משהו על בושה

זהו סיפור מביש, אבל חובה לספר אותו. דמיינו משפחה בזמן אבל. משפחה טובה. כל הילדים מסודרים, נשואים, עובדים בעבודות לא מבזות מדי. לכולם יש ילדים משלהם. ופתאום נופל דבר. עטרת ראשנו, ליתר דיוק. לא, לא פתאום. טיפין טיפין במשך שנה, הבן אדם ניגר, מתמעט והולך מול העיניים, עד שפתיל חייו וכו'. הוא כבר עזב את המזח, אנחנו עוד עומדים על הרציף ומנופפים לו, הייה שלום, הייה שלום.

המוות הוא מום מולד, אנחנו מהרהרים. לא היינו כאלה פילוסופים לפני כן, מותו הפך אותנו למהורהרים. אנחנו כמעט לא מסוגלים להתאפק, כה גדושים בשחץ שממלא אותנו, כאילו זכינו בכישרון לחיות והוא לא. ואנחנו כן. והוא לא. אנחנו מסתירים את שביעות רצוננו מכך שזהו מצב העניינים באמצעות הבעה מאופקת להפליא. רוב הזמן אנחנו מאופקים להפליא.

אומרים לנו להיות חזקים ואנחנו חזקים.

אומרים לנו להחזיק מעמד ואנחנו מחזיקים מעמד. ועוד איך מחזיקים.

לא אומרים לנו שהחיים יפים, אבל זה הסבטקסט שמזדמזם כל הזמן. החיים יפים, כדאי לכם לחיות. אחרת לא היינו כל כך מצטערים. כן כן, אנחנו מהנהנים. שלא נדע עוד צער, החיים באמת יפים. רוב הזמן. תנו לנו עוד מזה.

לצלוח את השבעה זו משימה הרקוליאנית. אפית. אנשים על סף מותם מדווחים שכל חייהם עוברים לנגד עיניהם, גם בשבעה זה ככה אצל מי שנותרו בחיים. הבלחים מן העבר מטפסים אל הקומה השנייה ומתיישבים בסלון. אנשים שנשכחו מלב באים להשתתף בצערנו, מצעדם עוד מרעים אנחנו פה. תשתו קפה?

תה?

מיץ?

אולי עוגה?

ימי השבעה הם מפעל הסעדה אדיר מימדים. החומוס והתנטוס. זה לא מצחיק אבל גם קצת כן, המוות שמעורר את התיאבון. אני אף פעם לא אוכלת כשאני באה לנחם אבלים. זה נראה לי גס. אני מדמיינת שלאוכל יש טעם של עפר.

אנחנו משפחה גדולה. הרבה הגיעו לנחם. אנחנו מספקים לא רק את הכיבוד אלא גם את התכנית האמנותית. המנוח היה כך וכך. וגם כך וכך. סיפור מותו שב ומסופר, מקבל נופך של אגדה, מעשייה עממית. אנחנו מולידים את סיפור מותו שוב ושוב לבקשת הקהל, אולי כפי שאמו ואביו שבו וסיפרו את סיפור הולדתו.

המחשבה שהמנוח היה פעם תינוק היא מחשבה שוברת לב. קשה לשאת מוות של תינוקות, אבל לא עכשיו. עכשיו צריך לארח וזרם האורחים אינו חדל. יש לומר: הם לא האורחים שלי, אני לא רציתי אורחים. לא רציתי להחצין את הצער שלי, לפרוט אותו למלמול קלישאות סדרתי. לא רציתי שינחמו אותי, להפך, רציתי לכאוב. להתגעגע עד כלות. רציתי להתאבל בלי שיפריעו לי, להתחבר אל הטרנסצנדנטלי, אל מסלקת הנשמות הגדולה. ועוד לא נגעתי בבושה.

מהי בושה. מה כל כך מושך אותנו אליה, מביטים בה מבעד לעיניים מכוסות באצבעות פשוקות.

לומדים על בושה בשיעורי ספרות בבית הספר. הכלל הוא שמעשים מבישים מובילים לטרגדיה. רצח, גילוי עריות. טוב, זה לא המקרה. ההגדרה הכי יפה לבושה שמצאתי היא של פרופסורית מאוניברסיטת הרוורד, ג'ודית הרמן שמה, שדיברה על פיצול האני – אני מתבייש כשאני מדמיין את עצמי הניבט דרך עיניו של האחר שמביט בי. מודעות עצמית ארורה. עץ הדעת בגן העדן הוא גם עץ הבושה, אבל לא רק עץ הבושה אלא גם עץ הרמייה העצמית – הרי עלי התאנה לא באמת… לא חשוב.

בכל אופן, המעשה המביש שלנו קרה ביום הרביעי או החמישי למניין השבעה. היינו מותשים, הכל כבר בעבע, מורסות בנות שנים התקרבו לנקודת הפיצוץ. אלף פעם התאפקתי מלקחת את התיק שלי ולהסתלק משם, והסיבה היחידה שלא עשיתי זאת הייתה מתוך רחמים כנים עליה. קטנה כזאת. קצת מבולבלת. נראה לי לא הוגן להשית עליה עוד עונש, מספיק שאיבדה את היקר לה מכל, כמו שאומרים. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לתרגל קצת דיסוציאציה ולהמשיך לשאול כמה סוכר. קטן עליי.

הם הגיעו בלילה. קרובי משפחה לא קרובים מדי מהצד של בעלי. האורחים הראשונים בשבעה שבאו רק אליי. תקלה במערכת. שמעו שנפטר ובאו למרות הבקשה המפורשת לא להגיע. התאמצו להשיג את הכתובת. זה נגע ללבי. השעה הייתה שמונה וחצי בערב, בקירוב. כל היום הבית זמזם כמו תחנת רכבת, כולנו ייחלנו שהיום הזה יסתיים, שכל השבוע הזה יסתיים כבר. אולי די?

מצחיק שבאנגלית די זה Die. אבל גם הגיוני בסך הכל.

בכל אופן ישבתי איתם ועשינו את מה שאנשים עושים בשבעה.

ופתאום.

טוב, אני צריכה לאסוף כוחות כדי לספר את זה.

ופתאום.

ופתאום אני רואה את המתאבלת הראשית, יחד עם מתאבלת משנית, עוברות מאחורי גבם של הקרובים ומפזרות מלח על רצפת הסלון. הן אחזו בכלי מלא במלח, לא מלחייה אלא מיכל אחסון, אני ראיתי והם לא, כי המלח נזרה מאחורי גבם. עיניי התרחבו. האם זה באמת קורה? חוסר סבירותה של המציאות, ממש כמו ברגע בו הורידו את אבא שלי לתוך בור באדמה. ברגעים כאלה המציאות נהיית חסרת ממשות, כאילו מישהו בדה אותה. אבל זה באמת קרה. באמת הורידו אותו לבור והן באמת פיזרו מלח על הריצפה. מול עיניי, מאחורי גבם, השעה הייתה בערך תשע בערב. הם היו האורחים האחרונים לאותו יום.

עכשיו אנסה להסביר את פשר המעשה שעשו, את מה שאי אפשר להסביר. אולי לא להסביר אפילו, כי הסבר אמור להעניק אצטלה של רציונליות ואין כזו במקרה הזה. אוכל  רק לתרגם משפה לשפה, משפתן של המפזרות שובל מלח דקיק על הריצפה לשפתם של מי שמעשה כזה מעולם לא עלה בדעתם.

פיזור מלח על הריצפה הוא מעין כישוף שפירושו לכו מכאן. אינכם רצויים. אנחנו רוצות שתעזבו.

אני לא יודעת איך ידעתי את זה, אבל ידעתי את זה. וידעתי בדיוק מה הן עושות. והחנקתי צרחה ומשהו בתוכי – לא יודעת מה בדיוק – לגמרי נשבר באותו רגע, אם כי אני חושדת שהיה די שבור עוד מקודם, ותוקן פעמים רבות, אבל הפעם ממש התרסק. אני לא רוצה להגיד שמשהו מת בתוכי, כי כשמתים לא מרגישים כלום. אני הרגשתי. בושה.

אחרי עשר דקות הם קמו והלכו. מאז עברו הרבה שנים. אני זוכרת את הצעקות שלי מאז, אבל גם את הרחמים העצומים, את ההבנה שאנחנו דוברות שתי שפות שונות לחלוטין ואת ההשלמה עם העובדה שאנחנו דוברות שפות שונות לחלוטין. במבט לאחור, נדמה לי שברגע ההוא התייתמתי באמת.

מודעות פרסומת

5 תגובות בנושא ״משהו על בושה"

  1. לפי מה שאני יודעת המנהג של פיזור מלח הוא נגד עין הרע, או לטיהור הבית מאנרגיות שליליות, אולי של השבעה והמוות. תנסי לראות את זה כך אולי:) לא חושבת שזה נועד לגרש אנשים…

    אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s