דינג

(נכתב לפני ארבע שנים, עבר לאחרונה שיפוץ ורענון)

הרגע בו קפא הכל, וכל הרגעים שלאחריו. יפהפיות נמות נדונו במיטתן למאה שנות שינה, אבל היא קפאה בעודה כורעת שפופה על הרצפה, נכונה לזנק עם הישמע האות. חצאיתה הוסטה כך שלא תפריע. הברכיים נערכו בזווית חדה כלפי מעלה. יש לה ברכיים מעובות כל-כך, כמו ברכיים של גבר, אבל זה בסדר גמור כי ברכיים נועדו להתעלמות. אף מחזר לא יביט בהן בערגה רכושנית. לכל היותר יש לקוות שלא יקלקלו לכל האיברים האחרים, שלא יכשילו את המסע המבטיח מהקמרון האפל של הירך אל עבר ההידקקות המסעירה בקרבת הקרסול.

בדריכות שלה כבר טמונה הבטחה להתפרצות שעוד תגיע. תמיד היה בה משהו נפיץ. למה, אולי בגלל הסנטר הרבוע, המזדקר מתוך פניה בייאוש מסוים, אולי זה בסך הכל המרווח הצר בין השפתיים שמעורר כל מיני שדים ודמיונות.

אבל מה כבר אפשר ללמוד על אישה באמצעות המרווח הנעלם בין שפתיה.

*

רציתי להתוודות שאיוואן פאבלוב הוא הגיבור שלי. אותה מיסטיקה קטנה שחולל באמצעות פעמון נחושת פשוט וכלב רועים נאמן, זה באמת היה משהו. פאבלוב היה גאון שהקפיד לשמור את הפעמון שלו חבוי עמוק בתוך כיס חזיית הקטיפה, ולא התיר לאיש מלבדו לצלצל בו. עקשן, סרבן, חרש לתחינתם של חמשת ילדיו הקטנים, שהפצירו בו שוב ושוב, חזור והפצר, אבא, אבא. רק פעם אחת, בבקשה. תרשה לנו רק פעם אחת. לא, לא. לא.

פעמון ללא כלב מפיל על איוואן שיממון לפחות כמו כלב ללא פעמון. זה המפגש ביניהם שמזמן עבורו אפשרויות מדעיות מרגשות. אינספור פעמים הכניס את ידו לתוך הכיס הפנימי, ובתנועה תיאטרלית שסיגל לעצמו היה שולה משם את הפעמון. עדר כלביו בלע את הבזק המתכת באור בעיניים קרועות מציפייה, והנה כבר נשמע הדנדון הראשון, כי אין ארוחות חינם. מיד אחריו נשמע הדנדון השני, כמו קוסם המותח את קהלו עוד קצת.

*

והיא? עדיין שפופה, פחות או יותר באותו מצב בו השארנו אותה קודם, קפואה באותה תנוחת-שעווה. לא אכפת לה שמרבית חייה עוברים עליה בציפייה, משום מה היא משוכנעת שכל זה ישתלם לה לבסוף, כך סיפרו לה כשהייתה ילדה, שהסבלנות משתלמת בסוף והיא האמינה. מה יקרה לה ברגע שלאחר הישמע הדנדון?  טוב, זה די ברור, לא? הכישוף יוסר מעליה ומאה שנים יחלפו ברפרוף עפעף. היא תתאהב בן-רגע, וכעבור חצי פיסקה תתחתן לאושר ולעושר, כמו כולן. הכריעה השפופה שלה היא בעצם ריקוד מתמשך למבינים. ריקוד איטי מאד, אפשר להבחין בו בקושי באמצעות מכשור אופטי משוכלל, ונשאלת השאלה, האם מכשיר מסוגל לשקר. לעת עתה המכשיר מסרב להשיב.  כשהדנדון יגיע, והוא יגיע אין כאן ספק בכלל, הגוף שלה עוד עשוי להפתיע את כולנו, בעווית, ביללה, בחיוך ניצחון עייף. ואם המדנדן יושיט שפתיו לקטוף ממנה נשיקת פרס, היא עוד עלולה לזנק על צווארו במלוא שיניה, לבתק בנשיכה את העורק הראשי. מי יודע. לאיוואן פאבלוב, הגיבור שלי, זה לא היה קורה. הפעמון שלו ידע להפיק רק מחווה כלבית אחת, שחזרה על עצמה בכל פעם בדייקנות מדעית מעוררת הערצה. יש מי שמוקירים את הדיוק, אחרים סבורים כמוני שאם הסוף ידוע מראש אין כל טעם להמשיך לספר את הסיפור .

*

רק רגע, האם כבר הגעתי לרגע האמת של הסיפור? הרגע בו משהו חייב להתרחש, כל דבר, העיקר שהסיפור ימשיך לנוע בביטחה קדימה? החל מחריקה מינורית של עפרון על נייר, ועד לשינוי מערער עולמות בסדר גודל קוסמי, אותו אי אפשר אפילו להתחיל לדמיין. מסתבר שרגע האמת של הסיפור מתעכב (סליחה), כי אני כלואה בתוך מחשבה אחת מפעימה: כיצד הגיב פאבלוב לדנדון שלו עצמו – האם גם פיו התמלא ברוק?

ודאי שכן.

אגב, מעל לחמישים אחוזים מבין הנשים שנשאלו על כך, השיבו שהמחשבה על פאבלוב עוררה בהן תחושת רעב. יש לי הרגשה שהיו רעבות ממילא.

*

יופיו של הפעמון אינו נזקק לפירוט, ובכל זאת – ידית העץ הממורקת כבר חלקה מרוב שימוש. גוף הנחושת ממורט כהלכה, מתרחב מהמתניים הצרים כלפי מטה, כמו שמלנית עשויה ממתכת. כשמצלצלים בחוזקה, השמלנית מתנועעת בפראות – לא כמו שמלניתה התופחת לאיטה של אישה טובעת בנהר.

*

עוד וידוי – בזמן שהיא כורעת קפואה, או קופאת בכריעה, למעשה היא מבצעת במקביל אלף דברים אחרים. אולי מליון. אני פוגשת אותה בסופרמרקט, בתור לכספומט. בפקק תנועה על כביש בין עירוני. ביישוב קהילתי בגליל היא רוקחת ריבת תפוזים, קולעת זרים של אזוב מצוי ומלמדת ריקודי עם. בעיירת ספר היא עובדת שעות נוספות, מסיעה את הילד לחוגים. בעיר היא מזמינה תה עם נענע לא משום שהיא צמאה, רק על מנת לנשום עמוק לתוכה את הניחוח הטוב. הנה היא עוצרת מונית שירות, ונכנסת לבדה לקולנוע. בזמן שהיא נוגסת באגס, או באפרסק, או בכל פרי אחר ששמו מסגיר בלי בושה את עסיס הנגיסה, אני מנצלת את הזמן כדי להיזכר עוד פעם באיוואן פאבלוב, הגיבור שלי. הנה הוא לבוש בחלוק צמר משובץ, על ברכיו מקופל חתול לבן עם כתמים שחורים. שניהם מתנמנמים בשמש, בגינת בית האבות של המפלגה. המבנה היפה שימש בעבר ככנסייה פרבוסלאבית, אבל מי זוכר. את צלב העץ הגדול הסירו מזמן, אבל איש לא נגע במגדל הפעמון. לפעמים אחד העובדים חומד לצון ומושך בחבל קצובות. איוואן מתעורר באחת, מביט בחתול בציפיית שווא, מושך בכתפיו ונרדם שוב.

*

הגיע הזמן להכיר באמת – אין גבר, אין פעמון. אם כך, מדוע היא בכל זאת ממשיכה לכרוע? ומי יאמין לה אם תטען שדווקא טוב לה בהשתופפות הכלבית הזאת, עם כל הרוק שממתין בחלל הפה, נכונה לכל הרפתקה. הסינים, היא מספרת, יודעים לבשל מעדן העשוי מרוק של ציפורים, "מרק קיני ציפורים", שטעמו טחוב ואפל ומסתורי כמו המערות בהן נקטפים הקינים. זו מסורת בת ארבע מאות שנים לפחות – אבל את לא סינית, אני צועקת לה, כמה זמן את עוד מתכוונת להשתופף ככה?

מי משתופף, היא מיתממת.

יום מותו של איוואן פאבלוב היה חורפי וסוער, סופת שלגים אימתנית השתוללה זה היום החמישי ברציפות. כל עורכי העיתונים, ארציים ומקומיים כאחד, צנזרו את הידיעה הבאה:

"פרופסור איוואן פאבלוב, חתן פרס נובל לרפואה וגיבור ברית המועצות, נמצא אמש מת על כורסה בחדר העישון של בית האבות נ. אשר בעיר ר. על גופו נתגלו סימני נשיכה רבים. כמו כן אצבעות ידו הימנית היו מהודקות בעוצמה סביב ידית עץ מכורסמת. הפעמון עצמו לא נמצא עד מועד סגירת הגיליון. המשטרה חוקרת."

*

כשמלאו לאיוואן חמש שנים נתן לו סבו במתנה גור כלבים. היה זה גור נמרץ במידה יוצאת דופן, ואפילו אביו של איוואן, שחסך במילים כל חייו, הואיל להפטיר שזהו גור "תוסס למדי". איוואן המסכן נאלץ לרוץ אחריו בכל רחבי האחו, מתחנן בקול דק: "פטר, הביתה" וגם – "הביתה, פטר" ובלב נשבר "פטר, די! "

לפעמים בשעות בין הערביים איוואן נוהג לדשן את מקטרתו, ובעומדו אצל החלון הוא נזכר, בדמעות, איך תעב את הממזר הקטן.

*

איוואן פבלוב, הגיבור שלי.

*

איזה מזל שהכלב הראשון שהשתתף בניסוי לא סבל מליקוי שמיעה!

*

"נו?" אני אומרת.

"כן", היא עונה. "מה שאמרת. "

יום שמש יפה, אנחנו עוצרות על סף המדרכה. אור ניגר לכל עבר, חושני וכהה וסמיך כדבש, ובכל זאת גם היום שום פעמון לא מצלצל מעלינו, מתחתינו או מצדדינו.

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “דינג”

  1. איזה טקסט מקסים. אבל לגבי הסוף, אני חושבת שפעמונים מצלצלים סביבנו כל הזמן. אבל לימדו אותנו לא לשמוע. או לשמוע רק צלילים מותנים: שמלת התכלת של סינדרלה, שמלת הנשף של בל. פעמוני חתונה. חיה קטנה לטפל בה, חיה גדולה לאלף, והפה מתקצף, נמלא ריר מבלי להבין למה. אולי אנחנו הכלבות של פבלוב.

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s