עוד לא, עוד לא

(הפעם חשתי עונג מיוחד לכתוב פרק בביוגרפיה אפשרית: לקחתי שבריר ביוגרפי מסיפור שאבי ז"ל נהג לספר לנו אודות ימי ילדותו, ובניתי סביבו תילי תילים. קריאה מהנה!)

חוזה השכירות עמד להסתיים בסוף יולי ובעל הבית כבר הודיע להם שאין בדעתו להאריכו. למרבה ההקלה נמצא בית נחמד שהוצע להשכרה במרחק שלושה רחובות משם, ולא היה קץ לשמחתם כשהסתבר שגובה דמי השכירות בשני הבתים היה כמעט זהה. בניגוד לביתם הנוכחי, שהיה מעט קודר, בביתם המיועד קישט סבך שושנים מרהיב את שביל הכניסה, ומאחוריו, כך נשבעה נלה מאוחר יותר, הבחינה בראקון אחד ובצמד סנאים משתובבים בחופשיות על הדשא הקדמי. באותו רגע היא פשוט ידעה שיהיה נפלא לגור שם, אפילו עוד לפני שגילתה את עץ השזיף בחצר האחורית, עץ צעיר יחסית שלפי דבריו של סוכן הנדל"ן שליווה אותם, נזקק רק לעוד טיפ-טיפת עידוד לפני שיהפוך לעץ מניב. נלה כבר דמיינה את צנצנות הריבה.

חודש לפני כן, במהלך סדר הפסח המשפחתי המורחב, נזרק לחלל האוויר שכבר היה אפוף ניחוח כבד של אביב, צמד המילים summer camp, ולו, יש להודות, היה ניחוח קסום משל עצמו.  נלה התענגה על הצליל הזר, summer מה?  והביטה בבנה סולומון בשביעות רצון מופלגת: הם, כמובן, לא יכלו להרשות לעצמם הוצאה חריגה שכזו, אבל יקובינה גיסתה, שבדיוק חיטטה בין שיניה בקיסם שיניים שנהבי שקצהו מוזהב, וראשי התיבות של שמה חרותים עליו, הפסיקה את פעולת החיטוט כדי לבשר שכל ההוצאות כמובן על חשבונם, איזו שאלה, אחרי הכל זה יהיה מאד נחמד אם סולומון יבלה את הקיץ ביערות בחברת בן דודו אייזיק, ושניהם יוכלו לשמור זה על זה ולרגע לא יחושו בדידות או יתגעגעו יותר מדי הביתה. נלה הנהנה מתוך אותה כניעות ביישנית שסיגלה לעצמה בנוכחות גיסתה, ובליבה תהתה איך בדיוק יוכל אייזיק הצנום והממושקף לתרום במשהו לביטחונו של בנה, שהיה אמנם רק בן תשע, אבל מראהו החיצוני כבר החל מזכיר לה את בני האיכרים הגויים מהארץ הישנה, שקראו קריאות כשעברה ברחוב וגעו מולה בצחוק מזוהם.

*

מוסכם על הכל שזו הייתה תקופה מחורבנת להיוולד בה. שנים ספורות לאחר שמלחמת העולם הראשונה הגיעה לסיומה, אנשים עוד הסתובבו ברחובות עם מבט מזוגג בעיניים, עדיין המומים ממה שבני אדם הצליחו לעולל אלה לאלה. אחר כך בא המשבר הכלכלי הגדול ופירק מן היסוד את כל מה שנשאר, אם נשאר. מעט אחרי שהמשבר דעך, עוד לפני שהצליחו לנשום באמת, שלא לדבר על להרים את הראש ולהתחיל סוף סוף לחיות, פרצה מלחמת העולם השנייה והגישה לאנושות עוד חשבון מופקע לפירעון מיידי. בשלב זה כבר הייתה נלה אישה נשואה וציפתה בחשש ללידת תינוקה הראשון.

בין כל האירועים הגדולים נדחסו עוד מספר ציוני דרך משניים: נולדו לה שני אחים, היא התחילה את לימודיה בבית הספר, ותכף אחרי שסיימה ח' כיתות הודיע לה אביה שזהו זה, מעתה היא תהיה תופרת. נלה לא חיבבה במיוחד את מלאכת התפירה, אבל יותר מכך סלדה מעימותים ולכן פשוט עשתה כדבריו. מלבד זאת, האפשרויות האחרות שהוצבו לפיתחה לא היו הרבה יותר מלבבות מזו: היא העדיפה למות מאשר לעבוד באחד מבתי החרושת המבהילים באזור המפוייח של העיר, וגם הייתה ביישנית מכדי שמישהו ישקול ברצינות לשכור את שירותיה כזבנית בחנות.

בתפירה תמיד יש פרנסה, טען אביה. בזמנים טובים אנשים תופרים לעצמם בגדים חדשים, ובזמנים רעים הם מביאים את בגדיהם הישנים לתיקון והטלאה. לעולם לא תרעבי, פסק.

מצבה היה כזה:  יהודיה בעיר שמרבית תושביה לא-יהודים, וענייה מרודה בעוד ענפים אחרים במשפחה הצליחו לא רע. בימי נעוריה חיבבה את הבהייה בוויטרינה המוארת, זו שהעמידו בה את עוגות הקצפת היפות ביותר, בקונדיטוריה של בני הדודים באחד הרחובות הסואנים בעיר. לפעמים, כשהתמעט מספר הלקוחות, דודתה הואילה לקרוא לה מאחורי הדלפק, נלה בואי, והניחה לה לכרסם בעמידה עוגייה שבורה או שתיים. כשרוחה של הדודה הייתה טובה עליה באופן מיוחד, אפילו מזגה לנלה כוס תה ריחני מקומקום כסוף נהדר, ושוחחה עמה בכובד ראש, משל הייתה כבר עלמה של ממש ולא סתם נערה חולמנית. נלה שכנעה את עצמה, תוך כדי כרסום, שטעמה של עוגייה חלקית זהה בכל לטעמה של עוגייה שלמה, אבל בליבה ידעה שאין זה בדיוק כך.

מלבד זאת הייתה אוטמת אוזניה כשאמה דאגה להזכיר לאביה מדי לילה שהוא כזה לא-יוצלח, ואביה בתגובה היה טורק את דלת חדר השינה ומנגן שעות במנדולינה. אילו לפחות היה נגן מחונן, חשבה נלה,  אבל גם נגינתו הייתה נגועה בבינוניות אם לא למטה מזה.

באותן שנים היה לנלה יתרון אחד, זמני אמנם – היא הייתה צעירה ויחסית גם די יפה. אמנם לא יפהפייה עוצרת נשימה במידה שתסובב אחריה ראשים ברחוב, אבל למזלה גם לא אחת שמתעלמים ממנה כליל. היו לה פנים נעימות, מבט רך, עור טוב ועצמות לחיים מעולות. היא הייתה, כפי שאימה היטיבה להגדיר זאת, יפה כל צרכה. חזותה הנאה התאימה לגברים צעירים מהשורה השלישית או הרביעית, ועם מעט מאמץ יכולה הייתה לתפוס לעצמה אפילו אלמן עשיר שילדיו הבוגרים כבר עזבו את הבית. באותם ימים לא חסרו אלמנים שביקשו לעצמם ניחומים צעירים בטרם יאחרו את המועד.

נלה נישאה לליביו מעט אחרי שמלאו לה עשרים ושתיים, וכשחברותיה המעטות שאלו אותה למה דווקא הוא מבין כולם, משכה בכתפיה מבלי לספק מענה של ממש. לאחר ירח דבש מכמיר לב בעליבותו, נלה ניסתה כמיטב יכולתה להסתגל לכל החידושים שנחתו עליה בבת אחת: מכונת תפירה כמעט חדשה בחדר האחורי, תינוק בבטן, ומלחמה שהתחוללה בכל רחבי היבשת אבל אליהם, לעת עתה, הטלטלה עוד לא הגיעה, ברוך השם.

כשבנה בכורה נולד החלו לטפטף שמועות אודות מעשי טבח שהתחוללו ביהודים שהתגוררו באזור אחר של העיר, על ידי מיליציות מקומיות חמושות. סיפורי הזוועה כל כך הפחידו אותה, עד ששדיה של נלה יבשו בן-לילה. סולומון היה תינוק עצבני ונרגן, שמצץ אצבע בשקיקה קולנית, אולי כמענה לבטנו המקרקרת תדיר. הדלות ניכרה בעיניו השקועות ויותר מכך באצבעותיו, שהיו שקופות כאצבעותיה של חיית כיס. נלה הביטה בייאוש בשני השקיקים הריקים שהשתלשלו חסרי תועלת בקדמת גופה, ובפעם הראשונה ביקשה את נפשה למות ודי.

אחר-כך המלחמה נגמרה והם עזבו את היבשת מוכת היגון והיגרו לצפון אמריקה. הם עשו זאת בדרך הארוכה, כלומר תקלה מצערת שהתרחשה בדרך עיכבה אותם למשך עוד שנה מיותרת בתכלית באיזו מעברה נידחת בפלשתינה. נלה התקשתה להבין את ההיגיון ששרר במקום הזה: חורף נטול שלגים ואנשים שדיברו בקול רם מדי, בשפה זכוכיתית שלא טרחה ללמוד. בסוף הוסדרו הניירות ושלושתם הורשו להפליג לארץ המובטחת האמיתית, שם ציפה להם איחוד משפחות עם גיסה וגיסתה, שבינתיים עשו חיל רב בעסקי הטקסטיל.

היחסים בינה לבין גיסתה יקובינה היו, איך לומר, מורכבים. נלה תיעבה את הצורך ללכת כל הזמן על ביצים כשגיסתה הייתה בסביבה, ואילו יקובינה סברה שגיסתה הענייה היא כפוית טובה, ולא מכירה לה מספיק תודה על כל המאמצים שהתאמצה למענה. בנוכחותה העדיפה נלה את השתיקה על פני הדיבור, ולא פצתה פיה אלא אם נשאלה שאלה ישירה, מתוך חשש שתטעה ותפלוט איזו מילה שאינה במקומה, ובכך תעורר עליה את חמת זעמה הרושפת של גיסתה. יקובינה, לעומתה, אהבה לדבר וידעה לדבר, ולפעמים הצליחה נלה אפילו ליהנות מנאומיה הארכניים של גיסתה השמנמונת, בעיקר כשתיארה בפרטי פרטים את המסיבות של השמנה והסלתה אליהן הוזמנה בקביעות. יקובינה ומאוריציו אפילו נרשמו לקאנטרי קלאב היהודי, מי יכול היה לתאר לעצמו דבר כזה! כמובן שגיסתה לא טרחה לתאר בפניה של נלה את הקאנטרי קלאב האחר, עם שדרת עצי הליבנה המרשימה, שבפתחו נתלה שלט, 'אין כניסה ליהודים ולכלבים'. כי למה לקלקל.

*

נלה עמדה לצידה של יקובינה ושתיהן נופפו לשלום לאוטובוס המתרחק. היה יום חם מאד, אבל לא זו הסיבה שנלה חשה מידה לא מבוטלת של מועקה, כאילו שכחה דבר-מה חשוב ולמרות מאמציה לא הצליחה להיזכר מהו. היא נטתה לייחס את תחושותיה לעובדה שזו הפעם הראשונה שנפרדה מבנה יקירה, ועוד לפרק זמן ממושך כל-כך, שבועות ארוכים יחלפו עד שתשוב לראותו. למען האמת, גם אם התקשתה להודות בכך, הפרידה הגיעה בדיוק בזמן הנכון – נלה ידעה שליביו לא יביא לה שום תועלת בהתארגנות הנחוצה לקראת מעבר הדירה, והכל יפול כרגיל על ראשה. חופשת הקיץ כבר החלה, ואלמלא הצילה אותה יקובינה בהצעתה הנדיבה, הייתה צריכה להתמודד גם עם סולומון נוסף לכל, ועם תובענותו האינסופית לתשומת לבה.

כבר מזה זמן הייתה לה תחושה שילד זה מכיר היטב את מפת חולשותיה ומנצל אותן בערמומיות מחושבת, אחת אחת לטובתו. בראש ובראשונה ידע להלהיט מחדש את רגשות האשם שעדיין פיכו בה, בכל פעם שנזכרה בימים בהם שכב מורעב בחיקה, וכל ניסיונותיה להשתיק את רעבונו באמצעות תה חלש או רסק תפוחים מדולל במים, עלו בתוהו. גם היום תאבונו נותר כביר, מלכותי ממש, והוא דרש ממנה לקנות לו עוגות וממתקים בכמויות אדירות. אילו רק העזה לסרב לו באומרה שאין כסף, ואולי יקנו בפעם אחרת, היה מתפרץ עליה בזעם באמצע החנות, ונלה הייתה מחווירה כולה ומתפללת שאם לא תבלע אותה האדמה באותו רגע, מוטב שלכל הפחות יתרחש נס מסוג אחר ויעבור במקום אחד ממוריו של בנה וסולומון ישתתק באחת, כפי שכבר ארע.

אפילו ענבים שלא בעונתם תבע ממנה, והיא חסכה מפיה ונתנה לו אשכול שלם, לתכשיט. הוא אפילו לא סיים אותו. "חמוץ", ירק, והשליך הכל לפח לפני שהספיקה להבין מה קורה.

עד גיל חמש סחבה אותו בזרועותיה לכל מקום. ולא מפני שהתקשה ללכת, חלילה, רגליו היו בריאות וחזקות, טפו טפו, אלא שהוא תבע ממנה שתישא אותו ממקום למקום רק מתוך פינוק מוחלט. Spoiled, הם מכנים זאת באנגלית, כלומר מקולקל. הילד שלה יצא מקולקל. מדוע גדל כך, לא ידעה, ולהתייעץ עם אביו לא היה כל טעם, כי הוא היה הראשון לנזוף בה ולטעון שפינקה את הילד הרבה יותר מדי ועתה עליה לשאת בתוצאות מעשיה. למען האמת כבר מזמן השתוקקה נלה לילד נוסף, אולי ילדה, אך לא העזה. מי יודע מה עוד מסוגל סלומון לעולל. וחוץ מזה, היא לא הייתה בטוחה שהיא באמת מעוניינת לעולל לו את זה, כלומר להביא לו אח או אחות קטנים. עוד לא. עוד לא.

בינה לבינה הודתה נלה בקיומו של רגש אשם נוסף, טרי יחסית, וגם הוא גרד את מצפונה כהוגן –  עמוק בתוכה היא פשוט ידעה שליבו הקטן נשבר לרסיסים ביום בו עזבו את פלשתינה. משום מה נפשו נקשרה במדבר האבנים הקוצני והמאובק ההוא, חצר המשחקים של אלוהים, ודומה שלא הוטרד כלל מהחום המזוויע על סף הבלתי אנושי ששרר במקום. היא לא שכחה איך רץ אליה נפעם, כמעט יוצא מדעתו, בכל פעם שראה בסביבתו חיילים וחיילות, מוודא עמה שוב ושוב שהם יהודים, ואף על פי כן מסרב להאמין לה ושואל שוב, ושוב. השפה המשונה להגייה לא היוותה שום מחסום עבורו. הוא השתלט במהירות על המילים הגרונית –  שבאוזניה נשמעו כחריקה מתמשכת – ותוך שלושה חודשים פטפט בשטף עם ילדי המעברה האחרים, שרק השד יודע מנין הגיעו לשם, ורק המחשבה על כך הניעה אותה אל דלי המים שעמד בפינת האוהל, לשטוף במימיו שוב ושוב את ידיה. כשבישרה לו, כמעט ברגע האחרון האפשרי, שהידד, הם נוסעים לאמריקה, הוא געה בבכי שנמשך שעות ארוכות וסירב להיכנס לאוהל גם כשכבר ירדה החשיכה על המחנה, ופשוט ישן כך, זרוק על האדמה החשופה, וכל הלילה לא עצמה עין מפחד שיעקוץ אותו  עקרב או גרוע מכך.

*

האוטובוס הצהוב עצר וכל הילדים ירדו ממנו בהמולה צעקנית, שזופים יותר, זקופים יותר, זרים הרבה יותר. סולומון סוכך על עיניו מפני השמש הבוהקת, אבל אמו לא נראתה בשום מקום. האימהות האחרות עטפו את ילדיהן בחיבוקים ונשיקות, והוא ניסה להסתיר את אכזבתו בכך שהעמיס את תרמילו הקטן על כתפו אחרי שהתעסק עם שרוכי נעליו. אולי אמו לא חשה בטוב, ואולי לא הספיקה לסיים לכבודו את הכנת עוגת התותים שכה אהב, עם הג'לו האדום הבוהק מלמעלה. כן, הוא לגמרי משוכנע שבדקות אלה ממש היא ממהרת להשלים את ההכנות לקראת בואו ותכף תגיע לכאן, והוא כבר ראה אותה בעיניי רוחו מקנחת את ידיה בסינרה המשובץ ואז פורשת את כפותיה לקראתו.

לאחר דקות אחדות, כשהמקום החל להתרוקן, נאלץ להכיר בכך שהיא לא עומדת להגיע. מה קרה? מודאג. החל סלומון לצעוד רגלית הביתה, מסרב בהינף יד לאימהות במכוניות שהציעו להסיעו.

הביתה? הבית היה ריק, ורק איטלקי שמן ומזיע, לבוש בבגדי עבודה כחולים, סיגריה כבויה בזווית פיו, עמד וצבע את הקירות החיצוניים בגוון צהבהב עכור.

"אתה מחפש משהו, ילד?"

"זה הבית שלי. איפה אמא?"

"אין לי מושג בן, אני רק שכיר כאן. האמן לי, מזה שבוע ימים הבית עומד ריק לגמרי כמו פיו של כושי זקן, מצטער בן."

גוש החניק את גרונו, אך סולומון סרב להמיסו באמצעות דמעותיו. הוא כבר ילד גדול, גדול ועצמאי. הוא לא יבכה כמו ילדה. הוא החליט שבינתיים יתיישב על מדרגות העץ שבכניסה ויחשוב מה לעשות. עד שימצא מוצא דאג להליט את פניו. הוא לא רצה שהאיטלקי יראה את שפתיו הרועדות.

עוד לא. עוד לא. אולי קרה משהו להוריו? לשניהם? הוא הכיר את הסיפורים שחלחלו משם. הארובות. הסבון. לא יתכן שהוריו סתם הפקירו אותו כך. ודאי קרה להם משהו. משהו נורא. שיניו נקשו.

*

לאחר שהתעוררה מתנומת הצהריים היא התמתחה במיטתה בעונג רב והרגישה הרבה יותר רעננה, תודה.

נלה הכינה לעצמה כוס תה קר בעודה מעיפה מבט מחלון המטבח אל עבר הרחוב. עצי אדר עתיקים הצלו על השדרה, ודשא ירוק בשרני קרץ לה מכל חצר קדמית. עיניה עדיין לא הסתגלו למראות, היא תהתה כמה זמן עוד יעבור עד שתרגיש שהבית הזה הוא ביתה, ועד שהנוף שנשקף מחלונותיו יגרום לה לתחושת החמימות המוכרת בבטן, תחושה אותה היא מוקירה כל כך. הבתים המטופחים שמחו אותה, ושימח אותה גם אוטו-גלידה לבן, שחנה כמה עשרות מטרים במורד הרחוב וניגן את "ינקי דודל" בקולי קולות. היא זיהתה את המנגינה, סולומון לימד אותה את המילים. נלי התמלאה תשוקה ילדותית לתלולית קפואה מתוקה בטעם וניל ולוופל מתפצח, והתשוקה הייתה מיידית ועזה. בעודה מחטטת בארנקה מתוך פיזור נפש, תרה אחרי מטבעות, זיהתה ליד האוטו-גלידה דמות מוכרת, ילדה תמירה בעלת צמה ארוכה שאין לטעות בה – האם הייתה זו אנאבל? אבל לא יתכן, אנאבל לא אמורה להיות כאן, היא אמורה להיות במחנה יחד עם סולומון ואייזיק. אולי זו מישהי שרק דומה לה? שלשום ראתה בטלויזיה תכנית על כך שלכל אדם בעולם יש כפיל. היא לא הבינה את רוב המילים, אבל קלטה את הרעיון – לכל אחד יש כפיל.

"אנאבל?" הזעקה הייתה רפה מדי. ה"ינקי דודל" הוסיף להתנגן. היא חשה דחף לחנוק את הנהג.

"אנאבל…" נלי התביישה להתפרץ כך החוצה, מה יגידו עליה השכנים החדשים, יש רק הזדמנות אחת ליצור רושם ראשוני, או משהו בסגנון, ניסתה לצטט לעצמה את סוכן הנדל"ן בחליפת הפוליאסטר שהראה להם את הבית ואז הניחה לזה, אנאבל התרחקה על אופניה, ממנה והלאה. מחשבותיה חזרו אל סולומון. מבולבלת, התייישבה על כיסא המטבח החדש, שצבעו היה ירוק כעין האבוקדו ומושבו מרופד בספוג רך, קופצני למגע. בלי משים העבירה את ציפורניה על הריפוד הפלסטי, בלי משים חרצה בו סימנים בציפורניה. הלוא הם היו אמורים לחזור רק ביום שישי הקרוב. רגע, איזה יום היום? האם יתכן שכבר שישי? אולי סדר הימים השתבש בראשה?

היא פתחה את החלון לרווחה ושאלה בצעקה את אחד הילדים, איזה יום היום, אקסיוז מי בוי, הילד נבהל ולא השיב, המבטא הארור. בעיניים כלות הביטה בו ממהר להתרחק משם, ממנה, מדווש על אופניו בשיא המהירות. אולי עליה להתלונן במשטרה? אבל היכן לעזאזל ממוקמת תחנת המשטרה? אולי אין כאן משטרה, מי זקוק למשטרה במקום שליו כל כך, במדינה מכניסת אורחים. אולי עליה לצעוד לבית המרקחת, להתקשר משם, למי למי. האדם היחיד שהכירה עם קו טלפון פרטי בבעלותו, היה גיסתה יקובינה. והיא הייתה גם האדם האחרון בעולם עמו הייתה מעוניינת לשוחח ברגע זה. נלה פשוט ישבה שם, חסרת אונים כל כך, מליטה את פניה בידיה. מנסה להתוודע, בזהירות, לרגש האשם החדש, שמילא את קרביה בחמיצות סמיכה, מגעילה.

 

מודעות פרסומת

7 תגובות בנושא “עוד לא, עוד לא”

  1. הסיפור יפה, אבל הדמות של סולומון לא מפותחת דיה. הוא מתואר באופן די דמוני במשך מרבית העלילה, אבל כשהסיפור עובר לנקודת מבטו הוא הופך מקריקטורה של ילד בלתי נסבל לדמות שאפשר גם להזדהות עם המצוקה שלה. לטעמי כדאי לפתח את הצד שלו יותר.

    אהבתי

  2. כתוב נפלא, קראתי בנשימה עצורה, ואכן החלק השני לא ברור דיו, ובכלל – הסיפור כולו נראה כמו סינופסיס לספר רחב יריעה שבו כל דמות תקבל את הפיתוח הראוי לה. הסקרנות מילאה את לבי ביחס לכל מיני פרטים קטנים בסיפור, ואולי מעידה על כך שהצלחת לגרום להזדהות ורצון לצלול לעומק… למשל: האם ליביו היה אחד מהאלמנים המתוארים בפסקה לפני כן, או בחור צעיר? מה הסיפור שלו, של היחסים ביניהם?

    אהבתי

    1. תודה ורד, כן, מתישהוא אני מתכננת לחזור אל הסיפור הזה ולעבוד עליו עוד, אולי גם קצת לעבות. לגבי ליביו – בכוונה השארתי את זה עמום, רציתי שהקורא ישאל את עצמו את השאלה הזו בדיוק (: אבל את צודקת שליביו שקוף בסיפור וגם מאוריציו, אם כבר, הבעל של יקובינה.

      Liked by 1 person

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s