קווים לדמותו, על הממואר "יורד לפסים" של יוסי קליין בפטל 2

ברכות חמות לאביבית משמרי לרגל הוצאת הגיליון השני של כתב העת "פטל", וכמובן ברכות לכל המשתתפים בגיליון. קראתי את רובו, הוא נהדר, כדאי לכם גם. אמנם איני מעורבת יותר בפעילות כתב העת, אבל נראה שלנצח ארגיש קשורה ל"פטל" נפשית, גם אם לא מעשית.

כחובבת מושבעת של טקסטים ארספואטיים בחרתי לכתוב על הממואר של יוסי קליין, "יורד לפסים". הנה הקריאה שלי:

"נזהרתי. ציירתי רק נוסעים ישנים או שקועים בעיתון או בספר." (יורד לפסים, יוסי קליין)

יוסי קליין בממואר היפה "יורד לפסים" יורד אל קרונות הרכבת התחתית ותר אחר מודלים אנושיים מזדמנים לציור חפוז. הוא הגיע לניו-יורק כצייר עם תיק עבודות, אך ניסיונו לכבוש את אמריקה כשל. זר בכרך, מהגר, אינו ראוי אפילו למבט. בדידותו כבירה והוא מייחל להיראות, מוכן להתפשר גם על מבטם החטוף של זרים, נוסעים מזדמנים כמוהו ברכבת התחתית. המבט הוא גיבורו של הסיפור הארספואטי היפה הזה. ראייה היא הכרה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בצייר: " רציתי לדעת מה הם רואים כשהם מתבוננים בי, אבל הם לא התבוננו. מעטה לא חדיר עטף אותם. אני עצמי הייתי שקוף, רואה ולא נראה. אפשר היה להסתכל דרכי."

הוא לא נכנע לאי-המבט. אי- המבט מדרבן אותו להביט בהם ביתר שאת, להעתיק את קוויהם. "הווה מחריש ובודד," כתב קפקא במחברות האוקטבו, "העולם יתמסר לך אז כדי שתערטלנו, לא יוכל שלא להתמסר לך, כמוקסם יהיה מתגלגל לפניך." בתחתית הוא צד נשמות כדי שיאכלסו את דפי פנקסו אדום הכריכה: "ציירתי את הנוסעים, ניסיתי לפענח מי נמצא בתוך המעטפת. קשר עין היה אסור. הוא חודרני, תוקפני, פולשני ואסור. נזהרתי. ציירתי רק נוסעים ישנים או שקועים בעיתון או בספר." הירידה אל התחתית, המבט האסור, האמן שמביט למרות האיסור – לא היה פעם סיפור כזה?

*

האנשים הישנים נתלשים מאיתנו באחת. רק נרדמו, וכבר מאבדים את נתינותם על קרקע המציאות, ועד שיקיצו משנתם הם משתייכים למקום אחר. מהו אותו מקום, לא נדע. במידה מסוימת כך גם הקוראים, גופם איתנו בעוד נפשם משוטטת הרחק. הישנים והקוראים מסמנים בגופם את כפל הנוכחות והיעדרה.

כדי שיוכל לצייר בקרונות התחתית באין מפריע, הוא מתחזה לאחד משלהם: "אחזתי בעיפרון אחיזה רופפת, מתחזה למתנמנם."

שינה במקום ציבורי היא הפרה בוטה של מוסכמת הפאסון. בשעת  ערנות הפאסון הוא נכס מובן מאליו, בשינה פומבית הוא אובד לנו כליל. מה גרוע יותר: נחרה קולנית שמנסרת את השקט הסמיך ששורר בין זרים ברכבת, או חוט רוק לח, מרשיע, שמנצנץ בזוויות הפה. והגוף שנשמט, חסר שליטה, ריק כמו מריונטה בתום הופעה.

הקירבה בין שינה לבין מוות אינה המצאה חדשה. למוות יש כיוון, החץ מצביע כלפי מטה כי  יורדים ביגון שאולה. גם לשינה יש כיוון, כי אנחנו שוקעים בתוך שינה. שוקעים גם בקריאה. הכיוון אותו כיוון, מטה. מיטה. מיתה.

המספר אינו מסתפק בהעלאת דיוקנם של הנוסעים בעיפרון רך על נייר מחוספס, אלא ממשיך וממציא לכל דיוקן סיפור משלו. אחת הנוסעות היא אם חד-הורית, תופרת, הממהרת לחתונת בתה. נוסע אחר הוא טכנאי טלפון אחרי משמרת לילה. המספר חרד להינטש באמצע הציור. פחדו הגדול ביותר הוא להיעזב – שאחד המודליסטים יתעורר, ישנה תנוחה, ייצא מהקרון, מהתמונה, מהסיפור. רק הוא, המספר, יקבע את נקודת הניתוק ההולמת, יסמן אותה במבט אחרון. כמו אורפיאוס?

התפאורה בתחתית של ניו יורק גיהנומית, קליין כותב: "הרציפים היו לוהטים בקיץ וקפואים בחורף." אנחנו מכירים את הארכיטיפ הזה, את האמן שיורד לתחתית כדי לזקק משם את יצירתו, בחיפוש אחר המוזה שלו. היצירה שנובעת מתוך סבל, הסבל שמזין את היצירה. אי אפשר שלא לחשוב על אורפיאוס, ועל מה שעשה לו המבט, הצוואר שעל כורחו נסוב לאחור. והעונש, שלא אחר להגיע.

"תוך כדי כך לבשתי את הכפפות. התנועה הייתה חפוזה מדי והפנקס נפל למטה. ממש קרוב, אבל למטה, ליד הפסים והעכברושים שמתרוצצים שם. הפנקס היה הדבר הכי יקר שיש לי. היחיד. ועכשיו הוא בשלולית חומה אפורה, עכורה, ליד פחית קוקה קולה. עד אז לא ידעתי כמה הוא יקר לי. אין לי עבודה, אין לי חברה, השהות שלי בניו יורק היא כישלון אחד גדול, ועכשיו גם הפנקס. בטנו האדומה במים וגבו מופנה אלי."

בלי לחשוב פעמיים המספר יורד אל הפסים, הוא כבר היה בתחתית ונכון לרדת עוד, להציל את הפנקס היקר, תחליף אוורדיקה, אובייקט התשוקה הזמני שלו. ברדתו, סוף סוף הוא זוכה שיביטו עליו, הנוסעים האחרים ערים להתרחשות הבלתי רגילה ומציצים. הוא כורע על רצפת הרציף המחוספסת (משל הייתה דף נייר מחוספס בפנקסו) והופך בעצמו למושא ראייה. עין תחת עין.

"מי זה קופץ לפסים? רק משוגע", במילים אחרות, מי שקופץ לפסים בהכרח יורד מהפסים. "הכר נא," אמרו אחיו של יוסף כשהושיטו ליעקב כתונת פסים מגואלת בדם. שוב מסומנת בגוף הנוכחות שבהיעדר, הפעם היא מסומנת בדם. 

עשרים שנה אחר כך (כמו אודיסיאוס), אורפיאוס חוזר לתחתית כדי לשחזר הכל. מצוייד בפנקס חדש ומחוספס, בעפרון איכותי, בכסף, במעמד. כדי לדעת מה קרה לו שם, אני מניחה שתצטרכו לקרוא את הממואר.

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “קווים לדמותו, על הממואר "יורד לפסים" של יוסי קליין בפטל 2”

  1. תודה, מירי, על רשומה מעמיקה ומצוינת.
    לגבי "סוף סוף הוא זוכה שיביטו עליו" – כמו שהכותב הלך הביתה עם רישומי הדמויות שטווחה סביבם סיפור, כך הנוסעים באותו יום הלכו הביתה עם סיפור (המון סיפורים שונים ורבים, כמספר הנוסעים) על "המשוגע ההוא". בסופו של דבר אנחנו ממסגרים את הרשמים בתוך הפנקס האישי הקטן ונותנים להם כותרת.

    Liked by 1 person

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s