קרטון

הגשם היה הכרחי. התפוח בתיק היה הכרחי. היא – לא. בתור לשין גימל בשער קפלן, היא הייתה רק אחת מתוך נחיל רוחש של חיילות צבא ההגנה לשמונה-עד-חמש. גם היא, כמותן, נשבעה בהן צדקה, אחוזת צמרמורת, לשמור אמונים למדינה ואף להקריב למענה את חייה, אם צריך. בינתיים רק אחזה בצייתנות בתעודת החוגר שלה שלופה במצב הכן.

מהשער הזדמזמה עם יתר הנחיל לתוך כל המשרדים, דרך כל מסדרונות החאקי שנמתחו מדלת לדלת, בכל הבניינים חסרי הצורה. תמיד קצת אבודה, כמו כולן.

עוד בוקר אחד.

מנומנמת, שרויה באינקובציה, נאלצה לנחש את עצמה כי איש עוד לא גילה לה מי היא. מין יצור ביניים שכזה. חציו כבר חובט בכנפיו כתרנגולת, חציו האחר עדיין דומם כביצה. מדי חיל האוויר לא עשו עמה חסד, ובכל זאת לא עלה בדעתה לקחתם לתופרת, שתתקן את מה שנדרש (בדומה לדברים רבים אחרים בעולמה, שמעולם לא עלו בדעתה). אולי כי הורגלה לקבל את הדברים בדיוק כפי שהם: מעורפלים דיים כדי להידמות קרובים ורחוקים בעת ובעונה אחת.

לא מזמן נטשה את חוף המבטחים של הילדות. אבא, אמא, בית, בת. נדמה שרק אתמול מילים אלה שורבטו בכתב יד הססני על דפי מחברת. אי-שם, בהתחלה, כוח העל שלה היה לצפות. אחר כך, כשגדלה, כוח העל שלה היה לא לצפות. היום, בגיל תשע עשרה וקצת, לפי חשבונה כבר הגיע המועד שבו הייתה צריכה להיות הכרחית עבור מישהו (סליחה, תקלה). נכון, היו מספר מתעניינים שחגו מעט סביבה, מתווים מסלולי משיכה עצלים, אז מה, לעת עתה שום התעניינות לא הבשילה לכדי הכרח של ממש. עלבונה בער בתוכה על אש קטנה. היא לא הייתה כעורה יותר מאחרות, אולי אפילו להפך. רק יותר מאובנת מהן, בעיקר בנוכחותם של, איך להגיד. כאלה. הזה והזה.

התפשרה.

במקום להיעשות הכרחית, החליטה להיות מועילה. להצטיין במשהו, לבלוט לא משנה במה, העיקר לא להיות שקופה לחלוטין. אם נגזר עליה לשרת כפקידה בקריה, היא תהיה הפקידה הטובה ביותר. מלכת הפקידות. מופת אנושי של תיוק, של ניהול יומנים מיומן, של ספל קפה מדויק מאין כמוהו. אצלה שתיים סוכר יהיה שתיים סוכר.

נצמדה לכיסא המזכירה כמו מפלט, במשך היום בקושי זזה. כל הזמן עסוקה. המשרד שלה היה מתחת לאדמה, והאוויר מתחת לאדמה היה צמיג, כמו בזמן חלום. לעתים בוצעו גיחות. למשרד הראשי קומה אחת מעל כדי לקחת דואר. לשירותים, שם לא הצליחה להתרגל בשום אופן לחיפוי הקירות באריחי חאקי מרובעים מחרסינה. שמירות. תורנויות מטבח. המסדרונות היו ארוכים וטבולים באור פלורסצנטים נצחי.

לעתים רחוקות נדרשה לצאת העירה אל רחוב אבן גבירול, לאסוף חומרים ממחלקת ההוצאה לאור. כל יציאה מהחומות התקבלה דווקא בברכה. מעבר לשער משהו נפתח. הרגישה את הכרך עוטף אותה, אופף אותה בחיותו המופלגת, החושנית. אפילו הסכימה שיחנוק אותה בערפיח מרוב אהבה.

לעתים הציפייה עצמה הופכת לחזות הכל, למשימה הראשית ולתכלית הקיום. בין תיוק לתיוק היא שיחרה למשהו, לא היה לה מושג ברור לְמה. באין מטרה ממשית מסתפקים במה שיש, גם כשאין. עד שעלה בדעתה ליטול יוזמה. ליטול, כלומר בלי רשות, בדרכה העקומה.

הוא עמד ברמזור ממש לידה, פניו לכיוון רח' דיזנגוף, עוטה חליפה עסקית כהה והבעה רבת חשיבות. מבוגר ממנה, בחזית המצח קו השיער נסוג אבל זה לא היה רק עניין של גיל. עלתה פה בעיקר שאלה מעמדית והיא לא הייתה בטוחה מה התשובה. היא אחזה בידה גליל קרטון קשיח שקיבלה ממדור המיפוי, והרמזור היה אדום, ומתוך איוולת מטופשת של נעורים חבטה בישבן המכובד והזר בעזרת הגליל, שלעתים הוא רובה סער אבל במקרה שלה היה סתם מאה אחוז קרטון דחוס. האיש בחליפה נשנק. הוא אמר, לאף אחד במיוחד, "אני הולך ללמד מישהי לקח" או נהם "מישהי עוד תצטער מאד", אבל בפועל רק חיכה שהרמזור של הולכי הרגל יתחלף לירוק, כי בכל זאת חוק זה חוק והתנועה סואנת והפקעת בגרון עוד יותר. היא לא חייכה אפילו. רק בדיעבד היא-העתידית תזהה את הרגע הזה כמועד הלא-עוד. המהלך שלה היה ללא ספק אידיוטי, נואש ומזהיר בעת ובעונה אחת. המציאות נרעדה רק לרגע, לפני שהתייצבה סביבה מחדש.

ובסוף אותה שנה כבר היה לה חבר.

מודעות פרסומת

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s