חצי חבילת חמאה ליום

זו לא הייתה מלחמה, גם לא מערכה או קרב. רק עוינות סמיכה שבעבעה מתחת לפני השטח, נושפת החוצה אדים דקים של רעל. אולי זה יתפרץ יום אחד ואולי לא. להגנתה היא תאמר, זה לא שביצעתי את פשע המאה או משהו בסגנון. נסו להבין גם אותי, היא תאמר, איזה סיכוי היה לי אל מול הצעירה המיוסרת שפתאום נחתה לי בבית. ניסיתם פעם להציב יד מיובלת מול קרסול דקיק? שום סיכוי מלכתחילה.

הן לא החליפו מילה אחת של מדון, רק מילות נימוס מדודות. היא מעולם לא הטיחה בה את מה שהיא חושבת. לא היה בזה כל טעם, הכלה שלה עוד לא שלטה בשפה כמו שצריך ולכן שתקה הרבה, שתיקה נחושה כמו ששותקים במהלך התערבות או תחת כישוף.  ואולי הייתה בחורה שתקנית מטבעה, עוד משם, כי גם בשפות זרות אפשר לשתוק כהוגן אם רוצים, בעיקר כשאין מה להגיד. מתאים לבן שלה לבלבל בין מסתורין נשי לבין טמטום. והיא גם יותר מדי רזה, עם לחיים שקועות ועיני 'הצילו אותי' שכמו נלקחו מתוך פוסטר הומניטרי. איזה פתי, והבטן ההריונית שמתעגלת החוצה כמו חלוק נחל במידה אקסטרא לארג' שצץ מתוך מצע דוקרני של עצמות גרומות. היא נראתה כמו הנשים חסרות המזל, שנשאו את הריונן במהלך מלחמה ארוכה, מוטרפות מרוב רעב, מורעבות בשביל שניים. כאילו זה כל מה שהן היו, הריון ותו לא. רק רחם תפוחה ועור, שק מתוח של מזימות להשגת הארוחה הבאה.

אבל לא הייתה שום מלחמה.

הזקנה השתדלה להישאר מחוץ לטווח ראייתה של הצעירה. זה אמנם היה הבית שלה, ובכל זאת לאחרונה הרגישה בו לא לגמרי בבית. לא אל מול העיניים האלה, היא לא סבלה את האופן בו ההיא הביטה בה מבעד לעיני החרצנים שלה, מצמצמת אותן עד כדי סדק. כמו נחש. לפעמים, כשהבן לא היה בבית, שרבבה לעומתה קצה לשון אדומה מתוך הפנים השחורות שחורות שלה. נשפה "הלוואי שתמותי" לחששני אחד והשתתקה שוב, בולעת את המילים חזרה עוד לפני שבקעו לחלל. אבל אותה אי אפשר לרמות. היא הרגישה אותן שם, זיהתה את בלוטות הארס הקטנות מתנפחות בחלל הפה, עושות כוויות על הלשון. גם לה עצמה היו פעם סימני כוויה מאותו סוג, עכשיו גם הצלקת כבר איננה. הלוואי שתמותי. היית מתה. מותי, מותי.

יום אחד הבן קנה כרטיס לכיוון אחד ונסע. כאילו כל השנים חי בהמתנה לרגע בו יהיה גדול מספיק בכדי לעזוב את הבית, לא נשאר אפילו דקה אחת מעבר למה שהכרחי. זה היה מעליב. הוא הסתלק כמו מי שסיים לרצות את עונשו, יצא בצעד קל מבלי להביט לאחור. כאילו אביו ואמו היו כל הזמן הזה רק חברים מזדמנים לתא.  בן עשרים ושתיים, למען השם. הרחיק אל מעבר לים. אחרי שלושה חודשים טלפן ואמר שהכל בסדר. אחרי עוד שלושה חודשים טלפן שוב. אני מתחתן, אמר, ונשמע קצת מהוסס. מזל טוב. משלנו? לא. לא משלנו. משלי. אחר כך הביא אותה לפה, עם השמלות הפרחוניות שלה, העליזות החייתית של הבד. היא נאלצה לזרוק הכל, כמובן. לקנות לה, על חשבונה! בגדים מהוגנים. פה לא אפריקה גברת. את לא תסתובבי אצלנו חצי עירומה.

אבא שלו לא הבין כלום, כרגיל. במפגן של לבביות כנה הזמין את הזוג הצעיר לגור איתם. אתם בקומה העליונה אנחנו בתחתונה, אמר. לכמה זמן שתרצו. טיפשי מצדכם לשכור דירה נפרדת כשפה עומד לרשותכם חצי בית גדול וריק. אמר. תחסכו את הכסף, ילדים. ואם היא רק בת חמש עשרה, חשבה, לא, אין שום סיכוי, העיניים שלה ערמומיות מדי, אולי התינוק בכלל לא שלו ובקול לא שלה אמרה, "אבא צודק. תגורו איתנו" והנהנה הנהון רפוי ולא מאד משכנע. חשבה על סכין ציידים שיורדת על הצוואר, מנתקת את הראש כמעט לגמרי. כזה מין הנהון.

הרחשים שלהם, טפיפות פנתריות על רצפת העץ באמצע הלילה. ריקוד גשם באמבטיה. בשעות היום סירים רוחשים ריחות שלא שייכים לכאן, שלא ישתייכו לעולם. מוסיקה, הרבה תופים. אף מילה. שבוע ימים של שינה טרופה והיא החלה לישון עם אטמי אזניים. הבן שלה כרוך אחריה, זה ברור. אם היא תסתלק, ברור שיילך איתה. אולי לתמיד. למה שלא תחזרי לחור ממנו באת, חשבה עשר פעמים ביום. מאה.

האופן בו היא מזיזה את הגוף שלה מוציא אותה מדעתה. הם נולדים עם זה? הבשר שלה נע כאילו הוא שר, כאילו היא מראה את עצמה לעולם גם כשהיא תולה כביסה או מנקה את הבית. מה יש לה לנקות כל הזמן. הבן שלה מציב לה מלכודות, קולט אותה מסתכלת. זה לא מוצא חן בעיניו. המבט שלו מכוון עליה אישונים בוערים. בסדר, ניצחת. הנעורים תמיד מנצחים. התשוקה. מה אנחנו יודעים על תשוקה. המומחיות החדשה שלנו היא זיקנה, מוות, מתקשטים בקורי רוק שנקרשים בזוויות הפה. אנחנו מולידים אתכם כדי שתהרגו אותנו לאט לאט. זו עיסקה שטנית מפוקפקת ואי אפשר לחמוק ממנה. בסך הכל אנחנו די מסכימים למות, רק אל תפריעו לנו לפרפר קצת קודם.

ועם כל יום שעובר, הכלה בכל זאת מחווירה קצת. צבעה השחור, עם האדוות הכחולות שנעות מתחת לעורה הולך ודוהה. זה רק החורף הראשון שלה כאן וכבר השחור עמום יותר, נוטה לאפור כהה, כמו רמץ וולקני שנרטב. פתיתי שלג נערמים בחצר, מכסים הכל בשמיכת נוצות לבנה יפהפיה. אין לכם לבן כזה אצלכם שם, הא, רק יתושים שמנקדים את האוויר בהמון נקודות שחורות, שותים לכם את הדם. הלבן שלנו מרגיע. הקור מרגיע. מאד רגוע כאן כשאין מלחמות.

ההיא כבר די כבדה, לא מרחפת בחדרים כמו קודם. ממעטת לצאת מהבית, מפעילה את המובייל באצבע אחת, מקשיבה למנגינה מכאנית, ארנבות רודפות אחרי פילים. אולי להפך. בן או בת? לבן או שחור?

התינוקת נראית די בסדר, למעט השיער המקורזל. לא נורא, בבוא היום היא תטפל גם בזה. היא השוותה גוונים של עור בצדה הפנימי של הזרוע. לבן עמום מול לבן זוהר. לא רע בכלל. יש כאן אפשרות לכריתת בריתות חדשות, ארוכות טווח. היא לא הייתה צריכה להכריז בקול על ניצחונה, שהיה מובהק למדי, הספיקה לה הידיעה הפנימית. יחד עם זאת, קול פנימי הזהיר אותה שאין בזה הרבה טעם, אם לא הוכרזה מלחמה היא ממילא לא תיהנה מתהילת המנצחים.

 לאחר הלידה הסכסוך נרגע לכאורה אך למעשה רק שינה פאזה. לא עוד התנגשות חזיתית, מעתה רק מאבק עיקש על אזורי השפעה. גם הפעם הניצחון יהיה בצד שלה. היא תהיה כמו גז חסר ריח, חסר צבע, כזה שתוקף בצסססססססס חרישי, ככל שהוא שקוף יותר כך הוא יותר קטלני. הם מרשים לה להחזיק את הקטנטונת בידיים, לא יותר מדי.

מה הם יודעים על גידול תינוקות בזמן מלחמה, תינוקות גרומים שצווחים בחמת זעם, שכמעט תולשים את השד המדולדל ממקומו. תינוקות שדורשים בעקשנות את שלהם בידיעה שאמהותיהם מוכנות לעשות הכל? אפילו ללעוס חמישים פעם קליפת עץ קפואה עוד לפני שאפשר ממש לבלוע? היא מחפשת רמזים מחזקים בבשר לכאן או לכאן. קשת כף הרגל, משהו בזווית שבין העיניים למצח. הסנטר המשפחתי שחתום בבשר יותר טוב מכל רישום בעלות בטאבו. היא לא תיכנע. היא תמצא דרך לקבוע עובדות בשטח. לתפוס מאחז קדמי.

זמן קצר אחר כך הכלה השחורה שלה מצאה עבודה במכבסה סמוכה. חוזרת עייפה הביתה אחרי משמרות ארוכות על הרגליים. החיים עצמם, ילדונת. חשבת שתפסת אמריקה? מכבסה היא לא ישיבה עצלה על שן סלע מוצלת, בוהה בעדר פרות, עיזים, מה שיש. קשה לך? מה את יודעת על קשה. מה את יודעת על טעמו של סלק רקוב, של תפוח בוסר קשה ומוכה תולעים. מה את יודעת על תינוקות שפוקדים עלייך אכלי! אכלי! על נשים חלשות ממך, ותרניות ממך. העיקר שהתינוקת  פה. היא כבר די אוהבת אותה. הלחיים מתמלאות. הברכיים מתעגלות. יכול היה להיות יותר גרוע אבל כל הבית לרשותן, רק שלהן במשך שעות, והחצר, וגן השעשועים שנמצא במרחק הליכה. והחתול האפור והחתלתול הלבן. והמטבח, המקרר, והחמאה שבמקרר. צהובה. כפיות גדושות. ישר לפה. חבילות שלמות. אתם לא יודעים מה זה לגדל תינוקות בזמן מלחמה, בלי שום רזרבות, איך זה להרגיש את העצמות הקטנות שלהם נצמדות אלייך בחוסר אונים מוחלט. הצילי אותי. התינוקת צוחקת אליה, טאטא. הרבה בשר לבן, פימות, גומות, קפלים מתוקים מתוקים. הבן מביט בה במבט משונה. במשפחה הזאת המבטים החליפו את המילים. לא שהיו אי-פעם דברנים גדולים, אבל בכל זאת. עוד כפית חמאה ועוד כפית. התינוקת שמחה, מוחאת כפיים בכבדות. צוחקת בפימות נרעדות, בעיני חריצים. לא, זאת לא מלחמה, היא לא באמת ניצחה.

 

מודעות פרסומת

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s