מילים וזה, על הסרט "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש

פופ-אפ, אתם מכירים את הקונספט: רק אתמול עוד עמדה פה רחבה מוכת אקרשטיינים בשמש, והיום פתאום צץ כאן שוק אוכל טרנדי עם מוסיקה ועניינים. גם אני רוצה פופ-אפ. בלוג פופ-אפ. זה יהיה בלוג הומאז', שיתקיים למשך זמן-מה מתוך געגועים כנים לבלוגינג הישן של פעם, כזה עם פכים קטנים ומחשבות שמתהגגות להן בעצלתיים. עד שיימאס ואחזור למתכונת הרגילה.

בינתיים, חשבתי מה. והחלטתי שהפופ-אפ בלוג יתמקד בביקורת, כי אם החיים נותנים לך לימונים, למה לא תכתוב עליהם ביקורת. ביקורת על מה? על הכל ונראה כבר. ביקורת והחיים עצמם.

יאללה מתחילים. אז פטרסון, ויהיו פה ספוילרים מלוא החופן. בנקודה זו אנחנו עומדים ליד הצ'ק פוינט צ'רלי של חובבי הקולנוע האיטי. עכשיו אני אפנה את הגב, וכל מי שהתכוון לראות את הסרט של ג'רמוש ועוד לא ראה, יכול ממש ברגע זה לצאת בשקט בשקט מבלי שאראה. תודה.

בשבוע האחרון לא זזתי בכלל מהבית כי חליתי, ולאורך חמישה ימים היה נדמה שהנה הנה הווירוס מנצח. הבוקר החלטתי שאצא החוצה ויהי מה, אחרת יש סיכוי שאהפוך לילד יפני שמן שמסתגר בחדרו עם מחשב. קולנוע זו תמיד אופציה טובה עבורי, ולשמחתי מצאתי את פטרסון בקולנוע עממי בעשרה לשש. 

בארבע ורבע הרמתי טלפון לבעל (אני אולד סקול בעניין הזה. 'בן זוגי' לא יוצא לי טוב מהפה), וסיפרתי לו שאני מתלבטת אם לצאת או להישאר בבית, ומה דעתו. הבעל אמר, "איך שאת רוצה." הודיתי לו בחמימות רבה והמשכתי לשבת על כסא העבודה המאד נוח שיש לי.

בארבע ועשרים נתקפתי שנאה עצמית לנוכח מורך הלב והפלגמטיות שהפגנתי. נשלפתי מהכורסה, יודעת שאודה לעצמי אחר כך.

עכשיו זה כבר נהיה הרבה יותר קל.

ירדתי למטבח, תקתקתי מהר שניצלים וסלט ירקות שמן זית לימון  – כי אם הבעל חוזר בערב מהעבודה לבית ריק, לפחות שיחזור לבית ריק עם שניצלים טריים וסלט.

בחמש וחמישה כבר הייתי בחוץ. עשיתי חשבון ש45 דקות זה די והותר, וגם אספיק לקנות קפה.

[בתנאי שלא מתבלבלים בדרך כמובן, ואני התבלבלתי פעמיים. איך, איך. הצלחתי להתבלבל בשכונה בה גרתי שש שנים. בושה. וגם בתנאי שמוצאים חנייה בסמוך לקולנוע. בסוף מצאתי, אבל אחרי סיבוב עצבני.]

כשיצאתי מהאוטו מבלי להרים את בלם היד תירצתי לעצמי שזה בגלל שעוד לא חזרתי לעצמי, וקרטעתי בזהירות עד פתח בית הקולנוע בגלל הסחרחורות. שמחתי לגלות שלמרות הכל איחרתי רק בחמש דקות, לא מאד נורא. בינתיים גם הספקתי להתרשם מנווה שאנן הפרולטארית שהפכה לנווה שאנן החרדית. הסוציאליזם נשאר רק בשלטים עם שמות הרחובות.

בקופה התבשרתי שכלל לא איחרתי, זה הסרט שמאחר וההקרנה תתעכב ברבע שעה.(למידע הזה יש השלכות בהמשך, אז אני מדביקה כאן כוכבית* לתזכורת). מעולה. יש זמן לקפה הפוך בפואייה (כל מי שמכיר את בית הקולנוע הסימפטי הזה מתפוצץ עכשיו מצחוק. עאלק פואייה).

היינו בערך חמישה-עשר צופים באולם, אבל חלק מהם לא שרד והם יצאו טפין טפין החוצה באמצע הסרט. מוזר בעיניי שאנשים הולכים לסרט מבלי לבצע קודם עבודת מטה מדוקדקת (אמרה האישה שבכל נסיעה לחו"ל מבררת מראש איפה בדיוק ממוקמת תחנת האוטובוס בטרמינל, איזה קו צריך לקחת ואיפה נמצאת התחנה הכי סמוכה לבית המלון. הכל אני צריכה לדעת, ככה שיכול להיות שאני טיפה'לה אובססיבית במה שקשור למל"מ).

בשל האיחור בלו"ז נחסכו הפרסומות והפרומואים. 

פטרסון, גיבור הסרט, הוא נהג אוטובוס צעיר שחי בעיר פטרסון שבניו ג'רזי. ואיך נראים החיים מנקודת מבטו של נהג אוטובוס בקו עירוני?

החיים מנקודת מבטו של נהג אוטובוס עירוני בניו ג'רזי, הם מסלול שכל תחנותיו קבועות, כמובן.

thumbnail_25408
צילומים: יח"צ

בתחילת הסרט אנחנו מתוודעים לסדר יומו של פטרסון. מיד לאחר מכן אנו מגלים שזהו דפוס שחוזר על עצמו מדי יום בדייקנות. ג'רמוש הבמאי יודע כיצד לבסס את תחושת הקביעות אצל הצופה – היקיצה בבוקר מצולמת תמיד מאותה זווית, הגיבור מתעורר לצד אשתו ומבצע את אותן מחוות גופניות, צועד לעבודה באותו נתיב, מגיע למקום, עולה לאוטובוס שלו, מקיים סמולטוק קצר עם הסדרן, נוהג במסלולו הקבוע, מעלה ומוריד נוסעים, חוזר הביתה, מדבר קצת עם אשתו, מוציא את הכלב לטיול לילי, מגיע לאותו בר שכונתי, שותה בירה וחוזר הביתה לישון.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

בתיאור השגרה הזו ג'רמוש משיג שתי מטרות – הראשונה היא עיצוב דמותו של הגיבור כאיש של דפוסים קבועים. השנייה היא הכנת הצופה לרגע בו דברים ישתבשו. הצופה, שכבר שינן לעצמו את הדפוס, אמור לזהות את השיבוש. וכשהפתיח כל כך מתובנת, ברור לנו שדברים ישתבשו. אנחנו אפילו מצפים לכך.

באוטובוס מתחוללים רגעי קסם פרוזאיים כשפטרסון מטה אוזן לקטעי שיחות של נוסעים. יש תחושה כזאת, שגם אם פטרסון כפוף למסלולו הקבוע ממנו אינו יכול לסטות – הרי שהעולם בא אליו, לאוטובוס. הוא נראה מאושר.

אבל פטרסון הוא לא רק נהג אוטובוס, הוא גם משורר, ולפעמים הוא כותב שירים בתוך האוטובוס עצמו. לרוב מפריעים לו כשהוא עושה את זה, והמתח בין היומיומי לפואטי מאד נוכח בסרט. למעשה בעיניי זה הנושא המרכזי שלו, ואני לא יודעת מה אמרו מבקרי קולנוע מקצועיים כי לא קראתי אף רשימת ביקורת, הגעתי לסרט בלי שום מטענים מוקדמם של ידע מלבד המלצות חמות של חברים בפייסבוק. הדיכוטומיה נהג אוטובוס/משורר מונכחת בסרט באמצעות אינספור זוגות של תאומים זהים שמבליחים על המסך, בדרך כלל כנוסעים באוטובוס של פטרסון, שהופך למעין תיבת נוח משוגעת של זוגות זוגות, שניים שהם אחד ואחד שהוא שניים. כדי לנמק נרטיבית את הופעת התאומים,  די בהתחלה מספרת לורה, אשתו של פטרסון, על חלום שחלמה ובו נולדו להם תאומים. מרגע זה ואילך הצופה הערני בולש בעיניו אחר זוגות תאומים, וזה עובד כמו ב'ציור השבועי לילד': העובדה שמוצאים בקלות לא פוגמת בהנאת הגילוי.

אבל הכפילות לא נשארת רק שם והיא מקבלת ביטויים רבים נוספים:

למשל, העובדה ששמו של הנהג פטרסון והוא מתגורר בעיר פטרסון.

למשל, מוזכר שהתושב המפורסם ביותר של העיר היה לו קוסטלו, חצי מהצמד 'אבוט וקוסטלו', ויש על שמו כיכר ופארק. למעשה אין קוסטלו בלי אבוט, מלבד בעיר הזאת.

למשל, אזכורו של הצמד המוזיקלי סם ודייב, ואזכור חוזר של הצמד התיאטרלי רומיאו ויוליה, דרך צעירה שמנסה להיפרד ללא הצלחה מהחבר שלה שממאן לוותר עליה. השניים מכונים רומיאו ויוליה, והם גם מספקים עלילת משנה מצחיקה, המביאה את חוש ההומור המופרע של ג'רמוש לידי ביטוי: יוליה העצבנית אומרת לרומיאו בבר – "אני מעדיפה למות מאשר להיות אתך!" ורומיאו אכן חוזר לבר עם אקדח ומאיים לרצוח את יוליה באמירה, "אם לא תהיי שלי לא תהיי של אף אחד אחר", והטייק אוף על המקור השייקספירי פשוט מצחיק עד מוות.

כפילות נוספת צצה בשמו של המשורר האייקוני של העיר, שכתב פואמה אייקונית על העיר – שמו הוא ויליאם קרלוס ויליאמס, והשם הזה מוזכר פעמים רבות לאורך הסרט, לעתים בדפורמציה קלה – קרול ויליאם קרלוס. והרי לנו כפילות בתוך כפילות.

הכפילות מכפילה את עצמה בעוד סצנה: לורה אשתו של פטרסון שואלת אותו אם שמע על משורר ששמו פטררקה. פטרסון מהנהן ומציין ששם אהובתו של פטררקה, ששימשה עבורו כמוזה, היה לאורה. אם כן פטרסון-פטררקה ולורה-לאורה.

hero_paterson-2016
צילומים: יח"צ

ביטוי ויזואלי לכל הכפילויות האלה מוצג דרך עבודת האמנות המוזרה של לורה שנעשית בתוך הבית – בהדרגה לורה מכסה את כל הבית, כולל בגדים וכולל גיטרה, בצורות גיאומטריות בשני צבעים בלבד – שחור ולבן. אגב, על ראשו של מרווין, הבולדוג האנגלי של לורה, מופיע כתם כהה על רקע בהיר שמהדהד את הדקורציה הגיאומטרית של הבית. הבית מהדהד את צבע עורם של פטרסון ולורה – הוא בהיר עור, היא כהת עור ביחס אליו. משחק הצבעים הזה מרהיב ומעיק ביחד. על אחד מקירות הבית לורה תולה תמונה קטנה ממוסגרת – של פארק המפל החביב על פטרסון, המצוי במרחק הליכה מביתו. במפל הזה תתרחש סצנת הסיום של הסרט, וגם במהלך הסרט פטרסון מבקר שם מדי פעם. התמונה של המפל מביאה את החוץ לתוך הבית וזו עוד כפילות.

ביחס ללורה מעניין לציין שכל עוד היא מחפשת את עצמה היא כלואה בתוך הבית ואינה נראית מחוצה לו, בניגוד לפטרסון שרוב הזמן מצולם בחוץ. ברגע שלורה מממשת את אחד החלומות שלה ואופה קפקייקס גיאומטריים מרהיבים בשחור לבן, היא משתחררת מהבית כמו נסיכה שהשתחררה מטירה מכושפת. רק אז צופים בה נוסעת ליריד איכרים למכור את הסחורה ושוב היא מצולמת בחוץ כשהיא יוצאת לסרט עם פטרסון.

לכפילות יש לא רק ביטויים צורניים רבים, אלא גם ביטוי נרטיבי – כשהאוטובוס בו נוהג פטרסון מתקלקל באמצע נסיעה, בשם הכפילות והסימטריה אנחנו מצפים שהחורבן יכה גם בשירתו וזה אכן קורה. אבל לפני כן, אנחנו מקבלים  רמז מטרים נוסף לעניין הזה – כשפטרסון ולורה יוצאים לבלות, הם בוחרים לצפות בסרט (שחור לבן כמובן) – הסרט הוא "האי של דוקטור מורו", סרט אימה קלאסי. כש'מראים' לנו את הסרט בתוך סרט (כפילות!), ראשית מנכיחים את הדמיון החיצוני בין גיבורת הסרט לבין לורה, פטרסון אומר לה שהיא מאד דומה לגיבורה והיא צוחקת בעונג. ואז, מבין כל הסצנות האפשריות, מראים לנו את רגע השיא של הסרט הישן ובו הגיבור פורץ מתוך הבית בצעקה – "הם קורעים בפנים אדם חי לגזרים!" וזמן קצר אחר כך, פטרסון מגלה שזה בדיוק מה שקרה למחברת השירים הסודית שלו, שמכילה עותק יחיד של שיריו. מי שאחראי לכך הוא מרווין, כלבה של לורה, ובעקיפין גם לורה שחוזרת ומפצירה בו שישכפל את הדפים והוא נענה לה, מוציא את המחברת מהקיטון בו הוא כותב את שיריו ושוכח אותה על הספה.

PATERSON_D28_0271.ARW
צילומים: יח"צ

הטיפול האוהב של ג'רמוש בשאלת המתח בין החיים ליצירה מגיע לשיא, לדעתי, במפגש מוקדם יותר של פטרסון עם נערה צעירה, שגם היא אוחזת בידיה מחברת שירים סודית. הוא פוגש בה באחת התחנות של מסלולו הקבוע, כשהוא חוזר הביתה ברגל בתום יום העבודה. הפגישה מתקיימת בתוך מתחם תעשייתי כעור, שכנראה אינו בטוח במיוחד עבור נערות צעירות. פטרסון שואל את הנערה למעשיה שם, והיא מספרת לו שהיא ממתינה לאמה ולאחותה. הוא מציע לה בעדינות שימתין יחד איתה עד שהן תחזורנה, ובינתיים היא מקריאה לו שיר יפהפה שכתבה. כשאחותה מגיעה, מסתבר שגם שתי אלה הן תאומות זהות. הרגע הזך הזה של השראה טהורה, מבלי שהחיים יפריעו בעוצמתם הפרוזאית – הוא רגע מקסים. אחר כך, כשהתאומה מגיעה הפיצול מתאחה.

דבר נוסף שאהבתי הוא הצביון המיתי שמוענק בסרט לעיר פטרסון – עיר של אמנים – משוררים (פטרסון, הנערה ומשורר יפני שמופיע בסצנת הסיום), מעצבת גרפית (לורה), רומאו (שחקן כושל שמדקלם קלישאות), יוליה (צלמת), ואפילו המוזג בבר הוא שחקן שחמט (איך זה קשור לאמנות? ובכן, הוא מזיז כלים 'אנושיים' על לוח, כמו במאי, וגם התואר שניתן לשחקן שח-מט מעולה הוא 'רב-אמן'). אותו מוזג הפך את הקיר שמאחוריו ל'קיר תהילה' והוא מדביק עליו גזרי עיתונים המזכירים את בני המקום שהתפרסמו, או מפורסמים שרק עברו שם, כל עוד גזיר העיתון קשור לעיר.

יש כל כך הרבה נגיעות עדינות של גאונות בסרט, שזה תענוג בפני עצמו להתחקות אחריהן – למשל, כשהאוטובוס מתקלקל וכל הנוסעים יורדים, יורד גם זוג נשים מבוגרות הלבושות באופן זהה, הן מאד דומות זו לזו אבל אינן תאומות זהות, לא בדיוק. כשהאטובוס מתקלקל אפילו ה'תאומות' משתבשת.

אני רוצה להידרש עכשיו לסצנת הסיום. ובכן, לא ממש ראיתי אותה. שמה כאן (*) ואסביר – זוכרים את האיחור בן רבע שעה שהזכרתי בתחילת דבריי? בחמש הדקות האחרונות של הסרט נכנסו לפתע לאולם ארבעה אנשים – ארבעת פרשי אפוקליפסה? הארבעה שנכנסו לפרד"ס? והם לא הפסיקו לקשקש בקול. אחד הצופים נזף בהם בקול כועס, והם התחילו להתווכח איתו, תוך שהם ממשיכים ללכת בתוך האולם עד שהתיישבו בשורה שלי, ועדיין המשיכו לדבר ביניהם. לא התאפקתי ובשלב הזה הערתי להם שההתנהגות שלהם בלתי נסבלת, והם מקלקלים לכולנו את הסרט. אחד מהם התחיל להסביר לי משהו על כך שאיחרו, גערתי בו שישתוק, הפרעתם מספיק אמרתי לו – ואז הסתבר שהם חשבו שהסרט הבא כבר התחיל והם מאחרים, ובכל אשמה תזוזת לוח הזמנים. איש לא התריע על כך בפניהם ואיש לו ביקש שימתינו בחוץ עד שהאולם יתרוקן.

1481075765065
צילומים: יח"צ

בסצנה הלפני אחרונה בסרט פטרסון מדוכדך מאד מאובדן שירתו. הוא יושב בפארק, מול מפל המים, ומתאבל. לפתע מגיע משורר יפני, וגם הוא כמו פטרסון מתגלה כמעריץ מושבע של המשורר ויליאם קרול ויליאמס, והשניים מנהלים שיחה עמוקה על שירה ויופי וחיים – כלומר אני משערת שעל כך דיברו, כי לאחר הוידוי של היפני על הערצתו לויליאמס, נכנסו אותם ארבעה ושיבשו הכל, איבדתי ריכוז ולא הצלחתי להיכנס לסרט שוב. אין לי מושג כיצד הצליח המשורר היפני לשכנע את פטרסון שיש עוד שירה אחרי השירה שאבדה לו, אבל בסצנת הסיום פטרסון כותב שיר חדש. כשיצאתי החוצה מהסרט, המומה מכך שהרסו לי את רגע השיא, חשבתי שבעצם הסוף שחווינו בקולנוע עממי היום הוא הוא הסוף האמיתי והראוי של הסרט הזה, כי תמיד החיים יתפרצו במלוא גסותם לתוך רגעים עדינים של שירה צרופה, זה בלתי נמנע ואפילו הסרט הצביע על כך שזה בלתי נמנע; והסיום הזה, שהחיים הדביקו לי לפרצוף ברגע הכי פואטי, הוא הרבה יותר מוצלח, כי כשנגמרת השירה מתחילים החיים ולהפך, ואז, במין רגע רגע רגע קיומי שכזה, פתאום ראיתי גם במעבר הזה  את היופי ואת האבסורד. אילו יכולתי, הייתי שולחת את ארבעת הליצנים הללו לכל אולם בו מוקרן הסרט הנהדר הזה בכל רחבי הארץ, כדי שימלאו את התפקיד שלהם ויספקו אפשרות לכלל הצופים לחוות את הסוף כפי שהיה צריך להיות.

אהבתם את הפוסט? אשמח לדעת על כך. תודה שקראתם.

מודעות פרסומת

22 תגובות בנושא “מילים וזה, על הסרט "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש”

  1. תודה תודה מירי, רשמתי לעצמי כבר לפני שבוע לרוץ לראות, לבושתי טרם הספיקותי, אבל לא יכולתי להתאפק וקראתי את כל הספוילרים מהתחלה עד הסוף (רושמת לעצמי לשכוח בכניסה לאולם). ואז אקרא שוב כמובן. אם הנושא הוא המתח בין היומיומי והפואטי, הסרט הזה עלינו. 🙂 מאוד שמחה שמצאת זמן בתוך השגרה וכתבת בכשרון המיוחד לך, רק כדי שלא אתן ליומיומי להכריע אותי… אחפש מיד יום ושעה לגשת לראות את הסרט הזה.

    Liked by 1 person

    1. אוי ורד, הסרט הזה תפור עלייך בגלל הפן העיצובי גרפי. אני לא יודעת אם יש אוסקר לעיצוב, אבל אם יש כזה אני לא רואה אף סרט שמתקרב לקרסוליים של הסרט הזה, שגם מצולם לעילא. יש שוט אחד בהתחלה בו המצלמה מחוברת לאוטובוס מבחוץ, וזה נראה כאילו האוטובוס עומד במקום בעוד העולם נוסע. מהלומה של יופי הסרט הזה.

      Liked by 1 person

    1. פחדתי שאפספס את הסרט, סרטים כאלו יורדים מהר. בנוגע למגדר – יש המון מה להגיד גם על זה כמובן, בהתחלה בכלל חשבתי שזוגות התאומים מייצגים את החשש שלו להיבלע בתוך הזוגיות עם לורה – כששני בני זוג נעשים דומים זה לזה ככל שהם חיים יחד, אבל ככל שנמשך הסרט הבנתי שלא זו הנקודה.

      אהבתי

    1. שוויק! תודה אבל מה פייק בספוילר? פרשתי את כל פרטי הסרט, למעט צבע התחתונים שלהם כשהם קמים בבוקר (שלו מודפס, היא ישנה נטורל) ומה סוג הקורנפלקס החביב עליו (צ'יריוס). איפה הפייק?

      אהבתי

        1. מקווה שתספיק, כבר עברו שבועיים ולא אתפלא אם אתמול היה יומו האחרון. אבל בטח יהיה בוי או די, למרות שהסרט הזה כל כך יפה שמסך גדול מחניף לו

          אהבתי

  2. יש לי הרגשה שנהניתי יותר מהפוסט שלך מאשר הייתי נהנית מהסרט. המפגש בין השירה ליומיום יכול להיות מרתק. איכשהו קשה לי לדמיין את זה במדיום קולנועי. זה נשמע סרט שחווים אותו באופן מאד שכלי ופחות רגשי. האם אני צודקת?

    אהבתי

    1. אומר כך – אם את חובבת שירה, ולא סגורה על זה שסרטים חייבים להכיל עלילה, כדאי להתייחס לסרט כאל שיר קולנועי. הפן הויזואלי שלו מהמם, הצילום כל כך יפה לעין. הפן השכלי בו התמקדתי הוא רק על מנת לא להישמע פקאצה מתלהבת בפוסט, ההתבוננות השכלתנית שלי הוא רק התבלין. זה בונוס. כמו נקודות לנוסע מתמיד. נוסעים כדי לנסוע, לא כדי לצבור נקודות. משהו כזה. סרט ששוטף את הצופה ביופיו הויזואלי, אבל בעיניי הוא לא מצועצע (מי אמר ווס אנדרסון) כי יש פה המון קריצות ואירוניה פנימית וציטוטים ורפרנסים וכיף ושיגועים.

      אהבתי

  3. בינתיים עברתי על הביקורות שכתבו המבקרים המקצועיים אודות הסרט – אורי קליין כתב הכי קרוב למה שהרגשתי. ואני טופחת לעצמי על השכם על כך שלא התפתיתי לכלול בטקסט שלי את הדאחקה על שמו של השחקן הראשי, אדם דרייבר.

    Liked by 1 person

      1. הייתי עסוקה כל הזמן בלחשוב איך הוא מצליח להחזיק את העניין בלי שכלום יקרה (כמעט כלום. לפחות עד השמדת המחברת) או במילים אחרות, הייתי מרוכזת בכל הפניות הדרמטיות שסרטים אמריקאיים אחרים היו לוקחים ואצלו הן רק מבליחות לרגע כשהוא חולף על פניהן. החל מהחבורה במכונית הפתוחה שנטפלת אליו, ועד תקרית הירי שלא היתה, האוטובוס שלא התפוצץ, ואפילו השיר שנפתח בתשוקתו לנשים אחרות (בהתחשב בכך שחברתו שמרה את קרעי המחברת – בסרט שגרתי היא בטח היתה מוצאת דווקא את המשפט הזה בלי הסיפא המתהפך) וכן הלאה. ראיתי את סרט הרפאים ההוליבודי, או את שורת סרטי הרפאים שלא בחר לעשות…

        אהבתי

        1. דרך מצחיקה לצפות בסרט (: חשבתי שתחשבי שהסרט מלאכותי, ושהוא מציג את היומיומי כריטואל פולחני שמשועבדים לו

          אהבתי

          1. באמת מגוחך, אבל לא בשליטה. ואגב, אני לא בטוחה שזה לא היה חלק מהמשחק שלו (כלומר, אני די בטוחה שכן. הרי בכל פעם שהוא מגייס כסף הוא צריך להסביר למה הוא לא עושה סרט "נורמלי". זה נראה לי חלק מהארס-פואטיקה להצביע על כל הדברים שהוא לא הפך למנוף דרמטי).
            ובקשר לריטואל הפולחני וכו' זאת גישה די מיצגית בסך הכול. קצת הזכיר לי את "עישון" של פול אוסטר, ואת "אני אתה וכל השאר" של מירנדה ג'ולי.

            Liked by 1 person

  4. צפיתי.
    קולנוע כוכב ברמת השרון ראוי לככב בסרט נוסף של ג'רמוש.
    הסרט ארוך מדי ובגלל זה מפסיד. ביום שני, השני, ממש נכנסתי ללחץ, מה, עוד שבוע?
    אבל הוא בכל זאת יפה וממשיכים לחשוב עליו בבית, כלומר שבדרכו הצנועה והערמומית הוא יוצר עניין.
    לא יודע אם זה הנושא המרכזי- יש כאן התיחסות רחבה לתקשורת ולשפה ולאופנים המגוונים שלה: באמצעות שירה, דיבור ושירת ראפ (בשתי סצינות מהטובות בסרט), גראפיקה (של לורה), שפת הכלב (שתורם את הרגע הקומי עם תיבת הדואר וגם את "המאורע" באין_עלילה הזאת), האוטובוס (התקלה החשמלית מנופחת לסכנת נפשות), הדיאלוגים באוטובוס שחלקם מתקיימים בבועה פרטית של שני אנשים והשיא- עם היפני בסוף, על תרגום שירה ושאומר את השיר היפה בסרט (אחרי השיר של הילדה): "אהה".
    ועוד משפט על פטרסון, יותר נכון על לורה- היא כל כך לא מודעת לעצמה וכל כך הזכירה לי את החברה של ברוס ויליס (המתאגרף) בספרות זולה.

    אהבתי

    1. כן, זה סרט שהולכים איתו הביתה ללא ספק. בנוגע ללורה – יש שם עניינים לא לגמרי פתורים בזוגיות הזאת, לא ברור כל כך הקשר ביניהם. היא סוגדת לו, אולי הוא זקוק לסגידה הזו, ואילו הוא מתייחס אליה כמו שמתייחסים לילדה קטנה ואהובה. אני גם לא מבינה למה הוא מבלה כל ערב בגפו, שם בבר. הם בקושי ביחד. אבל הוא כותב לה שירים כל כך יפים. אני עוד חושבת על השיר עם השזיפים במקרר.

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s