אדי. הומאז'.

אדי מטומטם. הוא גבר קטן-קומה ומוצק, ויש לו אישונים אפורים שחומקים מכל כינון ישיר. יש ימים בהם אני אוהבת אותו, ובימים אחרים אני שוכחת את שמו ואת שם אימו. לפעמים לאדי יש זקן ולפעמים לא. לפעמים חוט דק של דם ניגר בין לסתותיו ולפעמים לא. איזה מין אדי זה, תאום אבוד, פעם הוא לורל ופעם הארדי. תמיד מישהו חסר. אני אומרת לו, אדי, אתה יודע שבמולקולה של חמצן יש שני אטומים, זו יחידת היסוד, לא תמצא בטבע אטומים בודדים של חמצן. בתגובה הוא מרים את ידו בתנועת ביטול. אדי לא מדבר איתי בכלל. בפינת הקפה שבמשרד אני עושה לו קימורים ושרבובים, והוא ממשיך לא לדבר איתי. לבבי וחייכן מול כל האחרים, כיפים וצ'אפחות ואהלן ומ'ניינימים. ורק מולי חומה שותקת של זרות זעפנית. נו אדי.

בחנות של המוזיאון קניתי לו גלויה עם ציור של מאטיס. גבר-ציפור נשמט לתוך שמי לילה כחולים, כוכבים צהובים מתפוצצים מסביב, הרבה רגש. כתבתי "סליחה" בתוך הכתם האדום שבחזה מצד שמאל, מחקתי וכתבתי שוב בכתב מראה. מי שצייר את הציור הזה ידע משהו על בדידות ועוד משהו על קסם. "תזיז את הכנפיים, אדי," אני לוחשת לו לתוך השניים סוכר אחד קפה שפריץ חלב, "תזיז כבר את הכנפיים כי שום דבר לא מחכה לך שם, בסוף הנפילה." לא יודעת מה עבר לי בראש. אדי מטומטם והראש שלי מלא בנביחות כלבים, בכוכבים כבויים ובגברים שנרדמים צנופים בתוך צדפה.

בעבודה עשו לנו ערב גיבוש, קומזיץ, אסאדו, אקורדיון ומפוחית-פה. שרועים על כריות גדולות, וולגה וולגה והו צ'יצ'ורניה, בעוד עצי המחט על הכרמל דוקרים את השמיים השחורים, דוקרים ודוקרים. אלקלעי המנהל היה מבסוט. מדי פעם חזר ואמר, "תשתו חבר'ה, תשתו, אתם נראים צמאים," ככה בדיוק נשמע גם בחתונה של הבן ביולי שעבר, וגם אז לבש את החולצה בז' מקסטרו והשפם שלו רטט בקצוות כמו מחושים של חרק טיטאני. אדי בא לבדו. התקדמתי לעברו בתנועות זחילה והסרתי את המשקפיים. הלילה היה איטי וענוג וכבד מרוב לחות, וגם הנשימות שלי נעשו כבדות. כל הלילה צמחים הפרישו ריחות אסורים. באותו לילה אפילו החרקים לא נרדמו, המשיכו להזדמזם סביבנו כל הזמן באפלה. בלילה ההוא יכולתי להיות כל דבר, מלטאה שמתנשמת על אבן ועד אישה ישובה בתוך תא וידוי. אל תלך ממני, אדי.

זה לא עזר. כלום לא עזר. אדי היפנה כלפיי את הכתף הקרה. הייתי אוויר בשבילו, וסיביר זה לא רק ערבות. כתף ענקים ברזלית הפרידה בינינו, ומהעבר הזה פתותי שלג ארקטי הסתחררו ארצה בספירלה דוממת. התעטשתי.

כן, בימים בהם אהבתי אותו הייתי מטומטמת מרוב אדי. כמה טיפשי. כבר אז הייתי צריכה לרוקן אותו מתוך ליבי, כפי שנוהגים ניצולי סערה בלב-ים. קערה אחרי קערה, הייתי צריכה לשפוך את המים מעבר לסיפון. במקום לעשות את זה העפתי את הקערה. אהבתי לחיות בעולם בו אדי הוא אפשרות.

בן זונה אדי. אם הייתי גבר הייתי מזמינה אותו לדו-קרב, מכסחת לו את הצורה, בועטת בו אחרי שהיה צונח מדמם לתוך השלג. אבל הייתי רק אישה, ומה כבר יכולתי לעשות מלבד להציע לו פצעי אהבה: צפרניים במקום אקדחים, זיעה לילית במקום דם, בשר במקום עופרת וכולי. אדי מטומטם.

מה כבר יכולתי לעשות, אני חוזרת ושואלת. כולם אהבו את אדי. יש אנשים כאלה, שמנקזים אליהם ללא כל מאמץ את עודפי האהבה שבעולם. אדי ידע איך לחייך מהעיניים, הוא הכיר את כל המילים הנכונות. הוא היה שלם ופשוט, והזכיר לכל אחד את אביו או את אחיו הגדול או את חברו הטוב. הוא הזכיר לי גברים אחרים. לפעמים רק ידיים או זרועות. זה הספיק.

למחרת שלחתי לו מייל עם תמונה של מוזיאון השלום בהירושימה. אדי לא השיב לי.

הוא לא היה צריך להשיב. אישה אחרת אולי הייתה בוכה, לא אני. אינני בוכה אף פעם. אדי לא ידע את זה, אבל הוא כבר היה לגמרי שלי. שלי. באלף אופנים ואחד, וזה אפילו לא היה עניינו. העולם היה אדי ואדי היה העולם, פתחתי קונסוליות אדי בכל רחבי העיר. בכל נגיסה שנגסתי, בכל מילה שהוצאתי מהפה היה טמון גרעין אדי זעיר שהיה כולו שלי. הפרחתי בועיות של אדי לעולם, הדבקתי את העולם כולו במגיפת אדי. כן, הייתי נשאית של אהבה.

.

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “אדי. הומאז'.”

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s