בדרך לאי וייויי עצרתי אצל מיכה בר-עם אבל יצא שלהפך

(רשמי ביקור בתערוכה במוזאון ישראל)

  1. בחדר הקטן שגדוש בצילומיו של מיכה בר-עם משנת 1967, אני לא עומדת לבדי. לצידי עומדת אם צעירה עם כיסוי ראש ומזמזמת את השיר "גבעת התחמושת". אני שמה לב שהיא יודעת את כל המילים. כשהאישה מפסיקה לשיר, זה רק על מנת לפנות אל התינוק שלה ולדבר אליו בתינוקית. הבן שלה הוא פעוט בלונדיני חמוד בן שנתיים, שיושב בעגלה ומוצץ אגודל בנחת. אמו פונה אליו בשפת גוף מופרזת, בקול רם מדי, ומנשקת אותו נשיקות רבות וקולניות. אחר כך היא ממשיכה להתבונן בתצלומים מהנקודה בה הפסיקה, וחוזרת לזמזם את השיר. בעלה נועל סנדלים תנ"כיות. אני כמעט מעירה לה שאשמח להביט בתערוכה בלי הפסקול המודבק, תודה רבה, אבל מתאפקת מאד ומתמלאת סיפוק מכך שאיני מעירה לה. אחר כך אני חושבת על ניכוס המרחב, החדר, הטריטוריה.
  2. לתערוכה של מיכה בר-עם יש צופים שמגיעים במיוחד. הם עוברים ביעף על פני המוצגים האחרים, ניגשים אל השומר ושואלים בנימוס – "סליחה, איפה התערוכה של מיכה בר-עם?" השומר מסמן להם את הכיוון. עוד זוג, שכפול של הזוג הראשון – כיסויי ראש, עגלה עם ילד, אותה שאלה. היעילות הזאת.
  3. פתאום עולה בדעתי שהם הגיעו לתערוכה במוזיאון לאמנות בשל הערך התיעודי-היסטורי של התצלומים המוצגים. זה מוצא חן בעיניי, שאנשים שונים מוצאים שימושים שונים לאותו מרחב. ואז אני מבינה שמוזיאון הוא לא רק מוצגים, אלא שהתגובה של צופים למוצגים גם היא במפורש חלק מהתערוכה – אנחנו מגיעים למוזיאון כדי לצפות באובייקטים, אבל גם כדי לצפות בסובייקטים אחרים צופים באובייקטים. ההבנה הזו תתחדד אחר כך עוד, בתערוכה של אי ווייוויי.
  4. אהבתי את הרעיון לייחד תערוכה לתצלומים של צלם יחיד שצולמו לאורך שנה אחת ויחידה, ב-1967. עבור מיכה בר-עם הייתה זו שנה משמעותית גם במישור האישי וגם במישור הקרייריסטי. בעיניי זו בחירה מוזיאלית מרתקת לציין דרכה את התאריך העגול, חמישים שנה ל… כי ששה ימים ביוני מחקו עוד 359.
  5. בתחילת חודש מרץ 1967 נולד בן למיכה בר-עם ולאורנה אשתו. השם שבחרו לו הוריו היה ברק, ברק בר-עם. האב הנרגש צילם את הלידה ופרסם יומן חווייתי בעיתון (העיתון מוצג בוויטרינה אבל לא הצלחתי לזהות באיזה עיתון מדובר). מתחת לאחד הצילומים מחדר הלידה נכתב – "בין ציר לציר – חיוך". העיניים שלי בוהות במשפט הזה פרק זמן לא קצר. אחר כך העתקתי מתוך הרשימה משפט אחד שמצא חן בעיניי, המשפט משולב בתוך קטע יומני שבר-עם כתב ימים ספורים לפני הלידה: "הייתה שלווה נפלאה של לפני משהו גדול. שאם גם רצית בו, הוא גדול וחזק ממך."
  6. יום לפני הלידה, כך מספר בר-עם, ההורים לעתיד נסעו למוזיאון (לא נאמר איזה) והביטו בצלמיות פריון. אני מדמיינת את אשתו, אורנה, כרסה בין שיניה כפי שהיה נהוג לומר פעם, מתחרזת גופנית עם צלמיות חרס נשיות עתיקות. מתחרזת כפי ש"ברק" מתחרז עם "בר-עם". אחר כך הם חזרו הביתה והקשיבו יחד לתקליט של באך.
  7. ברק, השם הנבחר – האם הוא מגלם פנטזיה? האם הפנטזיה הוגשמה?
  8. מחודש יוני באותה שנה ישנו צילום של חיילים עומדים בחבורה ליד הכותל. בצילום רואים חיילים צעירים עומדים בצפיפות, ראשם מורם בזווית הנכונה אל הקיר, הזווית הנשגבת – והתחושה שלי היא שלמרות כישרונו הרב של בר-עם, אחרי דוד רובינגר פשוט אי אפשר להביט יותר בתצלומים אחרים של צנחנים בכותל, מבלי להרגיש שאיכשהו התמונה לא יושבת נכון. יש רק דרך אחת להראות צנחנים בכותל בששת הימים.
  9. מול הצילומים הפוליטיים הרבים אני עומדת ברגשות מעורבים. מתענגת, מתביישת, מתענגת, מתביישת.

    1707310c92c25c4398410c8f22458e9b
    משתפי פעולה פלסטינים. צולם בגדה המערבית 1967, מיכה בר-עם
  10. למעשה, רצף התצלומים שמסודר כרונולוגית על הקיר, לפי חודשים, מעלה אסוציאציה של ציר זמן על קיר פייסבוק.
  11. בינואר 67 בר-עם צילם את ירושלים דרך חרכים, כלואה בתוך חומות. בפברואר צילם מובטלים בעיירות פיתוח, צילומי הדיוקנאות שצילם מזכירים את העבודות של אוגוסט סנדר. העיירות נראות כולן נטושות. מן הסתם התצלומים צולמו בשעות העבודה, שעות בהן כל הלא-מובטלים מאיישים את מקומות העבודה וגורמים למקום להיראות כמו עיירת ספר במערב הפרוע.
  12. הנוכחות של המובטלים בתוך הריקנות המופגנת שסביבם גם משבשת את תחושת הריקנות וגם מעצימה ומדגישה אותה. זה יפה בעיניי.
  13. בחודשים מרץ ואפריל, לצד הצילומים מחדר הלידה בפרויקט הרחבת התא המשפחתי, בר-עם משוטט עם המצלמה גם ביבנה, בטבריה ובשכונת גו'אריש. בכל המקומות הללו הוא מחפש, מוצא ומנכיח דלות. בחודש מאי הוא מצלם את "תקופת ההמתנה" בתל אביב. בר-עם מציג עיר שמתכוננת למלחמה.
  14. הוראות לשעת חירום ותקנות רשמיות שונות מודבקות על רקע כרזות אוריינטליסטיות מתוך סרט קולנוע הוליבודי שמוצג ב"קולנוע צפון".
  15. יוני. הלאה.
  16. יולי, אוגוסט. אלה צילומים שאחרי מלחמה: עתה בר-עם מתמקד בצד השני. שבויים, פליטים.
  17. הצילומים של בר-עם בספטמבר מספרים את הסיפור של הרצון לחזור לנורמליות. כך למשל, הוא מחפש את עקבות כתביו של ש"י עגנון בסמטאות ירושלמיות (כזכור, חודשים אחדים לפני כן עגנון זכה בפרס נובל לספרות).
  18. החזרה לנורמליות זוכה לפרשנות קצת מקאברית, כשבתצלום דומסטי אחד רואים את ברק, בגיל בו פעוטות לומדים ללכת, נשען על ארגז צעצועים עשוי עץ. מבט שני בארגז, העין מתמקדת בכיתוב: ארגז "אלף כדורים", וגם "2 רגיל, 2 נותב".
  19. העין שלי נעצרת על המילה "רגיל". מהו הרגיל, בהקשר של כדורי רובה. וגם נכתב שם, "אריזה הרמטית". אבל היא נפתחה, האריזה ההרמטית, כי הארגז ריק עכשיו מכדורים. אני מניחה שחלק מהקליעים שאוחסנו בארגז לפני שהתרוקן נורו ופגעו במטרה, כלומר פגעו באנשים אחרים. פגעו באויב. הילד משחק עם המוות.
  20. מתוך הארגז מציץ דובי צמרירי. דובי ולא דב.
  21. ספטמבר, ארגז הצעצועים של ברק, רמת גן
    מתוך התערוכה: ספטמבר, ארגז הצעצועים של ברק, רמת גן
  22. בחודש אוקטובר מיכה בר-עם צילם במהלך יום הכיפורים בשכונת מאה שערים בירושלים. בתצלום שלו מאז רואים גבר חרדי צועד ברחוב, פניו למצלמה. היום צילום כזה אינו אפשרי עוד.
  23. בחודש נובמבר מיכה בר-עם עלה לרמת הגולן וצילם שם תצלומי נוף שהציגו נוף קרוע ואפוקליפטי. מאפיין נוסף של תצלומי נובמבר: כמעט ואין אנשים בתצלומים, נוכחותם היא לרוב מיטונימית, דרך המעשים שלהם. הרי אלה הפעולות האנושיות שגרמו לנוף להיראות משוסע כל-כך. משוסע היא מילה חזקה מאד.
  24. בחודש דצמבר 1967 בר-עם בוחר לצלם אסירים ביטחוניים בבתי כלא ישראליים. רובם ככולם אנשי פתח. התצלומים שלהם גורמים לתחושה קלסטרופובית – מראים סורגים, רשתות, גדרות – שמחלקים את התמונה ואת האנשים שעומדים מאחוריהם. העין נמשכת שוב אל התצלומים הירושלמיים מחודש ינואר באותה שנה המוצגים על קיר סמוך,  שגם הם מבטאים קלסטרופוביה אבל אחרת. האם נסגר מעגל?
  25. הלפני והאחרי. חוק שימור הקלסטרופוביה.
  26. אבל היד.
  27. א
    מתוך התערוכה: אוקטובר, פליטים מצרים חוזרים למצרים דרך קנטרה
  28. היד, שתי אסוציאציות: הראשונה מילולית "מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
    לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?" (רחל בלובשטיין), השנייה היא אסוציאציה ויזואלית – הרי זו היד הגיהנומית שבוקעת מתוך הקבר בדקה האחרונה של סרטי אימה, לופתת את מי שנותר בחיים.

(על התערוכה של אי וויי וויי אכתוב בפעם אחרת כי הארכתי כאן. מי שלא מתכוון ללכת לתערוכה יכול ליהנות מהעבודות באתר של מיכה בר-עם)

מודעות פרסומת

6 תגובות בנושא “בדרך לאי וייויי עצרתי אצל מיכה בר-עם אבל יצא שלהפך”

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s