הצד הזה של הפצע

מבט אחד שלו הספיק כדי שתבין שטעתה בבחירת השמלה. ובאמת, מה עבר לה בראש? שמלת כותנה כפרית ארוכת שרוולים, צהבהבה עם הדפס פרחוני והמון כפתורים קטנטנים בחזית, כמו של זמרת קאנטרי מעיירה אמריקאית נידחת. היו לה המון שמלות כאלה בארון בימי נעוריה. לכולן היה. וכל התקליטים של ג'וני מיטשל. לכולן היה.

כמו תמיד, הוא זורק לה מילים והיא מנקרת בהן, מילה אחרי מילה. מנין צץ הדחף המשונה שלה להתגלות פתאום בפניו כפי שהייתה בצעירותה, להגיש לו במתנה לפחות משהו מזה, קמצוץ של ככה הייתי, תראה, תראה, חשבה שישמח. שיחוש פליאה. רצתה לקרב את העבר אל ההווה בתנועת אריג מתנפנפת. שיתפעל מהאומץ שלה לבוא אליו ככה, משולהבת, בלי שריון ההגנה של שכבת פטינה שהזמן כל הזמן עיבה. איזה כישלון גמור. היא הביטה בעצמה מבעד לעיניו המצומצמות. לא נותרה בשמלה ולו קרן שמש בוהקת אחת ששרדה את הסבנטיז, שבזיכרונה היו שנים מופזות, עתירות שמש, אותה שמש שידעה להפוך נמשים חמודים לכתמי זיקנה.

"חשבתי ש…"

"עזבי."

היא שמעה התנשמויות. לרגע החדר היה מלא בהן.

הרצון שלה לסגור פערים בין ההווה לעבר, פערים בני עשרות שנים של אין ושל יש בהן הוא לא היה חלק ממנה והיא לא הייתה חלק ממנו. אולי רצתה שיתבע בעלות על הזמן החסר שלהם. השמלה הייתה רמז. אבל מה עבר לה בראש.

המבט בעיניו נותר קר. ומרוחק. ומזוגג. ועכור. ואטום. והדממה שביניהם נעשתה יותר בוצית ויותר טובענית מרגע לרגע. המשיכו לשתוק גם כשזרקו את הבגדים על הרצפה והשמלה הריקה שלה לצד הג'ינס השמוט שלו, וזגוגית החלון המאובקת ושניהם במיטה עירומים מתוך הרגל, בלי התאורה החמימה של הרגש שמייפה את הכל, בלי החדווה שטמונה במעשים שלא ייעשו. היא נבהלה כשגילתה שהעיניים שלו יודעות לעשות את זה, לרוקן מתוכן כל קורטוב של אינטימיות כשהביט בה, כשנגע בה, כשעשה וכשעשתה. הטמפרטורות צנחו סביבה. לא העלתה בדעתה.

היא שגתה. הבחירה בשמלה הייתה בחירה שגויה.

אחר כך, עירומים במיטה שלו, הוא אמר שהוא רוצה להגיד לה משהו. שבעצם כבר החליט.

הוא מתחיל לפגוש נשים אחרות.

"טוב," אמרה. כאילו ביקש רשות. כאילו העניקה אחת.

לא שבדיוק הבינה. היא לא הייתה רכושנית ובטח שלא כלפי בני אדם. מעולם לא תבעה ממנו הבטחה, אבל את מה שנתן לקחה בלב חפץ ונצרה בתוכה. היא קלטה שלשון הרבים מטעה כאן. הוא בעצם אומר לה, אחרות, לא שבכוונתו לפגוש עוד נשים, אלא לפגוש נשים אחרות והיא במפורש לא אחת מהן. באותו רגע היא אהבה אותו כל כך, כאילו כל האהבה העתידית של כל השנים הבאות נדחקה בבהילות לתוך הרגע האחד הזה. שעוד תספיק, לפני שתוקפה יפוג.

שכובה עירומה במיטתו, כמעט בזרועותיו, קצה סנטרה נוגע בכתפו בפעם האחרונה, אפה נושם את נשימת המנטה של הבל פיו, תכף כל זה ייגמר, ועדיין, היא כאן, הוא כאן. היא ניסתה לדמיין את האישה הבאה שלו, צנופה בו ככה. היא ניסתה לדמיין אותה דרך האצבעות שלו. האישה הזאת חייבת להיות מישהי מעשית, אולי אחות רחמנייה. שיער אסוף. מישהי מסודרת עם ציפורנים עשויות מאד, אישה פטיט מוקפדת עם חזה קטן מוקפד ושמץ מבטא, אולי ממושקפת כדי שיוכל להסיר לה בעדינות את המשקפיים אחרי הנשיקה הראשונה. כי אחריה נפרצו כל ההגדרות הנוקשות של מי כן ומי לא.

המחשבה הכאיבה לה והיא נשארה איתה עוד קצת, נותנת לה לפרפר עוד רגע באוויר לפני שהכל הצטלל בראשה במין תימהון מטומטם, כמי שזה עתה חטף סכין בבטן והוא ממשש את החתך באי אמון, ומחייך, אה, ככה זה כשדוקרים בסכין, יורד הרבה דם, מעניין.

היא התהפכה על הגב.

אז מה עכשיו? היא תקום ותלך והוא פשוט יטאטא משם את שאריות הנוכחות שלה?

ומה אם אשאר, חשבה לפתע. מה אם אסרב לצאת מהמיטה, אשבות רעב ממש פה, אקים משמרת מחאה אופקית, אכתוב למזכ"ל האו"ם, לארגונים הומניטאריים בעולם הנאור. חייכה לעצמה כשדמיינה את התמונה.

לא יתכן שכל זה יימחק, הרצינה. מה ייעשה בכל הרגעים שהיו רק שלהם, כל הצלילים שבקעו מתוכם והדהדו מקיר לקיר בחדר הזה עצמו, בשר, בשרה, בשרו. לא יתכן.

 אולי תחכה עד שיקום לשירותים, ותחרוט מהר מהר את שמה על הקיר, או מוטב על דפנות העץ הכהים של מיטתו. דפנה הייתה כאן. מי זאת דפנה, תשאל הממושקפת התורנית על מיטת הקינג סייז אובר סייז.

האם גם לממושקפת יספר את אותם הסיפורים שסיפר לה? סיפורים מצחיקים, מבעיתים, שליקט עבורה. השד יודע מהיכן.

"את שומעת, נוני," תמיד הדליק לפני כן סיגריה וינק ממנה ארוכות, "מספרים על הזכרים באפריקה, שבכל  פעם שהם רואים גירית בסביבה, הם רצים ברגליים צמודות. עכשיו תשאלי למה."

"באמת למה."

"כי מספרים על הגירית שהיא נוהגת לנשוך בעלי חיים גדולים, ובמיוחד את התאו – ודווקא באיברי המין שלהם. ואז היא מניחה להם למות מאבדן דם, יש לה הרבה סבלנות, וכשהם מתים היא סועדת בהם את לבה."

"וואלה?"

"וואלה." ועוד יניקה, ואז הוא מוחץ אותה אליו.

לפעמים דמיינה את הסוף. מעולם לא דמיינה אותו כך.

עכשיו הביטה בו עוד פעם אחת, התעכבה על עירומו השמנמן, משננת את כל הקפלים למזכרת. הביטה בזין שלו שהיה מוטל מכווץ וכנוע על הירך, צורבת את המראה באישוניה, כמו מכתב פרידה רגשני, כמו נפנוף ממחטה אחרון על מזח מוכה ערפל.

השלמתי, נבהלה. כבר השלמתי עם כל זה, ומבלי להשמיע ולו מילת מחאה רפה אחת. אפילו לא לצאת ידי חובת "אל תלך". שומכלום.

זה לא היה כבוד עצמי, מה לה ולכבוד עצמי. היא כפרה בדבר הזה, ב-לפחות היה לה כבוד עצמי, איזו מחמאה מפוקפקת, מסריחה. שום כבוד עצמי לא היה לה, רק חינוך טוב, חינכו אותה לא לעורר מהומות, לשאת את כאביה בדממה מאופקת של שפתיים נשוכות. ככה בדיוק. ואולי מעולם לא האמינה שמישהו כמוהו יכול להיות שלה.

פעם סיפר לה על החברה הראשונה שלו, שעזבה אותו באמצע מלחמה. היא אהבה להקשיב לסיפורים שלו. איזו מלחמה זו הייתה? לא הצליחה להיזכר. מה זה משנה. אחת מהן. כשחזר הביתה לחופשה משדה הקרב –סיפר לה, במילים האלה – ובא אליה הביתה, החברה הכינה לו תה מבלי שביקש וכשהניחה את הספל מולו אמרה שהיא מצטערת.

"חשבתי שהתה נשפך לה בטעות," נזכר, "אבל לא נשפך שום תה," אמר.

בדרך החוצה, כך המשיך וסיפר, ההורים שלה ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה. זועם ונסער, תפס את אחד מפסלוני החרסינה שאמא שלה העמידה על המזנון לקישוט וכמעט שהטיח אותו ברצפה. "אפילו לא סיימתי לשתות את התה," סיים בעלבון.

עכשיו הוא שתק.

כולנו אנדרטאות, חשבה, לכל האנשים שחלפו דרכנו אי-פעם.

אולי אפילו אמרה לו את זה, בקול שקט כל כך עד שלא הייתה בטוחה ששמע, וגם אם שמע לא הגיב, מכיוון שמן הסתם בזה הרגע היה עסוק בלדחוק אותה כפריט נוסטלגי לתוך מחסני העבר שלו, וכבר לא ראה עצמו כמחויב להגיב למה שאמרה. כבר היה פטור.

ואולי חשב על הנשים האחרות והיה להוט לפגוש אותן כבר.

זה הזמן, ידעה, ממש עכשיו עליה לקום מולו בעירומה הנכלם, להניח כף רגל אחת יחפה על הרצפה ואז עוד אחת, ועם הגב אליו להשתלשל לתוך השמלה ההיא, שבמחשבה שנייה לא הייתה עד כדי כך כעורה, ואז לנעול נעל ועוד נעל, לגרוף את התיק ולצאת משם זקופת גו. הכי זקופת הלא רוצה-לא צריך שלה. אבל היא לא הייתה מסוגלת. עוד לא.

היא רצתה להגיד משהו, ולא ידעה מה. המילה האחרונה בהחלט שיחליפו ביניהם תהיה שלה, חייבת להיות שלה, חשבה. מילה משוכללת עד כדי שלמות. והיא תקום משם ותצא ברגע שרק תצליח לחשוב עליה—

 

מודעות פרסומת

6 תגובות בנושא ״הצד הזה של הפצע"

      1. מעניין שהקישור לאנטיביוטיקה מופיע מימין. כאילו שכתבת את זה מזמן מזמן.
        פוקנר – 12 סיפורים. מומלץ.

        אהבתי

        1. כתבתי לפני כחודשיים אבל כסיפור פנטסיה, בו הגיבורה משתמשת בכוחות כישוף. לא אהבתי את התוצאה, הנחתי בצד וחזרתי לזה אתמול. 'אנטיביוטיקה' מופיע כאן כי הוא אחד הסיפורים הראשונים שלי שפורסמו אונליין באתר שאינו בלוג, יש סיפורים שאני עפה עליהם הרבה יותר.
          תודה על ההמלצה על פוקנר

          אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s