הגננת של הילדים העצובים

(אזהרה – תוכן קצת בוטה, למי שקשה עם תכנים בוטים – מציעה לוותר הפעם על הקריאה, תודה)

אולי אתם מכירים אותי, אולי ראיתם אותי או רק שמעתם עליי. אני הגננת של הילדים העצובים. טוב, זה לא בדיוק גן-ילדים פה אצלנו, וגם אני לא בדיוק הגננת שלהם, זאת אומרת התחלתי את הלימודים בסמינר אבל לא סיימתי, אין לי תחת, אבל בסוף זה דווקא הסתדר יפה, לא? הכי מתאים, לא בדיוק גן ולא בדיוק גננת, חחח. תמצאו אותנו באמצע הקניון הגדול, במתחם עם הקירות השקופים, אי אפשר לפספס את זה. למי שלא מכיר אומר רק שהמקום שלנו צמוד לעמדת המודיעין מצד אחד, ולמזרקה המוסיקלית מהצד השני. אחלה מיקום, הכי מרכזי שיש. קולטים אותי? זה גן-הילדים שכתבו עליו בעיתון, וכל מי שרוצה יכול לשלשל מבחוץ מטבע בחריץ וככה להאכיל את הילדים שבפנים, זאת אומרת רק אם בא להם להאכיל את הילדים, לא חובה. בפינה אחת יש ארונית נעולה עם מזון בריא, ובפינה הנגדית ארונית זהה עם חטיפים, ככה שהמתקן הזה מתאים ממש לכל אחד, מה שנקרא שמונה עד שמונים ושמונה. אם מכניסים מטבע של שני שקלים לארונית החטיפים נפתח צוהר, וזרוע מתכתית מחליקה החוצה שקית נייר קטנה עם חטיף מלוח, וחוץ מהמלח הטעם די סתמי. אם מכניסים מטבע של חמישה שקלים לארונית השנייה, מתגלגלים מתוכה כמה מקלות סלרי או רצועות כרוב, לפעמים גזר שלם או חצי תפוח, כי פירות זה יותר יקר. שם, ליד החריץ של האוכל הבריא, אני יושבת. גם גננות צריכות לאכול, אתם יודעים. מים דווקא יש לנו כמה שאנחנו רק רוצים, בלי הגבלה.

לפעמים הילדים האמיתיים שמבקרים בקניון דורשים מההורים שלהם שיקנו גם להם חטיף כמו שלנו. עבורם יש לנו ארונית חיצונית נפרדת, אבל זה בכלל לא אותו חטיף שם, רק האריזה דומה, הטעם שונה לגמרי. למרות זאת, רוב הילדים בגן שלנו מתגודדים כל היום בציפייה דרוכה ליד הפתח של החטיפים, מצדדים אליו מבט. זה לא שאין להם מה לעשות חוץ מזה, סליחה, בטח ראיתם שיש פה כמה צעצועים ומתקנים ואפילו ארגז חול – אבל בדרך כלל הילדים משועממים מכדי לשחק ולא עושים כלום עם עצמם. כי ככה הם, די אפאטים, עד שמישהו מתקרב למתחם. כשמתקרב מישהו ומסתכל עליהם, הם משתנים. אתם צריכים לראות איך הם מזנקים ממקומם, דופקים על הקירות השקופים, מושיטים ידיים, מחזיקים את הבטן ומשתוללים כמו לא יודעת מה. חיות אלה. על השלט למעלה כתוב, "האכילו את הרעבים", ככה פשוט, והמבקרים יודעים טוב מאד מה מצופה מהם. חלקם מגיעים בקביעות, מנופפים לנו לשלום בעליזות דרך הקירות השקופים. אם מבקר מכניס מטבע, הילדים משתוללים עוד יותר, מתקוטטים על השקית שבדרך כלל נקרעת ותכולתה מתפזרת, מעיפה לכל עבר רסס של פירורים. יש מבקרים שנקרעים מצחוק כשהם רואים איך הילדים דוחפים לפה כל פירור שהם מצליחים למצוא, ממש זוחלים על הרצפה עם הלשון בחוץ. כשהקניון נטוש הילדים סתם שוכבים על הבטן או יושבים בברכיים מקופלות אל החזה ובוהים במזרקה. גם קודם, לפני שבאתי לפה זה היה הסידור, אבל אז אנשים התלוננו למה אין לילדים גננת. אמרו שזה לא בסדר. עכשיו יש גננת. בערך. המזרקה מוסיקלית, כבר אמרתי את זה? מוסיקה קלאסית קלה. הצליל מתכתי מדי, אם תשאלו אותי, אבל הילדים דווקא אוהבים את זה ומזמזמים את המנגינות בלי הרף.

יש לי הרבה תכניות בשבילם. אני רוצה ללמד אותם לשיר שיר אמיתי, שיר שיש לו מילים כאלה שכל הילדים וההורים מכירים, ואני עדיין חושבת עם איזה שיר כדאי להתחיל. זה צריך להיות שיר פשוט, כזה שהם יצליחו לשנן בקלות. אולי משהו על חתול ועכבר, או על אמא, אני רק צריכה להצליח קודם להיזכר במילים. זה די בטוח שאם הם ישירו הם יקבלו יותר אוכל, הרבה יותר, כי גם האנשים שתורמים מטבע למסכנים אוהבים לקבל משהו תמורתו, אפילו אם המשהו שטותי ולא נחשב, כמו שיר ילדים מעפן שכולם מכירים.

בסך הכל די בסדר פה. המתחם שלנו מואר באור כחלחל רך, נעים, או באור צהבהב חמים כזה, גם נעים, גוונים עשירים והגוון המדויק תלוי בשעה בה מגיעים. התאורה משוכללת, תוצרת חוץ, והאור המשתנה לאורך היום מעניק לילדים מושג כלשהו אודות הזמן שחולף, אחרת איך היו יודעים. אטרקציה אמיתית, האור הזה. הבעלים של המקום השקיע הרבה מאד כסף בתאורה, ויצא לו יופי של דבר. כשמסתכלים על זה מבחוץ, ולא שומעים את הרעש שיש כאן לפעמים ולא מריחים את הסירחון של הפיפי והקקי, הילדים נראים כמעט יפים, כמעט שלווים, זוהרים להם באור. הם חייבים להיראות יפים מספיק, אחרת לא יאכילו אותם. בינינו, למי אכפת מילדים מכוערים, ועוד של אחרים. אבל ילד יפה ורעב? זה סיפור אחר לגמרי.

אין להם הורים. כלומר יש להם, אבל אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה, למה הם כאן. אני לא מתעסקת בזה, בואו לא נהיה צבועים. מה, חסרים מסכנים בעולם? מישהו מהם מרחם עליי? מה זה משנה למה, הם כאן וזהו, כמו שאני כאן וזהו. הבוסים גם הזהירו אותי לא להיקשר אליהם יותר מדי. את הגננת הקודמת פיטרו אחרי שהעניקה שם לאחד מהם. לשמנמן עם הטיק העצבני בעין היא קראה טווינקי. "תסתכלי על זה ככה," אמר לי הקירח ששכר אותי לעבודה, "לילדים האלה ממילא לא צפוי שום עתיד. אלה אנחנו שהצלנו אותם ממוות בטוח, בלי עזרה מאף אחד, בטח לא מהמדינה. לכל היותר יכלו לככב כגופה בטי-שרט צבעוני בפייסבוק, בין קלוז-אפ על הג'חנון של שבת לבין החתמה שוצפת על עוד עצומה נגד שחיתות," הבוס שלי, כפרה עליו, יודע לדבר יפה, "אבל במקום שימותו, הבאנו אותם לכאן. וילדים זה ים הוצאות, מבינה? הרבה הרבה כסף. וביזנס זה ביזנס. חוץ מזה אמרת שאת ממש צריכה את העבודה, לא?"

כן.

מי שמכניס אותי לגן בבוקר ומוציא אותי משם בערב זה ברנאר. הוא לא צעיר, אבל אם הוא עומד קצת בצל אפשר לחשוב לפעמים שהוא בן עשרים ושמונה, כמוני, ולא בן ארבעים ושמונה, כמוהו. אצלו המפתחות. הוא לא מדבר הרבה, אבל לפי השקשוק המתכתי כשהוא מתקרב אני יודעת אם הוא שמח באותו יום או עצוב. ברנאר תמיד מחייך אליי, חיוך קטן קטן של מסכנים. כל יום הוא שואל אותי מה שלומי ואני עונה שבסדר. לפעמים הוא גם אומר "יופי". אני אוהבת שהוא אומר "יופי", ורוצה שימשיך וישאל, אבל הוא אף פעם לא ממשיך. ובגלל שהוא בקושי מדבר גם אני לא מדברת, כדי להראות לו שאנחנו לגמרי באותו ראש. אולי פעם אכתוב לו מכתב. במכתב אכתוב הכל –  ברנאר היקר, אפתח – והאצבעות ירעדו לי מהתרגשות כשאכתוב את המילה "יקר". בהמשך אספר לו איך אני יושבת על הכסא הקטן שבמתחם, וחושבת על שנינו, ולא אכפת לי שאני יותר גבוהה ממנו, אבל קודם אתאר לו איך כשאני יוצאת משם מלווה אותי תמיד ההמייה השקטה הזו של הילדים, עוד הרבה שעות אחר כך, כמו אחרי שיוצאים מהים והעור עוד זוכר את הטלטול של הגלים וממשיך לזכור לעוד הרבה זמן, אפילו שכבר נמצאים בבית, שוכבים במיטה ולא מצליחים להירדם, ואני אמשיך ואספר לו איך יום אחד אני עוד אחזור לשם, למתחם, לא בשעות העבודה אלא באמצע הלילה, כשכל הקהל איננו ורק ברנאר יהיה ויפתח לי עם הצרור, ואנחנו ניכנס בשקט, ונוציא משם את כל הילדים, ונלך איתם לפארק ונקנה להם בלון וגלידה ויהיו שם כלבלבים בלי רצועות ותוכים בלי כלובים והמון המון אימהות שיגידו לילדים בואו והם יבואו, כולם חוץ מטווינקי. כי טווינקי יהיה שלי ושל ברנאר. אבל אין לי זמן לזה עכשיו, כי אני צריכה קודם לחשוב על שיר ילדים בשביל הילדים. איזה עולם מעפן, מלא שירים מעפנים. אבל יום אחד אמצא את השיר הנכון, אני בטוחה.

מודעות פרסומת

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s