שיאללה. סיפור קצר.

הוא היה עייף. כל כך עייף, עד שמבעד לעיניו נראה הרחוב הראשי כאילו התקמר בקצהו. כשחלף על פני עמודי התאורה דימה אותם מתמוטטים לאחור, ואת המדרכה מתמוססת תחת סוליות נעליו. עד כדי כך עייף. 

יום ארוך עמד להסתיים ממש בקרוב בהפי-אנד הראוי לו: טישירט ובוקסר, שמיכת פיקה ומזגן. אם הכל ילך כשורה, בפעם הבאה שיפקח את עיניו זה יהיה אחרי שמונה שעות שינה. בתנאי שיצליח להשתלט קודם על המיגרנה, אחרת הלילה הזה אבוד. המחטים ריקדו להן בסמוך לרקתו הימנית, רקעו בנקודה אחת, רקעו ורקעו. מבלי משים התאים את קצב הליכתו לקצב פעימותיהן.

בחילה עלתה בו.

הוא תהה באם הכדורים נגד צרבת שלקח עשויים להועיל גם נגד בחילה.

אלוהים אדירים, חשב, מה שנהיה ממני. גבר עם בחילה שמסתובב עם כדורים נגד צרבת בתוך התיק. הוא משך את קופסת הקרטון הכתומה מהתא הפנימי ובזריקת וו השליך אותה היישר לפח האשפה, שעמד במרחק שלא עלה על חמישה מטר ממנו. נכנס! יששש!

"אידיוט," צחק לעצמו, אבל המעשה שימח אותו.

אחר כך הצטער.

אחר כך הפסיק להצטער, וחשב שטוב להשתטות לפעמים. זה סימן שהוא, ובכן. אחר כך כמעט בכה משום שלמשך רגע קצר אחד באמת התפתה לחשוב שהשלכת קופסת כדורים נגד צרבת ראויה בכלל להיחשב כמעשה של שטות. הוא נזכר בכמה ממעשי הקונדס שעולל בצעירותו, וגם לא כל כך בצעירותו. כן, כל אותן שטויות נפלאות, חלקן פנתיאוניות לחלוטין. והצטחק.

בדיוק כשמצב הרוח שלו החל שוב להשתפר, מישהי שעמדה לידו וכמוהו המתינה לרמזור שיתחלף קראה בשמו. המחטים ברקה סחטו את מוחו, אך גם מעבר למסך המתכת המלובנת קלט את הנחישות שבקולה. היא לא תרפה, ידע, ולפיכך שנא את העולם ואת כל מה שהיה לאל ידו להציע, שנא אפילו גורי חתולים סמורי שיער שזה עתה נולדו. הגעילה אותו לשונם הוורדרדה, ששלחו אל העולם כמו מחוש רטוב.

היא אמרה, "יכול להיות שטעיתי? אתה לא יובל? סליחה."

"אני יובל, אבל לא חושב שאני מזהה…"

היא הביטה בו במבט גדוש ביטחון, יודעת שעוד רגע יזהה. באבוהה יזהה.

היא צדקה.

זאת היא. ליבו לא ניתר בקרבו, אבל זאת היא. הם לא התראו המון שנים. פעם, ממש מזמן, אפילו היה מאוהב בה למשך כמה, חמש דקות? לילה?

שיאללה.

צריך לאסור על פי חוק מפגש מדרכות כזה, שרומס באחת מרחק של שנים שטופח בקפידה.

החיוך יצא לו קצת עקום. הוא מיהר ליישר את שפתיו ושניהם עמדו בוהים זה בזה, כאילו מעט הכוח שנותר להם התבזבז כולו על עצם הפנייה, ועכשיו לא נשארו רזרבות  להמשך.

מה שהשנים עושות לנו, חשב בעצב. הוא צידד את מבטו ככל שהנימוס איפשר לו אל עבר האישה הספוגית שעמדה על המדרכה לצידו, מנסה להסתיר את מחשבותיו מאחורי חיוך נבוך. תחשוב צ'שייר, דרבן את עצמו. רק מה, הפעם לא הצליח לו.

"טוב לראות אותך," מלמל, אבל זה נשמע כמו, "תשמעי מותק, היה לי יום ארוך."

עוד לפני המהלך הבא שלה הוא כבר התכונן להיפרד בנימוס ולחתוך הביתה, ככלות הכל מעולם לא היו קרובים, לא במובני הקירבה הידועים. הוא אינו חייב לה דבר. אבל היא הקדימה אותו ואמרה שהיא ממש שמחה לראות אותו, והקול שלה היה חם, והוא חשב שהיא באמת מתכוונת לזה.

"בא לך קפה?" שמע עצמו מציע, פתאום.

בא לה.

הוא לא היה בטוח בכנות כוונותיו, אולי פשוט רצה לבדוק ביסודיות מה עוד עוללו לה השנים. אם יש פצע זמין, מה, לא נחטט בו קצת? נכון, הייתה בזה מידה לא מבוטלת של מזוכיזם, אבל איכשהו הרגיש שזה מזוכיזם מהסוג הנכון. תראו אותה, מה נהיה. שיאללה.

הם וכל אחד עם כוס תה ביד.

השפתיים שלה זזות בלי הפסקה. הוא שומע הכל אבל לא מקשיב. פתאום היא צוחקת, הוא מביט באישה מאה אחוז ספוג שרוטטת מולו. האם גם אז צחקה כל כך הרבה? הוא העדיף אותה כפי שזכר, כמו שהייתה פעם. פרועה. אבל באמת פרועה. גבולות לא עניינו אותה כהוא זה, היא פשוט לא הבחינה בהם. נזכר שבעצם התאהב בה כי הייתה אכזרית, אבל האכזריות שלה הייתה נטולת זדון. זה מה שהכי אהב בה. היא הייתה אכזרית כמו כוח טבע. לפעמים היה מדמיין עצמו נפצע מקליע של רובה, ואז דמיין אותה באה אליו, ובשתי אצבעות  מחלצת את הקליע מבשרו המדמם. בלי הרדמה ובלי שום דבר. ככה, כמו שהיא, מבט מרוכז, קצת וודקה ושתי אצבעות עמוק לתוך הבשר. הוא נאנק.

היא אפילו לא שמה לב, המשיכה ללהג באזניו את החדשות מאז הפעם האחרונה שהתראו. עברו הרבה שנים, הרבה שינויים, הרבה חדשות. שמע הכל, לא הקשיב. הוא חשב, שאם רק היה מתאמץ עוד קצת, ממש עוד קצת, מן הסתם אולי היו שוכבים. אבל הוא לא רצה להתאמץ עבורה, לא אז ובטח לא היום. "תגידי," שאל אותה לבסוף, כשחוט השיחה ניתק והיא התעייפה, כשהוא הבין שעכשיו תורו, "מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, נדמה לי שהשתנית… נכון? כלומר, האישיות שלך. האופי."

מיד התחרט ששאל. בשביל מה זה טוב. מה הוא, ארכיאולוג?

מבטה היה מבולבל. היא מלמלה משהו, והוא צפה בהנאה בעלבון שמכל המקומות הצטבר דווקא בשפתה התחתונה, שבלטה עכשיו קצת החוצה. אחר כך הם דיברו עוד. לא דברים חשובים, לא דברים מעניינים, דיברו עד לנקודה בה יוכלו לקום וללכת, איש איש אל חייו.

היא הייתה הראשונה לומר שהיא בעצם ממהרת. הניחה מטבע על השולחן והזדקפה.

הוא היה סקרן לראות איך היא תחתום את השיחה. מחוות אנושיות ריתקו אותו. האם תלחץ את ידו? האם תחייך ותלך? הוא דמיין אותה קדה ונסוגה לאחור, קדה ונסוגה. עד לפתח.

היא לא עשתה דבר מכל אלה, רק רכנה אליו ובטבעיות גמורה הדביקה נשיקה ללחיו. כך לפחות חשב. אבל הוא לא ראה את עיניה, הוא לא ראה בכלל את עיניה כשרכנה ונעצה את שיניה בלחיו. בבשרו. הוא לא ראה את עיניה, אבל ליבו ניתר בקרבו. הוא היה מאוהב ללא תקנה.

 

מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא “שיאללה. סיפור קצר.”

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s