אל הסוף הטוב

(מעלה לבלוג את הממואר שלי שהתפרסם ב"פטל" הראשון, בנושא "זיכרונות ילדות מתל-אביב". ברכות לאביבית משמרי שהוציאה לאור את הגיליון השלישי של "פטל", כן ירבו)

היום אני יודעת שהמסעות אליהם לא יצאתי השפיעו עליי לא פחות מהמסעות שערכתי בפועל. אבל אז? שלושים מטרים בלבד הפרידו בין הכניסה לבית המשותף בו התגוררתי בילדותי לבין שער בית הספר בו למדתי מכיתה אל"ף עד חי"ת. שלושים מטרים זה כלום, מה כבר אפשר להספיק, לא ספרת חמישים צעדים והגעת. קינאתי קינאה מלובנת בכל תלמידי הכיתה שהתגוררו בפאתי השכונה וצעדו הביתה בחבורה או כיחידים. מה לא הייתי נותנת כדי להיות שותפה להשתרכות היומית מהבית אל בית-הספר, או לבהייה החולמנית כל הדרך חזרה. אלה היו מסעות קבועים שנמנעו ממני.

טיולים משפחתיים בשבתות היו עוד החמצה של מסע, כי עד שמלאו לי אחת עשרה לא הייתה לנו מכונית. כילדה, הוקצה לי שטח שיטוט שגבולותיו מאד ברורים: מצפון המכולת של הרומנים, ממזרח גדר בית הספר, מדרום עוד בית ספר, ממלכתי-דתי, שבו למדו כל המופרעים, וממערב טורי בתים שהציגו חזית שיכונית אחידה של תריסי תכלת מתפרקים וכביסה מתנפנפת. מעבר לבית הספר הכסיפה אוטוסטראדה, ואחרי האוטוסטראדה עלה ריח מתוק מן הפרדסים. אחרי הפרדסים היו שלושה צבים ופיל ענק, ודרומה משם, דרומה דרומה דרומה משם, הייתה עיר שקראו לה תל אביב, וידעתי עליה שהיא גדולה וסואנת ושיש בה דברים.

הייתי בת אחת עשרה כשהוריי רכשו את המכונית הראשונה שלנו, פיאט 850 זערורית בצבע טורקיז. תמה תקופה. נפרדנו בלי צער מנסיעות מיוסרות העירה באוטובוס "אגד" רועש, צפוף ואיטי, ובשבתות ובחגים לא נדרשנו עוד לחסדיהם של קרובי משפחה חומלים וממונעים. פתאום נפתחו בפנינו אפשרויות חדשות ומרגשות, כמו אופציית הישיבה במושב לצד הנהג! הפיאט התאימה לנו בדיוק – זוג הורים מלפנים וארבעתנו דחוסים מאחור, ערימה מתנועעת של מרפקים וברכיים. מעתה יכולנו גם אנחנו להצטרף לנדידה השבטית הגדולה של ימי החגים, אל ארץ הדשא המובטחת בגני יהושע.

פסח 1978, בת אחת-עשרה. פעם ראשונה שלי בפארק, שעל קיומו למדתי רק באותו בוקר, כשאימא העירה אותנו ואמרה שנוסעים לפיקניק בגני התערוכה. ככה זה היה פעם, ההורים האמינו בכל ליבם באסטרטגיה חמורה של מידור, והסגירו החוצה רק פיסות מידע הכרחיות, תמיד ברגע האחרון. שעה קלה אחר-כך כבר יצאנו לדרך. הכל היה חדש ומעורר. אפילו פקקי התנועה בכניסה למגרש החניה בתשלום הקסימו אותי, כי בשכונה בה גדלתי בדרום נתניה לא הצטברה עדיין מסה קריטית של מכוניות שתעמיד פקק תנועה ראוי.

כל המסעות אליהם לא יצאתי, כולם גם יחד לא הכינו אותי לעומס המראות שנגלה לי בהגיענו לפארק. אנשים ועוד אנשים, שלוש מאות ושישים מעלות של בני אנוש, אוקיינוס דמויות עצום מתנועע ורוחש, וכולם עסוקים: מחטטים בצידניות, יושבים על כסאות ים ומפטפטים, מגרשים זבובים בעודם שרועים על שמיכות פיקה. ראיתי נשים מבוגרות מביטות בריכוז עילאי בטסי פלסטיק של רמיקוב. ראיתי שפתיים ננשכות מול קוביות שהתגלגלו על לוחות שש-בש. ראיתי כלבים שיכורי חופש משתוללים משמחה, ראיתי ילדים שדרשו במפגיע לקבל קרטיב. רק הדשא בקושי נראה. פה ושם בצבצו אניצים ירוקים במרווחים הצרים בין שמיכה למחצלת. דמיינתי שכונות שלמות מתרוקנות מיושביהן, וכולם ניגרים הנה, אל נקודת האיסוף המוסכמת. וייסעו ויחנו ויפצחו גרעינים.

גם אנחנו התקדמנו על השביל, ידינו עמוסות, עינינו בולשות סביב בניסיון לאתר פיסת קרקע פנויה. לבסוף נדחקנו בין שתי משפחות בעלות ותק, וכדי לממש מידית את היאחזותנו בקרקע תקענו דגל-שמשייה. העשן שעלה מהמנגלים סביבנו נמסך לתוך עמוד עשן קולקטיבי, עוד יותר צורב ועוד יותר סמיך, שכבר החל מתעבה מעל לראשנו. מה עושים עכשיו?

ילדה בת אחת-עשרה בפיקניק משפחתי בפארק יהושע. זה בדיוק הגיל בו מלנכוליה דקה של סף נעורים מוצאת לה משכן בנפש. זה הגיל בו מאבדים עניין במשחקי הילדים, ועדיין לא מועלים לדרגת שותפי סוד בעולם המבוגרים. כך הייתי אז, מתנדנדת בין הכבר-לא לבין העוד-לא. הגן השתרע מאופק עד אופק, מציע עצמו לפניי, כך שאין להתפלא על הרגליים, שהחלו לצעוד כמעט מאליהן. אפילו הפה כבר נפער, מעט מעט, זהיר זהיר, מכין עצמו לנגוס ביס קטנטן בעולם.

מה עבר לי בראש? חופש. הרפתקה. ללכת מכאן. הגן הציע ואני נעתרתי. יש להניח שהשתוקקתי לחקור את סוד שביליו הנעלמים, לחפש מה עוד צפון בו עבורי. לא היה לי מושג. כל עיקול הבטיח גילוי, פיסת אגם פתאומית נצצה בשמש מאחורי קבוצת שיחים, רכבת נוסעים מצועצעת בצהוב שקשקה על השביל, צופרת צפירות אזהרה עליזות. טווסים הידסו גאים מחוץ לפינת החי, שלטים על שער סגור הבטיחו עוד גן בתוך הגן, עם תצוגת צמחייה אקזוטית מכל העולם. אילו קיפץ מולי על השביל חד-קרן זהוב היה זה הגיוני באותה מידה. רגליי נשאו אותי, השביל הורה את הדרך. זה הספיק. הלכתי והלכתי.

הלכתי. השביל התארך, בשתי גדותיו הוסיפה להימתח אותה חגורה אנושית צפופה. ראיתי נשים שצחקו בקול רם ומתאמץ מבדיחות של גברים  לבושים חולצות קטנות מכפי מידתם. ילדים קפצו אגרופים, בעטו בסתר באחיהם הצעירים. ריח העשן היה מר. עוד ועוד בשר נצלה על רשתות, למרות שכולם כבר אכלו לשובע. הרחקתי עוד, מדמיינת לרגע חריפות מעוררת של דשא קצור, אבל סרחון הליזול שבקע מתוך צריף השירותים הציבוריים הדף את כל הריחות האחרים ובלע וכיסה על הכול. ולפארק עדיין לא נמצא קצה.

*

הכרת המרחק באה באיחור גדול. כמו אנשי פנים-הארץ שמגיעים לראשונה לחוף הים ורואים מולם רק מישור מימי חלק, מבלי לשער את חמקמקותה של הקרקע המתרחקת תחת הרגליים. מתי מתחולל הרגע שבו מחלחלת לתודעה ההכרה הכאוטית שמרגע זה ואילך החלה הליכה לאיבוד? מתי איבוד מכריז על עצמו ככזה? כשפתאום היתה יותר מדי שמש ופחות מדי צל; כשילדים אחרים מלפניי ומצדדיי טמנו ידם לבטח בכף יד אימהית או אבהית ואני לא; כשהמרחק כבר תורגם לכאב מציק בכפות הרגליים, ליובש מחניק בגרון; כשתחושת הזרות הביסה את הדחף לגלות עוד ועוד יבשות חדשות. ברגע כזה האיבוד מכריז על עצמו במלוא עוצמתו המועכת, ניזון מחרדת נטישה נצחית שמלווה אותנו פחות או יותר מהעריסה עד הקבר: אבל איפה אמא.

מה יכולתי לעשות? לפנות בבקשת עזרה למבוגר אקראי? אפילו לא ידעתי להסביר לאן בעצם אני צריכה לחזור. מה יכולתי לומר לו? סליחה אדוני, המשפחה שלי, הם כאן בסביבה, חונים בצמוד למשפחה בעלת צידנית תכלכלה, ליד סבתא פעלתנית שלא מפסיקה להתלונן על החום? אה, כן, ממש בסמוך ישנו זוג תאומים ג'ינג'ים, שובבים כאלה, שנרדמו בעגלול. אולי ראית במקרה?

האפשרות שיחושו בחסרוני ויצאו לחפש אחרי כלל לא עלתה בדעתי. הרי הייתי ילדה כזאת של בית, ילדה של ספרים. הבת הבכורה. רצינית ואחראית. בשום פנים ואופן לא בילבי פורקת עול של הרפתקאות, שטויות ועניינים. לא, הם בוודאות לא יחפשו אותי, דווקא משום שהם סומכים עליי כל כך.

באופן משונה האיבוד עצמו כלל לא הפחיד אותי. לא איימו עלי שיניים חדות, פרווה בוהקת או מבט חמדני מדי. לא הגבתי בריצה מיוזעת, גם לא הזלתי דמעות. פשוט המשכתי ללכת. לעיתים קהות חושים היא נכס, גם תמימות יתירה עשויה להתגלות כיתרון ולו זמני (עד שהיא הופכת לעול בלתי נסבל). פשוט המשכתי ללכת.

המסעות אליהם לא יצאתי אין פירושם שלא צברתי ניסיון מתוך מסעותיהם של אחרים, להם הייתי שותפה שקטה. כך חוויתי מסעות ועוד מסעות, אחריהם עקבתי בנשימה עצורה – בעוד האחרים גומאים מרחקים, אני גמאתי דף אחר דף. ניסיוני הרב בסיפורי מעשיות לימד אותי, שהדרך בסופו של דבר תמיד מוליכה הביתה. למעשה כל הדרכים כולן תמיד הוליכו הביתה, ואם הולכים הביתה סימן בדוק הוא שמתקרבים לסוף. כיפה אדומה, עמי ותמי, זהבה של הדובים ואפילו פינוקיו – אף לא אחד מילדי הסיפורים הופקר לנפשו, אף לא אחד מהם ננטש על השביל לנדודי נצח. הדרך תמיד נמצאה, סוף אחר כלל לא בא בחשבון. לכל אחד ואחת מהם המתין בית בקצה. לא משנה עד כמה התפקוד ההורי באותו בית היה חסר אחריות, עקר או לקוי, אבל בית. הייתי בת אחת-עשרה, ועדיין בטחתי ביכולתו של סיפור, כל סיפור שהוא, להוביל אותי בסופו של דבר בחזרה לאימא, אל הסוף הטוב. והמשכתי ללכת.

 

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “אל הסוף הטוב”

    1. אהבתי את הסיפור…..אני מרגישה את האובדן הרגעי הזה כילדה….סוג של חווית ילדות. תודה

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s