אופני קריאה; על קריאה מרחוק מול קריאה מקרוב

קריאה היא אקט אינטימי שמתבצע בישיבה או בשכיבה; רק העיניים זזות, הגוף פסיבי, ואם הגוף נוכח במהלך הקריאה הוא נוכח כמטפורה: "קראתי בנשימה אחת", "בלעתי אותו", "לא יכולתי להוריד אותו מהידיים." אנחנו מכירים גם קריאה בציבור, קוראים לזה תפילה. לקריאה בציבור יש כללים ברורים: הקריאה טקסית, גברית בדרך כלל. זהו מופע עתיק, תיאטרון של קולות משוכפלים שמועלה בזמנים קבועים בבתי הכנסת, יש סולן ומקהלה וישנה גם במה קטנה. תפילה היא הדהוד קולי שמכוון בוזמנית אל העבר ואל העתיד; זמן התפילה נטול הווה, לחזרה על טקסטים עתיקים יש צורה מחזורית ומשמעות מצטברת. אבל אני מושכת אל הקריאה האחרת, קריאה פומבית של רומאנים. מועדוני קוראות.

בשבועות האחרונים התארחתי בארבעה מועדונים, וישנו גם מועדון הבית בזיכרון יעקב, בו אני משתתפת בקביעות. ניסיתי לסדר את המועדונים על רצף כלשהו, לנסות לחלץ מתוכם אופני קריאה פומבית. ניסיתי להבין משהו על הדרך בה נשים שאינן-אני קוראות ספר. החלוקה הראשונית, הגסה, שבלטה מיד לעין הייתה בין מועדונים מרובי משתתפות לבין מועדונים אינטימיים. חשבתי שהצורה מכתיבה את התוכן – במועדונים גדולים מאד אין ברירה אלא למשטר, אחרת יהיה בלגן. כך למשל במועדון חיפה מתקיים סבב מסודר, בו כל אחת מ-25 המשתתפות מביעה את דעתה על הספר כשמגיע תורה. במועדונים קטנים השיחה טבעית יותר, כלומר אנרכיסטית וכאוטית. מרחב רגעי של הסכמות ואי-הסכמות.

אבל אז הגעתי אל מועדון קוראות פולג. המפגש היה מצומצם, הגיעו שמונה משתתפות, גילאים מגוונים. השיחה קלחה. ישבנו במעגל, בסלון ביתה היפה של אורה, המואר באור רך ומקושט ביצירות אמנות עזות צבע. ההתחלה הייתה בסמולטוק שגרתי, איפה הייתי ומה עשיתי, ואז במעבר חד, בלי להכריז על המעבר, אחת המשתתפות התחילה לדבר על הספר.  הסמולטוק התפוגג באחת, התפתח דיון ערני, ארוך, על "שיר לאיזי ברדלי". ברגע מסוים, כמו בכוריאוגרפיה מתוזמנת היטב ותוך כדי המהלך הרגיל של השיחה, הפסיקו באחת לדבר על הספר וחזרו אל הסמולטוק. הוקסמתי מהקטיעה הכפולה, הספר היה כמו גוף זר שהושתל בין שני מקטעי שיחה יומיומית. אחרי המפגש הזה הסתובבתי מספר ימים בתחושה שהחמצתי משהו. היה שם עוד משהו, שלא הצלחתי לשים עליו אצבע. אבל מה זה היה.

רק ארבעה ימים מאוחר יותר הבהבה ההבנה – במועדון פולג אף אחת לא הכניסה את עצמה ואת ניסיונה האישי לתוך הדיון. הספר נשאר ספר, הדיון שמר על גבולות ברורים – ההפרדה בשיחה בין הספר לבין החיים לא הייתה רק צורנית, אלא עמוקה יותר ומהותית. הקריאה הייתה קריאה מבחוץ. חזרתי במחשבותיי אל המועדונים האחרים, ובעיקר אל מועדון אבן יהודה מרובה המשתתפות, שדיבר על אותו ספר בדיוק. לא הייתי צריכה להתבונן בסיכום שלי כדי לזכור סיפורים אישיים שסופרו בהקשר לספר הזה – אישה אחת סיפרה שהיא מתייסרת על כך שלפני שנים רבות השאירה ילד חולה בבית לבד, ללא השגחה. אישה אחרת דיברה על קרובת משפחה חרדית ששמרה בסוד את דבר מחלתה כי לא רצתה שיפקדו אותה אורחות מהקהילה מתוך ציווי ביקור חולים, ללא זיקה אישית. אלו רק שני סיפורים מייצגים, אבל היו שם עוד, כלומר המסופר בספר נרקם ונלוש לתוך ההווייה הפרטית של המשתתפות, ופעל שם לא כאות מתה אלא כחומר חי.

אם כך, מועדוני הקוראות בהם ביקרתי הציעו שני אופני קריאה, שאינם נגזרים רק מהפרמטר הטכני של מספר המשתתפות. במחשבה נוספת,  מועדון פולג הקטן ומועדון חיפה הגדול חלקו מאפיין משותף נוסף, שניהם מועדונים בהם משתתפות רבות מגיעות ממקצוע ההוראה. אולי מורות מורגלות בהתבוננות חיצונית על טקסט, והן נושאות את אופן הקריאה הזה מהכיתה החוצה, גם למפגש הפומבי עם קוראות אחרות?

ההבדל החד בין קריאת ספר במסגרת מועדון קוראות, מול קריאה רגילה, הוא שהמפגש הפומבי סביב טקסט מאלץ כל אחת מהמשתתפות לתמלל את מחשבותיה ולנסח עמדה בנוגע לספר שקראה. בקריאה רגילה לרוב זה לא קורה לנו, המפגש האינטימי עם ספר הוא ראשוני יותר, שוקע מה ששוקע בקרקעית הנפש בלי צורך לתת דין וחשבון מפורט. מפגש קבוצתי עם טקסט, כבר ראיתי, יכול להיות פנימי או חיצוני. במפגש הפנימי אני פוגשת את עצמי בתוך הטקסט, גם אם הוא מספר על קהילה מורמונית אדוקה ואני אישה חילונית מאבן יהודה. במפגש החיצוני עם הטקסט אני מאמצת הצעה לאסקפיזם, הספר הוא אקס-טריטוריה, "מפה להליכה לאיבוד", כפי שכינה זאת פעם שמעון אדף.  זה מופלא בעיניי שאותו טקסט בדיוק מזמן פעם אחת מפגש ופעם אחת בריחה. האבחנה הזו העלתה שאלות לגבי אופן הקריאה שלי – האם זו הטבעה קבועה, כלומר האם אופן קריאה הוא תבניתי – אני קוראת תמיד מבפנים, או תמיד מבחוץ?

(עוזבת לרגע את ההתבוננות בקריאה לטובת התבוננות בציור, נניח אימפרסיוניסטי. תנועת ההתקרבות אל הציור מצמצמת, דווקא ההתרחקות מרחיבה. מניחה את המחשבה הזו כאן.)

וידוי: אני לא-מסיימת ספרים כרונית. הספר האחרון שקראתי עד הסוף היה "בורחסטיין", ולפניו –  "החברה הגאונה". שני הספרים שונים במהותם. את בורחסטיין קראתי מבחוץ, את החברה הגאונה מבפנים, ודווקא הוא היוצא דופן, לרוב אני קוראת מבחוץ. ספר נטוש באמצעו הוא קצת כמו שתל שהנפש דחתה, נכשל בתפקידו – להתאחות. ככל שאני מזדקנת יורד מספר הספרים שאני מגיעה איתם עד לעמוד האחרון. מה שמאפיין את הספרים שאני אוהבת, נדמה לי, הוא סרבנות מסוימת לקוהרנטיות לצד צלילות אינסופית. זה לא אסקפיזם, זה גם לא חיפוש אחר מוקד להזדהות. כנראה שהקריאה שלי היא קריאה צורנית מעיקרה.

אני תוהה אם ישנם אופני קריאה נוספים, מעבר לשלושה שציינתי: קריאה אסקפיסטית, קריאה נרקיסיסטית וקריאה צורנית. אשמח לשמוע על כך.

מודעות פרסומת

11 תגובות בנושא “אופני קריאה; על קריאה מרחוק מול קריאה מקרוב”

  1. שאלות הכי טובות, ומעניין למה הן כאלה, אם לשזור את חוויתי האישית אז מזמן גיליתי שאפשר לתאר את הנטיה שלי לחזור לסוג כזה של שאלות לתשוקה לפענח את הקשר בין מילה לתנועה, בין גוף לצליל. כי גם אתה מתארת את מה שזכור לי מילדותי כחלק הכי מהותי להנאה אינטימית מקריאה כנובעת מחוסר התנועה, התמכרות לדמיון שדרך שיכחת הגוף,

    והשאלות שאת מעלה נוגעות לדעתי לאפשרות שעדיין לא ממש נחקרה ובוודאי שאל ממש נחוותה של חיבור בין הדמיון לגוף, בין חוויית המציאות לחוויה הספרותית, חיבור שיש לו גם משמעות חברתית כי הוא מאפשר ולא כסיסמה בלבד לזהות כל אדם כסובייקט מושלם, לראות את האדם, גם חושית, כביוגרפיה מיידית.

    השאלות שלך מגלמות לי את הכמיהה לחצות את הגבול בין הספרותי למציאותי, בין המישור הכי אישי ואינטימי וסובייקטיבי לזה והציבורי והאובייקטיבי, בין היחודי לכללי, בין המוסכם למה שעדיין לא נודע.

    הרשת עצמה רומזת לנו התפתחות למציאות שבה כל אדם הוא סיפור, כל אדם הוא סופר וההפרדה בין שיחות החולין הסתמיות והנמוכות לבין הביטוי של הנשגב כספרות גבוהה תלך ותדעך בה, כתמיד.

    Liked by 1 person

  2. כתבת יפה, לא נותר לי אלא להנהן ולהמשיך את קו המחשבה שלך – המפגש בין דמיון לגוף עלול לחוות נסיגה דווקא בשל התפתחות מודלים של מציאות מדומה. מה שנחווה כמרחב שפותח את הדמיון הוא למעשה מרחב מצמצם, שמוגבל לאלגוריתם,

    אהבתי

  3. ​לא בטוח, כי ראשית, גם אלגוריתם הוא סוג של יצירה אנושית שיכולה להיות דווקא משמעותית בדיוק משום שהיא מחברת בין הלוגי-מתמטי למילולי, ולכן גם בין הגוף המוחשי והנראה לנפש שמידת נראותה המשתנה יכול שתהיה חלק מהתשובה וחלק מהכמיהה ל וככזה הוא באמת מאפשר מרחב חוצה גבולות, שצף בין המוחשי למופשט כסימולציות שאנחנו עדיין תופשים אותן כווירטואליות משום כך אבל למעשה מדובר בבניית תשתית שתתמוך במענה לשאלותייך, משאלותייך, למגע יצירתי, כנה, וממשי יותר בין הגוף לנפש, בין הקריאה להקשבה, בין המילה לתנועתה,ושלא במקרה כל זה גם כרוך בהרחבה מאוד דינמית וחריפה של "מעגל הקריאה" לקראת מה שממרחבנו נתפש כחסר מחיצות וקירות לכאורה או אפילו פרוץ לרווחה.

    הרחבה זאת מתגלמת גם כחלק מהתנועה לשיווין בין הכתיבה לקריאה, בין הדובר לשומע, בין תנועות המנוגדות לכאורה כפינוי המרחב לשם הקשבה לבין התערבות הכי עמוקה במבנהו דרך השפה.

    המרחב הווירטואלי, ולא בכדי, מסמן גבולות חדשים בין הנצח לרגע, בין הפרטי לציבורי, ומאפשר שזירה מאוזנת יותר של היחודי והחד פעמי עם הכללי,
    כשהכל זמין כל הזמן מכל מקום האפשרות מתרחבת למגע מדוייק יותר

    אלגוריתמים אינם מצמצמים, הם מרחיבים, מקלים, הם סוג של יצירה ספרותית, פילוסופית, שכמו הגולם קמה לחיים,
    אבל אולי פשוט נעלבתי כי כתבתי ואהבתי לא מעט אלגוריתמים למחייתי.

    אהבתי

  4. אבל בעצם הסברתי לי לא רע למה מי שהיה תולעת ספרים כמוני הפסיק לקרוא אותם כמעט לחלוטין, כי ככה גם אני מרגיש, סרבנות מאוד עקרונית ורגשית לסוג הקוהרנטיות שהם מציגים, שכבר לא מאפשרת לי הזדהות של קריאה מבפנים, שבלעדיה אין הרבה טעם בהתמכרות.

    אהבתי

  5. מאד מעניין מה שכתבת כאן, אבל עדיין הסרבנות שלי עיקשת, בעיקר כשאני חושבת על זה שמה שנתפס פעם כ'עולם פנימי' עלול להיות פתאום זמין לאורחים. זה מלחיץ. בכל אלגוריתם יש גם מימד של שליטה ושל פסילת כל האפשרויות שלא תוכנתו. במקרה הזה אני מעדיפה שלא יעקבו/ינטרו*ימדדו לי את התת-. שיישאר משהו שהוא רק שלי.

    אהבתי

  6. כמובן, הסרבנות גם מוצדקת, ולא רוצה לשעמם את הבלוג הזה עם כל הסיבות לכך, (כלכלה פוליטית וההפך למשל), כי בניגוד היומרה המדעית לאובייקטיביות טהורה גם האלגוריתמים לא הופיעו משום מקום אלא משקפים לפחות במידה מסויימת ובוודאי גדולה מדי את הסדר החברתי, זה שבו החנונים כותבים אותם למען האינטרס של הבריונים והחזירים והפסיכופאטים בעיקר, הטיה שאגב קיימת גם באמנות ובספרות.
    אבל, עקרונות בררנות, היכולת להבחין בין דברים, לא חייבת שתבטא רק נסיון לשלוט או לפסול, מציאות האפשרות הנכונה היא גם חלק מאהבה,
    ו
    לדעתי אין שום בעייה עם זה שהכל מנוטר, להפך, דווקא כך אפשר להשיג פרטיות עמוקה ומהותית יותר, השאלה היא רק מי מנטר ולשם מה וממנה גם נגזר האיך.

    אני דווקא הכי מעוניין שמישהו כבר יגע לי בתת, ולא מעוניין לשמר ולשמור עליו כשלי אלא בדיוק להפך, לשתפו ככל האפשר, בנדיבות ובלי חשבון בכלל,
    וגם לא מרגיש שנפשנו, קולנו, הוא, היא, שלנו, אולי דווקא הבעלתנות הזאת היא שגורמת לנו להיחשף איפה שלא נכון ולהסתיר בדיוק איפה שכדאי לחשוף,
    שגם זה נוגע בסיבות למצבים שאת מתארת
    לסוג ההפרדות
    לתצורה השונה של המעגלים

    Liked by 1 person

  7. אהבתי את הבחנותיך

    אני עם השנים קורא פחות ופחות ספרים חדשים, אלא חוזר וקורא באותם ספרים שוב ושוב. מכיוון שהסיפור בכללותו כבר ידוע לי, אני לא קורא בכל פעם מתחילת הספר ועד סופו, אלא פותח איפשהו באמצע וקורא קצת. הדמויות והאירועים שבספרים אלו הפכו כבר כמו לחלק ממאגר זכרונותי. ביחס לקריאה הפנימית שהצגת, שמעמתת את הסיפור עם החיים האישיים, נראה לי שבקריאה שלי ישנה הרחבה של העולם הפנימי אל מחוזות נוספים. אולי זה קצת דומה לטקס שנעשה בביהכ"נ, ומכניס את הסיפורים לתוך הזיכרון הקולקטיבי, רק שזה נעשה ביני לבין עצמי, מין כתבי קודש אישיים.

    לאחרונה, התמכרתי להקשבה לסיפורים המוקראים ברדיו, יש כמה תוכניות כאלו ברשת א'. זה מחזיר אותי לחווית הקריאה של הילדות. ההקשבה לקול המספר של האב או האם

    אהבתי

    1. כן, גם לי הייתה תקופה כזו של קריאה חוזרת מקוטעת עם יואל הופמן ועם חלק מהספרים של דוד גרוסמן. אם אתה אוהב לשמוע סיפורים מוקראים יש לי כמה המלצות,
      אתר מעבורת מתעדכן מדי שבוע בסיפור קצר חדש, ואתה יכול לבחור אם לקרוא או להאזין (הקריאה אפשרית בעברית וגם בשפת המקור אם הסיפור מתורגם)
      http://maaboret.com/he/
      אם אתה אוהב להאזין לסיפורים קצרים משובחים ולא מפריע לך שההקראה באנגלית, אני ממליצה על שני אתרים:
      הפיקשן פודקאסט של הניו יורקר –
      http://www.newyorker.com/series/fiction-podcast

      ומדור הסיפורים הקצרים באתר הרדיו הציבורי
      http://www.npr.org/podcasts/381443486/pri-selected-shorts

      האזנה טובה (:

      אהבתי

  8. ומכיוון שאני מבקר חדש פה, רציתי לומר שמצא חן בעיני השם שנתת לבלוג, הוא מיד פיתה אותי להכנס פנימה…

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s