שטח אפור

בשמונה ורבע יורם התייחד סוף סוף עם הקפה והעיתון כפי שהתאווה. ככה בדיוק הוא אוהב להתחיל את ימיו, באיטיות משגעת, בטרם תכה בו מערבולת הבוקר ותגרוף אותו לתוכה. עד אז, יורם נהנה לגלגל בתוך פיו את הנוזל הלוהט, לא בשל טעמו של המשקה, גם לא בשל העקצוץ המעורר, מרחיב הנחיריים, שצפון באדים המתפשטים בחלל המשרד. התמכרותו האמיתית של יורם נתונה לקצב; לגימה מדודה ועוד אחת, דפדוף נינוח בעיתון, כשהצליל היחיד המאווש ברקע הוא רחש המזגנים.

יורם מדלג על פני הכותרות הראשיות; הבוקר הוא קורא על מהומות סטודנטים במכסיקו סיטי, וגם על כירורג פלסטי מפיטסבורג, ששיחזר בהצלחה את עצם הלסת של חתול שנדרס. וכן הלאה. שקוע בתוך כורסת מנהלים בעלת שמונה מצבי נוחות, רצפת הפרקט ממורקת, וילונות לימוניים מסננים את אור השמש בדיוק במידה הנחוצה. אפילו הצמחייה בעציצים מתפרצת בחיוניות ירקרקה. הפרטים הקטנים, אלה תמיד הפרטים הקטנים. אילו רק ניתן היה להקפיא את השלמות הנדירה של שעת בוקר זו, ולשחזר אותה אחר-כך שוב ושוב לאורך היום כולו, לאורך חיים שלמים. עוד מעט יתחילו להגיע לכאן אנשים שירצו ממנו דברים, והוא יצחק מבדיחותיהם התפלות ויעמיד פנים שהוא מקשיב להם בתשומת לב מוחלטת. לפחות חמש פעמים היום יביט עמוק לתוך עיניהם של לקוחות שאת שמם הפרטי לא יזכור, וידקלם באזניהם שאין מה לדאוג, הם בידיים הכי טובות שיש ושהוא כאן בשבילם. הם ייצאו מהמשרד בתחושה שהוא באמת מחבב אותם. כבני אדם, לא כלקוחות. היכולת לגרום להם לחוש כך הייתה הסוד המקצועי השמור ביותר שלו.

בינתיים הוא עוד שקוע בעמודים הפנימיים של העיתון, יש שם הכל מכל: אסונות, אלימות, פשעים מסמרי שיער, הונאות ענק של בכירים, נבואות חורבן בטורי הדעה, מכירות סוף-עונה ומה לא. לצד כל אלה בולטת הענייניות היובשנית של טור מודעות האבל;  אחת המודעות לוכדת את עינו: "יקירתנו, סוניה גרייצר, איננה." הפתעה. יורם היה בטוח שגב' גרייצר עשתה רילוקיישן אל עולם שכולו טוב כבר לפני עשור לפחות. מורות, כידוע, נוטות להזדקן מוקדם, החיכוך התמידי עם הנעורים גומר עליהן. בכל זאת מסתבר שהמורה סוניה שרדה רצף בן עשרות שנים של איחולי "הלוואי שתמותי אמן", ואיכשהו החזיקה מעמד. אי אפשר שלא להתפעל, אפילו בתקופתו כבר נחשבה למעין מאובן, תצורה המעידה על קיומן של שכבות פדגוגיות קדומות. מוזר, כל כך הרבה שנים לא חשב עליה, חיה או מתה.

"מה הסוד שלך?" נוהגים עיתונאים לשאול מדי פעם את האישה הכי זקנה בעולם, כאילו שהמשכיות היא היא הסוד הגדול, ולא תעלומת סופיותו הנחרצת של המוות. מעת לעת העיתונאים מתחלפים, גם הזקנה מתחלפת, אבל היא אף פעם לא חושפת את הסוד.

מראה דמותה צץ כעת לפניו, חד וברור, כמו לא חלפו ארבעה עשורים מאז התראו לאחרונה: קטנטנה, מתהדרת בציצת שיער גזוזה בחומרה פרולטרית, מן הסתם הייתה זו דרכה המשונה להתגנדר. הוא זוכר אותה מיידה בתלמידיה שין שורקת שכל כך אהבו לחקות, הוא זוכר אפילו את כפות ידיה הזערוריות, מגששות אחר משקפיה (מי בכלל זוכר דבר כזה). משום מה היא דווקא חיבבה אותו, ויורם זוכר שחיבתה המופגנת העיקה והכבידה עליו.

כמובן, החליפות האפורות הנצחיות שלבשה. אלה היו מָדי ההוראה הקבועים שלה, סימן גרייצרי רשום: אריג סינתטי דק בגוון אפור ענייני, חולצת כפתורים לבנה ונעליים אורתופדיות מגושמות. יום אחרי יום, קיץ וחורף, הקפידה להופיע כך לעבודה, ואפילו פעם אחת לא ניסתה לרכך את הרושם הנוקשה באמצעות צעיף מרושל היטב, זוג עגילים או אפילו התזה ביישנית של מעט בושם. נדמה לו שפעם ערכו בכיתה ניסוי מדעי, הם רצו לבדוק אם זו אותה חליפה עצמה ששבה ונלבשת מדי יום, או שגרייצר החזיקה בארונה מערך אניגמטי של חליפות זהות זו לזו. הוא אינו מצליח להיזכר בתוצאותיו של אותו ניסוי.

בקבוצת הפייסבוק של בוגרי מחזור מ"א נרשמה התעוררות מסוימת בשל האירוע המצער. יורם הביט בחיצי הלעג הארסיים שנשלחו לכיוונה של זו שלא תזכה עוד לקראם, ונזכר בפתקים שהתעופפו מתחת לחוטמה במהלך שיעורי ההיסטוריה בכיתה י"א. איזו תקופה זו הייתה! העור תסס מרוב אדרנלין וסודות, והיום? איש אינו נדרש יותר לכדורי נייר מעופפים, המסרים עוברים בלחיצת אצבעות זריזה בווטסאפ. משום מה המחשבה על כך העציבה אותו. יורם סגר את העיתון וניסה להסתגל למחשבה שימי נערותו שייכים לעידן שחלף מן העולם, יחד עם חוברות כרומו מרוטות שהציגו איברים מפורשים, והועברו בשקיקה חשאית מיד ליד. בימינו, הרהר, המסתורין הגדול של תקופת הנעורים נפתר בהקלקה. זה כמעט משעמם.

בינתיים בקבוצה ניבה המכשפה שרבטה פוסט על חיבתה הידועה של המנוחה לשוקו, הוסיפה קריצה וגרפה לייקים נוטפי שמחה לאיד. פיני, שעוד לפני ארבעים שנה היה טרחן-בלתי-נלאה ולא השתפר מאז כהוא-זה, תייג אותו בתגובות, כל ביץ' ביג'י יומה, מה אתה אומר על זה yoram ramot@, והוסיף פרצופון מחייך. יורם התעלם. טלי שאלה מי בא להלוויה, ועוד לפני שהבין עד הסוף מה הוא עושה ובעיקר מדוע, הקליד "אני".

הוא לא התפלא כשבבית העלמין נרשמה נוכחות דלילה של מלווים. סוניה גרייצר בהחלט לא נמנתה על המועדון האקסקלוסיבי של מורים מיתולוגיים, שעצם איזכור שמם מצית אור בעיניי תלמידיהם לשעבר. לא אצל סוניה, שלכל היותר כיכבה מדי פעם בפעם בחלומותיהם הטרופים, עיניה מתהפכות עד לובן ואצבעה המורה מתנופפת לעברם באיום.  מיניבוס, שבחזיתו התבלט לוגו מוזהב של מרכז לדיור מוגן, עצר מול השער והציל במעט את המצב. אחות במדים לבנים ירדה ממנו ראשונה, ולאחריה דידו שש אלמנות נרעדות, חלקן נזקקו למקל או להליכון. האחות ליוותה את ירידתן במדרגות בהנחיות מפורטות ובקולות עידוד, רמים ועליזים מדי לטעמו של יורם. היא הזכירה לו במקצת את אשתו הראשונה, שהייתה מדריכת מחול אירובי, וכמעט בכל פעם שהזדיינו התעקשה למדוד לו דופק כשסיימו. נציגה אסרטיבית מטעם ההנהלה וצוות העובדים חתמה את המשלחת, מחבקת בזרועותיה זר עגול עטור סרט שחור. יורם לא יכול היה שלא לדמיין ערימת סרטים זהים כלואה באחת המגירות, ממתינה ליום פקודה, עם נוסח אחיד של השתתפות בצער ולוגו בולט של "אחוזת שושנים". אין צורך לדחוף, חשב, יש מספיק סרטים לכולם.

גברות קשישות נוספות ירדו מטקסי ספיישל וביקשו מהנהג שימתין להן בצד עד שיסיימו. היה ניכר עליהן שכולן ביקרו במספרה באותו בוקר, ותסרוקתן העשויה בקפידה כחלחלה עוררה ביורם אי-נוחות. בנה היחיד של המנוחה המתין לבאים בלב הרחבה, מוקף במעגל חברים מצומצם. שלוש אלמנות נעמדו לפי תור ללחוץ את ידו, שתי הראשונות הביעו השתתפות בצער, והשלישית אמרה "ככה זה" ונקשה בלשונה. לא היה רמז לבת-זוג או לצאצאים. המלווים המעטים האחרים היו נשים וגברים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, שעמדו, כמוהו, מרוחקים מכל היתר, איש איש לנפשו, ונמנעו מליצור קשר עין – מן הסתם תלמידים לשעבר שנקלעו לשם איכשהו. הוא היה סקרן לדעת מה הניע כל אחד ואחת מהם לבוא לטקס, אך לא אזר אומץ לשאול.

בדקה התשעים אפילו פיני הגיע, דוהר פנימה שזוף כמו ג'יגולו, מותיר אחריו שובל טרי של אפטרשייב והתנצלויות. יורם הושיט לפיני את ידו ללחיצה, ופיני בתשובה החליק עליה כִּיף נערי שובב. איזה טרחן. יורם נזכר שקרא בפייסבוק שפיני מצוי כרגע "בין עבודות", ואצר בזיכרונו את המידע לצורך התנעת הסמולטוק אחר-כך. הוא קיווה שפיני לא יבקש את עזרתו במציאת עבודה חדשה, ובו ברגע ידע שזו תקוות שווא, ומן הסתם זו גם הסיבה האמיתית בגינה פיני הטריח עצמו עד פה. דווקא מחשבה זו נגעה לליבו של יורם באיזה אופן עלום.

עגלת הקדישא קרטעה את דרכה על שביל הכורכר, איש לא הביט בגוויה העטופה שהיטלטלה כהוגן. האבלים, שהתפצלו זה מכבר לקבוצות קטנות וצעדו למודי ניסיון אל חלקת הקבר, שוחחו בשקט או התכנסו בתוך עצמם. יורם, כדי לצאת ידי חובת נימוס, שאל את פיני מה שלום האישה והילדים, והעריך שהתשובה המפורטת שיקבל תחסוך לו את הצורך לגרד שאלות נוספות עד לתחילת טקס הקבורה. פיני השיב, "בסדר" ואז, במקום להתלונן כצפוי שהם שותים לו את הדם, ולפרט באלו דרכים מגוונות הם עושים את זה, ותאמין לי שגם לאמא שלהם לא חסר, פנה אל יורם ושאל,
"אז מה, הגעת כדי לבקש ממנה סליחה?"
"אתה צוחק עליי? למה שאבקש ממנה סליחה?"
"על מה שעשית לה עם השוקו."
פיו של יורם יבש באחת והוא הצטער שהתקמצן ולא קנה בקבוק מים מהגזלן הקבוע שארב בסמוך לשער בית העלמין.
פיני המשיך, "אל תגיד לי ששכחת את הניסוי שלנו בכיתה י"א? החליפה האפורה? הניצחון שלך בהתערבות?"
"אני זוכר משהו במעומעם," גמגם יורם, "רצינו לבדוק אם יש לה חליפה אחת…"
"או מספר חליפות זהות. קראת לזה 'ניסוי מדעי', שככה יהיה לי טוב." פיני הפסיק את שטף דיבורו על מנת להניע אצבעותיו במהירות על מסך הסמרטפון, והציג את המסך מול עיניו המשתאות של יורם. זה היה דף הקבוצה "מחזור מ"א לנצח", ויורם הביט בעצמו, כפוף, קודר וחיוור, מצולם על רקע שורת מצבות שיש. מעל לתמונתו התנוססה הכותרת, "תראו מי הגיע לבקש סליחה מהמנוחה". בן רגע נרשמה שם תגובה, "לייייקקקק!!!", אבל פיני תלש מידיו את המכשיר וכיבה את המסך עוד לפני שיורם הספיק לזהות את האידיוט שטרח להגיב כך לשטות הזאת. "אתה הרי תכננת הכל," אמר פיני בעודו תוחב את הסלולארי לתוך כיסו האחורי.

"לא, רגע, מה פתאום" מיהר יורם למחות, ורצה להוסיף ולומר עוד משהו, חד-משמעי ותקיף, שישתיק את פיני ויטה את הכף לטובתו, אבל אז הרב נשא קולו בתפילה ושניהם החרישו. רק לא להתעצבן מול האפס הזה עכשיו, חשב יורם. הכי חשוב לשמור על קור-רוח. איפוק. שליטה עצמית. פאסון, פני ספינקס, פני פוקר. ממש כמו בהופעותיו המוצלחות באולמות בתי המשפט. לא לשווא התאמן כל-כך הרבה מול המראה בהפקת הבעת פנים נייטרלית לחלוטין, משיג עם הזמן שליטה מרשימה אפילו על הזניחים שבשרירי ההבעה. תמיד נופלים על טיק שולי בגבה, או רטט סוסי בנחיריים, אבל לא הוא. נינוחות היא המסכה הטובה ביותר, המטעה ביותר. מי בכלל תופס מהכלומניק הזה, פיני? יורם סובב ראשו לכיוון הקבר הפתוח, נחוש לא להסגיר את סערת נפשו.

סביב הקבר עמדו כולם דוממים וחמורי סבר. אף יפחה, גלויה או כבושה, לא נשמעה ברקע. בנה של סוניה עמד יציב ושלוב ידיים, שפתיו לא רעדו, עיניו נותרו יבשות. יורם התמקד בו. על מה הוא מהרהר עכשיו, בנה היחיד של המורה להיסטוריה? ודאי שלא הופך בתעלומת מותו של אלכסנדר מוקדון, שמת בפתאומיות בגיל שלושים ושלוש, מצית מלחמה איומה בין יורשיו. האם הוא נזכר איך זעק אל אמו בחושך, בלילות מוכי רעמים וברקים, והיא תמיד מיהרה אליו, מאמצת אותו אל חיקה ומלחששת באזניו מילים מרגיעות שכל האימהות בעולם מכירות? יורם נזכר באמו. גם היא נמסרה לדיור מוגן לא מזמן. הוא נשבע בינו לבינו שבסוף השבוע הקרוב יקפוץ אליה לביקור ארוך, גם אם ענתי תעשה לו פרצופים. בכל אופן, ההכרה שפיני כנראה דובר אמת חלחלה לתוכו בזהירות.

הוא לא היה מסוגל לשלול את הסיפור, ולכן נאלץ להכיר באפשרות שאולי האירוע המתועב אכן התרחש. זה הרי קרה כל כך מזמן. למישהו אחר, אולי, כי מה הקשר בין מי שהוא היום, גבר מכריס-מקריח בן ארבעים ושבע, עורך דין די מצליח בתחום התעבורה, לבין אותו נער דביל ושחצן, שהתמקד בהכנות לקראת גיוסו הקרוב? וסוניה, האם הבינה אז את שהתרחש? האם קלטה את המזימה השפלה שנרקמה תחת אפה, בעוד הוא מסתלק במהירות מהכיתה, לקול תרועות הניצחון של חבריו שמיהרו גם הם לנטוש את הזירה? גם עתה כל שרצה היה להסתלק במהירות, לשם מה בכלל הגיע לכאן מלכתחילה. כל מכריו יעידו עליו שהוא אדם טוב. שאפשר לסמוך עליו. גבר. אמנם מצביע שמאל, אבל ציוני. משלם מיסים, עושה מילואים, תמיד דאג שגם ענתי תהנה במיטה. אפילו לאספות הורים התייצב כשהזמינו אותו. ופתאום כל זה. ופתאום כל זה.

בדרך אל שער היציאה ניגשה אליו אחת הקשישות. "תסלח לי," קרקרה, "אתה במקרה חוזר העירה ברכב?" יורם לא הבחין בה לפני כן. ראשה הגיע עד למטה מכתפו והאיפור שלה היה מוגזם, כמעט ליצני, אך המבט בעיניה היה צלול וערני. יורם הינהן. "אם כך, אני חוזרת אתך," הודיעה וצבטה את זרועו בעוצמה שהפתיעה אותו. דלת המכונית, משום מה, סירבה להיפתח בפניהם, ולולא היה עסוק כל כך בניסיונות לשחרר את הנעילה, ואלמלא היה חם כל-כך, יכול היה להישבע שהוא אכן רואה את מה שנדמה לו שהוא רואה דרך מראת הצד – את הישישה מרקדת מאחורי גבו, עושה פרצופים גסים ופולטת קולות קטנים של שמחה לאיד. יורם סילק את המחשבה ממוחו, וכשהדלת נעתרה משום-מה לטפיחותיו הנואשות והואילה סוף סוף להיפתח, אף עזר לה לטפס על הג'יפ ולהתיישב לצידו. היא הזיעה כהוגן, בחליפת הגברדין המיושנת בגזרת ספארי שלבשה, אך נראתה שבעת רצון כילדה, כאילו תעלול שעוללה הצליח מעבר למשוער. יורם  מיהר להפעיל את המזגן בעוצמה המקסימלית, אך הזקנה ירתה בו מבט מצמית והצהירה שהמזגן הוא אויבן בנפש של נשים מבוגרות, ואיך הוא מעז. תכבה אותו ברגע זה, נשפה. והוא ציית לה, נזוף.

אחר-כך הציעה לו פלחי תפוח וניסתה לקשור שיחה ושאלה מאיפה הוא מכיר את סוניה, ומה דעתו על הבן שחוזר כבר מחר לפנסילבניה, בטח ממהר לשיקסע שלו, אפילו לאבן על הקבר הוא לא מחכה, והילדים של היום לא שווים גרוש הרי, לה עצמה יש — אבל יורם היה שקוע כל-כולו במקום אחר ובזמן אחר.

זה קרה שבועיים לפני פרוץ החופש הגדול, לקראת סוף כיתה י"א. חלונות הכיתה היו פתוחים לרווחה, וכבר אפשר היה להריח דרכם את אדי הכלור שעלו מבריכת השחייה, או סתם להסתחרר מניחוח מרוכז מדי של דשא קצוץ. אם קודם היה קשה לרסן את התלמידים, הרי שעתה זה כבר היה בגדר הבלתי אפשרי. להקות להקות התגודדו בחצר בית הספר, בגופיות וכפכפי ים, והתעלמו כליל מצלצול הפעמון שקרא להם לחזור לכיתות. יחזקאל השרת נאלץ להסתובב בחצר עם מטאטא קש בידו, ובתנועות מאיימות גירש אותם בחזרה לתוך המבנה. אפילו המורה פרנקנפלד, שהתגאה בכך שתלמידיו מכנים אותו שלא בפניו "פרנקנשטיין", כבר הרים ידיים, והתפלל ששארית הימים עד למועד השחרור תחלוף ללא אסונות גדולים מדי.

דומה שרק סוניה גרייצר התעקשה להמשיך וללמד "את כל החומר על אירופה הקלאסית", כשהיא ניצבת ליד שולחנה, נואמת בפאתוס על ביסמרק וגריבלדי. מה היה בה, שלא עורר את חיבתם וגם לא את רחמיהם, רק בוז נעורים סמיך וקר? התכנון היה מדוקדק: מיד עם הישמע הצלצול שמבשר על תום השיעור יורם היה צריך לגשת אליה כשבידו קרטון שוקו פתוח, ולשאול אותה משהו בנוגע למבחן. באותו רגע אסף היה אמור לצאת בשעטה מהכיתה, ולהיתקל ביורם בעוצמה, כאילו בטעות. יורם אמור היה להתיז את תוכנו של המיכל לעברה של גרייצר, ומיד לאחר מכן להתנפל בצעקות על אסף, "מה עשית, אידיוט". אסף היה צריך לומר שזה קרה בטעות ולהתנצל בשפל קול. כך או כך, הכתם היה אמור להישאר על החליפה ולהסיר אחת ולתמיד את מעטה המיסתורין.

כל התלמידים היו בסוד המהלך הצפוי, והמולה נרגשת אפפה את הכיתה. האם יעז לעשות זאת? הדעות היו חלוקות. סוניה לא שמה לב לכל זה, דומה שראשה היה נתון לדברים אחרים לגמרי. היא לא אמרה דבר גם כשהנוזל המתוק פגע בצווארון חליפתה. ודאי עמדה ליד הלוח עוטה חיוך טראגי, בעוד שלולית עכורה נקווית למרגלותיה. ביום המחרת הגיעה לבית הספר, כשרדיד מכוער, ספוג בריח נפטלין, מכסה את כתפיה.
יורם אכן זכה בהתערבות.
חמימות המעשה הטוב שעשה, בעצם הגעתו ללוות את סוניה גרייצר בדרכה האחרונה, התחלפה בתחושת אשמה מאכלת.
הוא מאד עייף עכשיו.
הוא רוצה לישון.
הוא רוצה לשוב למיטת ילדותו, המצופה פורמייקה בצבע תכלת. לשוב אל מזרן היחיד, אל מצעי מיקי מאוס ריחניים. הוא רוצה להצטנף. הוא ישוב ויהיה בן שבע. הוא ירטיב במיטה. הוא יתענג בשתיקה על החמימות האסורה, שנספגת בפיז'מה ובסדין, עד שברגע אחד הכל ייעשה קר ודביק ומסריח, והוא יקרא מתוך החושך, אמא בואי, אמא בואי, עד שהיא תבוא.

הקשישה קטעה את חוט מחשבותיו. קולה היה איטי ומעובה, כאילו בקע מתוך בטנו של גרמופון ישן. "אני רוצה לרדת כאן, אם לא אכפת לך," ועוד לפני שעצר עצירה מלאה, כבר פתחה את דלת המכונית וקפצה החוצה בתנופה, מבלי להסב מבט, מבלי להודות לו על הטרמפ. ברדתה, תיק היד האפור שאחזה חבט בפרצופו בכוח. הוא אחז בלסתו הדואבת, תוהה מה בדיוק סחבה שם בתיק, אבנים? כדורי ברזל?

כשמצא חנייה בקלות חשב שאולי בכל זאת היום הנורא הזה יזכה בסיום נסבל. היה מאוחר מכדי לחזור למשרד, אבל מוקדם מדי ללכת הביתה. אולי יאכל פלאפל, רק חצי מנה. המחשבה על החלקלקות של הטחינה נספגת בתוך הכדורים הזהובים הפריכים מילאה את פיו ברוק. הוא חייך, ואולי קצת ניתר טיפ-טיפונת במקומו כדי לנער מעליו את מוראות אחר-הצהריים. שתי זקנות שטיילו שלובות זרוע הביטו בו בתימהון. הוא מיהר להסב מהן את ראשו. יש יותר מדי קשישות בעיר הזאת, חשב. אוטובוס עצר בתחנה סמוכה, ופלט מתוך מעיו חבורת נוסעים קטנה. אחרונה ירדה ישישה גפרורית ורודת לחיים, מתנדנדת בהליכתה בעודה אוחזת בכל אחת מידיה סל עמוס בקניות. היא נעצה בו מבט אומלל.

יורם הביט ימינה ושמאלה. הוא ידע שהצעד הנכון הוא פשוט להפנות לה את גבו, להסתלק משם וחסל. יש מספיק אנשים טובים שישמחו לעזור, אין שום הכרח שזה יהיה דווקא הוא.  אך הוא לא היה מסוגל. היא חייכה אליו חיוך מעודד ורגליו צעדו מאליהן. יורם לא העז להעלות אל סף תודעתו את המחשבה האחת שהציקה לו באמת: האם מעתה והלאה נדון למשך שארית חייו להיות עבד נרצע לגחמותיה של כל קשישה חולפת?

משנטל בידיו את קניותיה חיוכה התרחב, היה זה חיוך מלא בהכרת תודה ובשיניים תותבות זולות, חיוך שככל שנמשך נעשה יותר ויותר מגונה, עד שיורם הפנה את ראשו ממנה. רק כשהחל לצעוד בעקבותיה הריח את אוושת הריח הרע שעלתה מהסלים, והתעבתה עם כל צעד שעשה. עננת הצחנה הזכירה לו משחטת עופות באזור התעשייה, מקום נורא ששכן בקרבת המוסך שלו. נוצות טבולות בדם התעופפו שם באוויר, הריח היה ללא ספק ריחו של המוות, ויורם קיווה שהסירחון הכבד לא ידבק בבגדיו, ומה תגיד על זה ענתי. אם כל זה לא היה מייאש מספיק, במהרה התחוור לו שהסירחון מושך אליו ברחשים, שעקצו את יורם ללא רחם. כושר התמרון שלו היה מוגבל, וזה ממילא היה קרב אבוד. הוא קיווה שהפלאפל שמחכה לו כפיצוי יהיה חם וימס בפיו מרוב טריות, ושיהיה להם גם כרוב חמוץ, סלטים חופשי אולי, והמון לימונדה עם קרח. הישישה צעדה מעט מאחוריו, ממרחק אפס שמע את עצמותיה מתחככות זו בזו. הוא התקדם לאט, מטה אליה את אזנו, מדי פעם שינה כיוון על פי הנחיותיה: ימינה! שמאלה! כפות ידיו האדימו ממאמץ, ודומה שהסלים נעשו הרבה יותר כבדים. הוא התקדם בקושי, נושף נשיפות חורקניות. אילו סיפור לו מישהו שהקשישה קפצה על גבו, רגליה מתנדנדות באוויר, הוא היה משתכנע בקלות. העוברים והשבים המעטים ברחוב הקפידו להתעלם ממנו, עקפו אותו במבטם. הוא זקוק לחופשה, אולי באיביזה, מקום רועש, מחרמן וקופצני, ובעיקר נטול זקנים.

הם נכנסו לתוך הדירה, והוא הרגיש בעיניים ננעצות בו מן החשיכה, חתולים? הקירות צופו בקורות עץ מהרצפה עד לתקרה, מה שתרם עוד שכבת אפלולית עבה. ריח העץ בלבל אותו, עז וטרי כאילו עמדו בפתחה של בקתה בפאתי יער, ולא בדירת שיכון סטנדרטית, קומה רביעית בלי מעלית. כשמשכה את רצועת התריס, אור אפרפר של בין ערביים פלש פנימה מהוסס. היא נעלה את הדלת פעמיים והצביעה לכיוון המטבח. כבהילוך אטי יורם צפה בה פותחת את דלת הארון. בוחרת כוס לא מאד נקייה. פותחת את דלת המקרר. מוציאה בקבוק מיץ. גל ריח ברור של רקב נישא אליו מכיוון המקרר שנותר פתוח. זה ריח של גוויה, חשב יורם. מול עיניו התעמרו תולעים לבנות שמנמנות בצרור עלי חסה. פניו האפירו. יורם נאחז במשענת כיסא כדי לייצב את עצמו. רקותיו פעמו, שן אחת טוחנת התפוצצה בחלל פיו בזיקוקי כאב. מה עוד יידרש ממנו? לשבת לצידה בסלון ולדפדף באלבומי תמונות ישנים? לתרום כליה? לא משנה. יורם הרגיש מוכן לקראת הבאות.

 

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “שטח אפור”

  1. קראתי. כתוב רהוט מאוד. מינון מאופק של ריאליזם, סרקזם ורגש. יורם טיפוס של פעם למרות הפייסבוק. מפחד מזקנה ומוות. מי לא. הדברים העתיקים שמביסים טכנולוגיות. הפסקה האחרונה נהדרת. האמנתי להשלמה, לשן והזיקוקים.

    אורי

    אהבתי

    1. הי אורי, תודה שקראת
      למען האמת הסיפור עוד לא גמור, אני עוד עובדת עליו (בחלקיו הפנימיים. המסגרת פחות או יותר כן גמורה)

      אהבתי

  2. סיפור קשה… (אבל כתוב יפה)

    הדרך מן הילדות אל המוות מביאה איתה רק שקיעה ובליה חיצונית ופנימית

    עדיין קשה לי עם החדירה של העולם העכשווי של האינטרנט והפייסבוק לתוך הספרות, הוא מנפץ בבת אחת את הקסם של הסיפור. דוקא בהקשר של הסיפור שלך זה מעצים את תחושות התפלות והריקנות שחווה הגיבור.
    הרגשתי בזמן הקריאה מועקה משולבת בהנאה אסתטית כמו בסיפורים של יעקב שבתאי, גם דמות הגיבור הזכירה את גיבורי הרומנים שלו ( באמת אצלו בסיפורים הקצרים שמספרים על הילדות הקסם גובר על המועקה)

    נזכרתי גם במוות בונציה. יש שם דמות שהגבור רואה על הספינה בין חבורת צעירים רעשנית. מין זקן ילדותי וחסר גיל ברור שמצובע ומאופר באופן זול וגרוטסקי. הזקנה הילדותית שתפסה טרמפ עם יורם הזכירה לי אותו. עלתה בראשי גם תכנית או אולי סרט שראיתי בילדות בו כישוף הופך את כל הילדים לזקנים במראם החיצוני, נראה לי שזה היה סיפור המסגרת. בכל אופן היתה שם זקנה/ילדה שישבה על ספסל ואכלה עוגה עם צימוקים, אבל הוציאה לפני האכילה את כל הצימוקים ובכך הסגירה את התנהגותה הילדותית. אולי גם בסיפור שלך כל הדמויות (לפחות בתודעתו של הגיבור) נשארו מן ילדים שרק מראם החיצוני השתנה אבל מהותם הפנימית לא התפתחה.

    תודה

    Liked by 1 person

    1. תודה רבה
      אני חושבת שהדמות של הזקן האדמוני הנלעג ב'מוות בוונציה' מבטאת פחד מהזדקנות שמומר לכדי פחד מהזקנים עצמם. כילדה התייחסתי לזקנים כאל מי שהיו מאז ומעולם זקנים, כמבוגרת שחזתה בתהליכי הזדקנות אצל אחרים ואצל עצמה ההתבוננות מורכבת יותר והפחד רק מתעצם

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s