המפוזרים בארץ ובעולם, ולא מזמן עלתה השאלה כיצד ניתן לקרב בין כל המועדונים ולהדק את תחושת הקהילתיות. עכשיו סטייה קטנה הצידה, תכף הכל יתחבר: לפני מספר ימים התארחתי במועדון קוראות חיפה, והרציתי על הסופר ברונו שולץ במסגרת הדיון על "אגדת ברונו ואדלה" מאת אמיר גוטפרוינד ז"ל. השוני הגדול בין שני המועדונים המם אותי. הסתקרנתי לדעת איך זה אצל כל האחרים. הסקרנות הזו, לצד הרצון לתרום להיכרות ההדדית בין המועדונים השונים, הובילו אותי ליזום מיני-פרויקט של ביקורים במועדוני קריאה ברחבי הארץ, והעלאת הסקירה על הכתב.

הסקירה הראשונה: ביקור במועדון קוראות בספריית אבן יהודה

הספר: שיר לאיזי ברדלי 

השעה עשר בבוקר, והחדר האחורי בספריה של אבן יהודה מתחיל להתמלא. הן מגיעות בזו אחר זו, אוחזות בידן קופסת פלסטיק שקופה משל היה זה כרטיס הכניסה לאירוע, ובלי קופסה ביד אולי ישאירו אותן חלילה בחוץ. ורדה, מנהלת הספרייה, מקבלת את פניהן במאור פנים. הן מניחות את הקופסאות במרכז השולחן הארוך וממהרות להתיישב סביבו. מישהי דואגת להסיר את המכסים: סלט כרוב, סלט סלק, סלט קולרבי, סלט תפוחי אדמה, ירקות חתוכים, פנכת טחינה ועוד. מבטים חמדניים נשלחים לעבר התותים בשוקולד. גילוי מרשים של איפוק. נגה מסדרת גבינות עזים של מחלבת "מיי דיר" על צלחת. חיש-קל נגדשות צלחות חד-פעמיות, והמפגש מתחיל כיאות בקול לעיסה. שקטה.

בשאלון שהכנתי מראש לצד סעיף הכיבוד אני רושמת: "כפרי-בריא-צבעוני"

אבזור: מפות חד-פעמיות בצבע יין עמוק, כלים חד-פעמיים.

סטיילינג: פרולטארי-פונקציונלי

אחת לחודש הן מתכנסות לשיחה בת שעה וחצי במועדון הקוראות של ספריית אבן יהודה. "כולכן מאבן יהודה?" אני מתעניינת.

לאו דווקא. הן מגיעות מאבן יהודה ו"הסביבה", כלומר מנתניה, מכפר נטר – בואך עפולה. אחת הקבועות מגיעה ממושב דבורה בתענכים.

קוד לבוש: ביתי ונוח.

מועדון הקוראות של ספריית אבן יהודה פעיל כבר למעלה משנתיים. בתחילת הדרך פורסמו מודעות ברחבי היישוב שהזמינו נשים להצטרף לפעילות. למפגש הראשון הגיעו שלוש, שתיים מהן כלל לא קראו את הספר ורק באו לרחרח במה מדובר. במפגש השני, שהוקדש לספרו של מאיר שליו "שתיים דובים", מספר המשתתפות כמעט הכפיל את עצמו, אך חלקן התאכזב מרה כשגילה שמאיר שליו אינו מתוכנן להגיע למפגש. מפה לשם השמועה על המועדון עשתה לה כנפיים בכל הסביבה, כלומר הגיעה עד עפולה, וכיום הן מונות קרוב לעשרים משתתפות. מאיר שליו עדיין לא הופיע.

מה אתן קוראות? "הכל." (הספר הבא: נמר השלג של צ'ינגיס אייטמטוב)

"מה מאפיין את המועדון שלכן?", אני מקשה. "אנחנו פנסיונריות," הן צוהלות בתשובה. נדמה לי שחלקן גם הוסיפו קריצה רבת-משמעות.

דורית תמיר, מנחת המפגש, מכחכחת בגרונה בראש השולחן. מתחילות. רשות הדיבור מוענקת למרגלית, שמטילה פצצה: "הספר הזכיר לי את החברה החרדית." קולות של הסכמה נשמעים ברחבי החדר: "הפנאטיות הדתית."

מישהי מהצד אומרת: "אבל גם את הקיבוצים!"

הקיבוצים???

"כן, כמו אצל המורמונים גם בקיבוצים אחד בתוך התחת של השני!"

ערגה: "אצל המורמונים כמו אצל החרדים, אין חשיבה עצמאית, מתייעצים עם רבנים על כל דבר. יש כאן כתב אישום נוקב כנגד הקהילה המורמונית."

רותי (מקווה שלא טעיתי בשם. מכפר יונה): "זה בשום אופן לא כתב אישום נגד הכנסיה המורמונית, יש דווקא גילויים של חמלה והכלה מצד הקהילה."

אחרי הפתיח הסוער, מתחילים להיכנס עמוק יותר פנימה. חלק מהמשתתפות מסמפטות את קלייר, או לכל הפחות מבינות אותה ואת מצבה. אחרות (כלומר נגה) מתרשמות דווקא מאיאן.

להלן מה שנאמר על איאן: פנאטי, הכת סוגרת עליו, מייחל להגיע להארה ונכשל, נאחז בכללים, אב שלא יודע לחבק, דווקא כן מפגין חמלה, אבא גרוע, לא יודע לומר לא, וורקוהוליק, אטום, מספר לעצמו סיפורים, קלייר החוזרת בתשובה הייתה פרויקט עבורו, הוא אוהב את קלייר, ג'ינג'י שרמנטי, גבר טיפוסי, אין לו מקום מפלט, גדל אצל הורים קרים, נכה רגשית, מגיע לנקודת שפל ומטפס ממנה כלפי מעלה.

להלן מה שנאמר על קלייר: אם מזניחה, חולה בדיכאון, חלשה, אם מזניחה, זקוקה לדמות אב, לא מגוננת מספיק על הילדים, עמדה בפני מצב בלתי אפשרי, אם מזניחה, קלייר בהתנהגותה פירקה את הבית, לא יכולה לנהוג אחרת, התפכחה, הבחירות שלה אומללות. והיא גם אם מזניחה.

השיחה שוטפת, אין רגעים מביכים של שתיקה. בנות המועדון יודעות להקשיב זו לזו, הדיון מתנהל בנעימות גם כשהטונים עולים, והם עולים בעיקר על רקע הויכוח מי ראוי יותר לאמפתיה שלנו, איאן או קלייר. קערת התותים בשוקולד עוברת מיד ליד. הדיון נצמד לספר, לא מתרחקים ממנו יותר מדי. לעתים עוזבים לרגע את השביל הסדור ומישהי משתפת ברגע פרטי: איפה בדיוק הספר פגש אותה. שמענו עדות על מקרה של דיכאון במשפחה, מישהי אחרת סיפרה על קרובת משפחה חרדית שעברה ניתוח ולא סיפרה לאיש כי לעתים "מצוות ביקור חולים" מכבידה (כשהיא נעשית מתוך כורח ולא מתוך רצון אמיתי ודאגה). אחת המשתתפות מעלה נקודה מעניינת, מה קורה כשבדיון על הספר נוכח אדם דתי. היא אומרת שבמקרה כזה מרכז הכובד של הדיון יוסט מהנזק שגורמת פנאטיות דתית אל עבר נושא שיש עליו מידה רבה יותר של קונצנזוס, כמו שכול במשפחה.

רגע השיא של הדיון מבחינתי: משתתפת מכה על חטא שפעם, לפני שלושים שנה, השאירה ילד חולה בן ארבע לבדו בבית והלכה לעבודה, "כי אין דבר כזה לא להגיע לעבודה." היא המשיכה וסיפרה שבשל מקרה זה ומקרים אחרים ארבעת ילדיה נוהגים להכריז על עצמם: "אנחנו ארבעה ניסים." שיא או לא שיא?

הדיון מתקרב אל סופו, האם הסוף אופטימי או פסימי? גם וגם, כמובן.

דורית מספרת על המפגש עם קריס בריי, הסופרת שעזבה את הכת המורמונית, וגם על שי סנדיק, מתרגם הספר, שכאדם חרדי חש שהספר מאפשר דווקא מתוך עמדה של הזרה  לתקן את הדת מתוך הדת.

דורית נעלה את המפגש, ולפני שאנחנו מתפזרות אני שואלת אותן אם הן ממליצות על הספר.

"כן," עונות במקהלה משתתפות אחדות. "זה ספר קשה לקריאה מהפן הרגשי", מציינת מישהי, ואחרת מוסיפה "כבד." שתיים קראו בהמשכים ועוד אחת אומרת שהיה מעניין מאד ללמוד על אורח החיים המורמוני.

על פי מידת המעורבות שלהן בדיון – ייאמר לזכותן שכמעט שמונים אחוז מהמשתתפות השתתפו בשיחה באופן פעיל – אני חושבת שהספר מתאים מאד למועדוני קריאה.

בדרך החוצה אני שואלת אותן מה הופך ספר, לדעתן, לאידיאלי עבור מועדון קריאה. "צריך למצוא ספר שמעורר דיון", הן משיבות. "לא סתם סיפור יפה אלא כזה שמציג בעיה". אני מהנהנת, אבל יודעת שזה לא רק זה. יש שם עוד משהו שתכף יתפענח לי. רגע.

כל הדרך הביתה לזיכרון יעקב (דרך שהתארכה עקב עצירה אפקטיבית בחנות היפה של משק יעקובס בכפר הרא"ה) אני חושבת על המפגש ומנסה לפענח את סוד קסמו של מועדון קוראות אבן יהודה. מה באמת מאפיין אותן, מעבר לפרט הטריוויאלי שציינו בתחילת המפגש, שחלק ניכר מהן כבר עבר את גיל הפנסיה. אי-שם ליד צומת בנימינה נופל האסימון: זו האכפתיות המופגנת, המעורבות הרגשית הרבה שלהן בנוגע לכל מה שעובר על הדמויות בסיפור. כל אחת מהמשתתפות דיברה על גיבורי הספר כאילו הם השכן מהבית ממול, או גיסתה – גם כשהושמעו דברי ביקורת נוקבים הם לא נאמרו מתוך אדישות קלינית מרוחקת, בכלל לא. איאן, קלייר, הילדים – גיבורי הספר קמו לתחייה בכוח אותה קירבה אינטימית שהצליחו לעורר בליבן של הקוראות, וזה היה לגמרי מקסים.

אה, והן תשמחנה לקבל אליהן חברות חדשות, הפעילות במועדון נעשית ללא תשלום.

 

 

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “מסתובבת בין מועדוני קוראות ברחבי הארץ, מיני פרויקט”

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s