שמפניה לשולחן הכי שמח

הם לא היו השולחן הכי שמח ולכן את בקבוק השמפניה קיבל שולחן אחר, שיושביו מחאו כפיים ורקעו ברגליים ושאגו בקול אחד רוזה-רוזה וסיגל-סיגל. אוֹדי בהתה במתרחש. הכלה כבר הזיעה על הרחבה, החתן הזיע יותר. היא ניסתה לשווא להיזכר בשמו. אפרים? יהודה? היה לו שם תנכי כזה, וגם הוא היה כספר בבנק, כמו שלומי. חדש יחסית בסניף, רק שנה וחצי, בעוד שלומי כבר סוגר תכף שש. אודי אכלה את עצמה על שהגיעו באיחור, אבל זה לא היה באשמתם. אמא שלו, שהתנדבה לשמור על הילדים, אחרה בכמעט חצי שעה. אחר-כך הם היו צריכים לנסוע בשני אוטובוסים, אחד לתחנה המרכזית והשני עד לרחוב המסגר. חבל שלא לקחו מונית, היא חזרה ואמרה לשלומי שהיו צריכים לקחת מונית ספיישל והוא קצת התרגז עליה כי ידע שהיא צודקת. היא תכננה להגיע מוקדם ולתפוס מקום בשולחן של החבר'ה מהעבודה, כמה שיותר קרוב לאדון זיתוני, מנהל הסניף. כשהגיעו, הכלה כבר ישבה על כורסה לבנה שאילצה את האורחים לטפס שלוש מדרגות על שטיח אדום מרופט כדי לברכה במזל טוב. משני צידי הכורסה ניצבו על עמודים, אינטימיים כמו שושבינות ומגוננים כמו שומרי ראש, צמד זרים ענקיים של גלדיולות ארגמניות. לאודי היה נדמה שמאחורי אחד מהם תפס החתן מחסה זמני. הם ברכו את בני הזוג, שנראו מטושטשים ושיכורים מאושר, ופנו לחפש לעצמם מקום ישיבה פנוי סביב אחד השולחנות. הגלדיולות המלכותיות הזכירו לאודי הבטחה שהבטיחה לעצמה – היא לא יוצאת מכאן הערב בלי לקחת אתה הביתה את סידור הפרחים שעל השולחן שלהם. הפעם היא חייבת לחזור הביתה עם פרחים, בכל זאת שני אוטובוסים. בחתונה הקודמת, של בת דודה שלה פרלה, כמעט הצליח לה, ורק ברגע האחרון, כשהלכה שאננה לשירותים, אחת משכנותיה לשולחן קבעה עובדות בשטח ובזזה את הסידור לעצמה. הפעם היא לא תתן לזה לקרות. הפרחים ייצאו משם יחד אתה, חבוקים בזרועותיה. על הבמה הקטנה להקת "רקיע" התארגנה להופעה. הם שרו "סימן טוב ומזל טוב", ועד שטיפסו ל"יהיה לנו, יהיה לנו ולכל עם ישראל" גם סיימו לכוון את הכלים.

הושיבו אותם בשולחן של העודפים, עם עוד כמה לא-קשורים שהגיעו באיחור. זוג עם ילדה ג'ינג'ית, ועוד גבר ממושקף שהגיע בגפו ונראה אדיש למתרחש. אודי קלטה מיד את הסנדלים שנעל. בטח הגיע ישר מהעבודה ויסתלק ראשון. אם כך, שום איום לא נשקף מצידו. אחר-כך הצטרפה  אליהם אישה מבוגרת, מלווה בבחור צעיר, כנראה הבן שלה. כולם ישבו שותקים ואיש לא טרח לערוך ביניהם היכרות. ממילא עצמת המוסיקה שיבשה כל אפשרות לתקשורת שאינה חד-הברתית. חלקם עישנו טיים או טופפו באצבעותיהם על מפת הבד הלבנה, ומדי פעם  לעסו פיסת מלפפון חמוץ כדי להעביר את הזמן. הנתק היה כל כך מוחלט, שכשהבחור הצעיר נגע בזרועה וביקש שתעביר את הסלט התורכי, אודי קפצה בבהלה. כשנערכה החופה רק האישה המבוגרת קמה להסתכל, וכל האחרים נותרו במקומם. כשהחתן שבר את הכוס רק הילדה הג'ינג'ית מחאה כפיים. אודי ניצלה את הסחת הדעת. היא הדפה ממנה והלאה את החומוס עם הפפריקה ואת הכרוב האדום במיונז, וקרבה אליה, כבדרך אגב, את קערית הפלסטיק הלבנה, שבתוכה ספוג ירוק לח חבק תריסר ורדים צהובים וכמה ענפי גיבסנית. עובדה בשטח.

איך שגמרו עם הסלטים אודי שלחה את שלומי להתערבב עם השולחן של הבנק לפני שאדון זיתוני יחתוך הביתה. היא ראתה שקצת לא נוח לו להשאיר אותה לבד בשולחן מלא זרים, ומיהרה להרגיע שהכל בסדר. היא הזכירה שאסור להם לפקשש את ההזדמנות, כי מי יודע מתי תחזור. בבית הם ערכו אינספור חזרות – שלומי שולף את הבקבוק של הג'וני ווקר מהכיס הפנימי של הז'קט, מוזג לאדון זיתוני כוסית תוך שהוא אומר בביטחון, "אפשר להציע לך משהו חריף? יש לי פה משהו טוב. תוצרת חוץ." אודי הזכירה לו שוב שלא ישכח את ה"תוצרת חוץ" בסוף. כל האחרים יביטו בקינאה ויסתפקו בסטוק 84 בטעם תרופה נגד שיעול, או ביין ישן-נושן שמתיקותו המופרזת לא מנעה את טעם הלוואי הגופריתי שהותיר על הלשון. שלומי חייב להתבלט, והערב הוא יראה לאדון זיתוני שיש לו תושייה ושהוא עשוי מהחומר ממנו עשויים פקידי הלוואות, כי די, כמה זמן אפשר לשבת ליד הדלפק, ולעזור לפנסיונריות מחומצנות בתסרוקת מנופחת למשוך מאתיים לירות מהחשבון של הרנטה. בינתיים היה זה אלקלעי המורשה חתימה, שתפס את המושב הנחשק לימינו של המנהל. שלומי עמד מאחורי שניהם, ואחר כך זז מעט הצידה, ונעמד מאחורי רחל, המזכירה, שישבה לשמאלו של זיתוני. אודי החזירה מבטה אל החתן-כלה רק משום שנזקקה לנקודה בטוחה בחלל בה תוכל לעגן בינתיים את עיניה. הנשואים הטריים, מלווים בהורים, עברו בצייתנות בין כל השולחנות והצטלמו עם האורחים. הכלה הייתה היפראקטיבית ודיברה בקול רם מדי, מלווה את דבריה בתנועות ידיים דרמטיות, כאילו שיחקה בתפקיד הראשי בהצגת בית-הספר, "חנה ושבעת בניה". לצידה, החתן הלך והתכנס לתוך עצמו, מותיר לה את כל הבמה. מעניין למה זה תמיד ככה, הרהרה אודי, ולמרות המתח הרב בו הייתה נתונה, לא יכלה שלא לחייך.

מלצרית מבוגרת אספה לתוך סלסלה את כל לחמניות החלה שלא נאכלו, ואודי ריחמה מראש על אורחי ברית-המילה שתיערך באולם מחר בצהריים. למלצרית הייתה הבעה חמוצה על הפנים, ואודי דמיינה את הממונה קורא לה אליו הצידה ונוזף בה על הפרצוף צנע תשעה באב. מסכנה. אפילו אחת כזאת בטח לא חלמה להזדקן באולם אירועים, לצד וילונות בורדו כבדים בריח רבע עוף. אולי רצתה, כמו אודי, לפתוח פרפומריה קטנה ברחוב הסמוך לרחוב הראשי. אין, אין, זה בטוח  יקרה. אודי מדמיינת בפרטי-פרטים את המדפים הלבנים עם בקבוקי הלק בכל הגוונים האפשריים, ואת ריח הבישום העדין שיקבל את פניהן של הלקוחות. היא הייתה כל כך בטוחה בעצמה שאפילו לא הכינה תכנית חלופית. שלומי רוצה עוד ילד, וגם אמא של שלומי לוחצת ומספרת על הבת של גיסתה שיש לה כבר ארבע, אבל הם יחכו. קודם היא תעשה עם עצמה משהו, וחוץ מזה שני ילדים זה מספיק בשביל משפחה. הגדול תכף עולה לכתה א' והקטנה, בעזרת השם, נכנסת בשנה הבאה לגן עירוני. בעיתון "לאישה" ראתה הרבה כתבות על נשים שעובדות מחוץ לבית. היא קראה כל מילה בתשומת לב, והיה לה ברור שהיא לא פחות מהם. יקחו חנות בשכירות, יסדרו אותה קצת, המשפחה גם כן תעזור. היא עוד לא סיפרה לו על התכניות שלה, חיכתה לשעת כושר, אבל שלומי תמיד מקשיב לה. עובדה, הוא הקשיב כשהסבירה לו שהוא חייב להרשים את אדון זיתוני ולהתקדם למחלקת הלוואות. גם המשכורת יותר טובה, גם יסתכלו עליו אחרת. אולי אפילו יוכל בעצמו לקחת הלוואה קטנה, אם יצטרכו… הפרחים יהיו הסימן, החליטה, אם היא תצא מהחתונה עם הפרחים ביד סימן שהכל יסתדר להם. אודי הושיטה כבדרך אגב את ידה לקערית הפלסטיק הלבנה, ומשכה אותה עוד טיפ-טיפונת לכיוון שלה. טעות.

"זה לא בסדר מה שאת עושה."

"סליחה?"

"זה לא בסדר. צריך לעשות הגרלה, כמו בשולחנות האחרים. מי שלוקח לוקח. הכי פייר."

האישה לבשה שמלת לייקרה בצבע בורדו ששרטטה במדויק את מפת מפלי השומן של גופה. הרבה זהב על הצוואר, על האזניים ועל הזרועות, וסיגריה עצבנית אחת כלואה בין שתי אצבעות. שיערה נערם על הקודקוד בתספורת מגדלית, כל תלתל הודבק למקומו באמצעות שפריץ ספריי אגרסיבי. בטח מגרד לה נורא. אודי העדיפה לא לענות. בעיתוי הנכון היא תקבע עובדות בשטח. היא ניסתה לתפוס את שלומי במבטה, אבל ראתה רק את אלקלעי, מורשה החתימה החלקלק, רוכן לעברו של זיתוני. זיתוני הגיע בלי אשתו, סימן שיתחפף מפה מהר. לחתונה של שלומי ושלה, ציינה לעצמה בסיפוק, אשתו של זיתוני דווקא כן הגיעה.

הזמר בתסרוקת טריפונס ייבב את אספרה, מנסה לנצח את האקו. האורות עומעמו,

המלצרית חזרה עם מגש, "בורקס ממולא פטריות או בושה כבדים?"

המבוגרת בלייקרה שלפה מתיק הערב המוזהב עט פרקר ופנקס כתום קטן ממנו תלשה מספר דפים. "רק על פתק אחד יהיה עיגול, על כל האחרים יהיה איקס. מי שמוציאה את העיגול – זכתה." האמא של הילדה הג'ינג'ית מחתה ואמרה שהם שלושה ליד השולחן, ולכן מגיע להם לבחור שלושה פתקים, אבל הלייקרה פסקה ש"כל משפחה תקבל פתק אחד." עובדה בשטח. אודי פתחה את הקיפולים ובהתה בסימן העגול שהתנוסס במרכז הדף.

"את רואה," חייכה אליה הלייקרה חיוך ארסי, "כשיש מזל, לא צריך לקחת בכוח."

אודי לא השיבה, ורק גרפה אליה את הפרחים, תשומת ליבה מופנית אל שולחן הבנק. משהו קורה שם. זיתוני קם ללכת, והיא ראתה איך מאחורי גבו המתרחק ידו של שלומי הובהלה אל הכיס הפנימי של הז'קט, ונשארה שם, תלויה. אלקלעי, הנחש הזה, קלט משהו. הוא משחרר בעדינות את ידו של שלומי, שולף את הבקבוק, קורא לחתן, היא עדיין לא מצליחה להיזכר בשמו. אולי יעקב? וכולם מרימים כוסית לחיים. אלקלעי מחלק לכולם, כמו בעל הבית, כמו הסגן החדש של מנהל הבנק. שלומי מזדקף, מהנקודה בה היא מתבוננת אודי רואה שהוא לא נגע בוויסקי.

היא אוספת את התיק שלה וקמה. המוזהבת בבורדו נועצת בה מבט ניצי דרוך. הם עוד צריכים לתפוס שני אוטובוסים. היא מתקדמת לכיוונו של שלומי, שיושב מכונס בעצמו, כוסית הוויסקי בידו. בדרך אליו היא רואה את המלצרית שלהם רוכנת על הרצפה, אוספת רבעי עוף וחתיכות בקר ברוטב לתוך מגש, מעליה עומד האחראי ומתנצל בפני האורחים. לא תהיה פרפומריה, אודי יודעת פתאום. היא תחזור הביתה, והיא תמשיך להיות אמא, עקרת בית. כמו אמא שלה וכמו אמא של שלומי. כמו אמא של אמא שלה ואמא של אמא של שלומי. וכשהבת שלה תגדל גם היא תהיה עקרת בית, וכך עד קץ הדורות, טור ארוך של נשים בסינרים. אז מה עכשיו, להגיד שדמעות חנקו את גרונה? בסדר. היא אוחזת בעדינות בידו של שלומי ומושכת אותו, שיקום. בדרך החוצה עברו ליד השולחן הראשי, שאורכו כפול ובאמצעיתו  נחה חלה קלועה, מפלצתית בגודלה. אחרי החתונה של שלומי ושלה הם חילקו חתיכות חלה לכל השכנים, והשאריות הספיקו להם לשבוע. ליד עוגת הקרם הארבע קומתית היא נזכרת: אשר. לחתן קוראים אשר.

 

מודעות פרסומת

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s