אבן נשברת, שושנה מתפוררת

ספרי הזיכרונות של ילדותנו, אלה שעברו מיד ליד עם הבקשה לכתוב לנו זיכרון, הם יצורי כלאיים מוזרים. מצד אחד ספר זיכרונות אמור להיות פריט אישי מאד, כזה שאוצר עבורנו שמות ורגעים מהעבר בהקדשה אישית, ומצד שני הספרים האלה עברו מיד ליד ותוכנם הכה-אישי היה חשוף לעין כל. אולי משום כך דפדוף בספרים האלה מעלה שכמעט ולא נכתבו בהם מילים אישיות ממש, במקומן נמצא בעיקר דקלומי רדי מייד קצרים שאומצו כתו תקן של זיכרון ריק, כזה שעובר מילדה לחברתה ואפילו מדור לדור, מתוך טשטוש מכוון של כל אמירה פרטית.

מי חיבר את הטקסטים? הרי מישהו, קרוב לוודאי מישהי, ישבה והגתה את הנוסח המקורי ששוכפל אחר כך שוב ושוב. אין לדעת מי, המחברת לא ידועה, זוהי יצירה עממית קולקטיבית. זכור לי שספרי זיכרונות כאלה היו עניין רווח שהעסיק בעיקר בנות, ולכן יש להניח שהטקסטים המקוריים נכתבו גם הם על ידי בנות. חלקם שקפו ניסיון חיים מדומה, לרוב שמרני ומטיף להליכה בתלם, לעתים מרדני, בכל מקרה כזה שסביר להניח שבשעת הכתיבה הכותבת טרם התנסתה בו בעצמה. חלק מהטקסטים הם נונסנסיים במופגן, וגם זה ביטוי למרדנות.

תמי1

לתמי!

תמי עכשיו
תמי תמיד
שלימוביץ עכשיו
אך מה העתיד?
 
האהבה לפי הרוב
מכה בסנוורים
אך יש רופא עיניים טוב
קוראים לו נישואים
 
למען המולדת
הרבה בנים ללדת
ולשאת בגאון
את פרס בן-גוריון

 

 

האינטנסיביות של העיסוק ומידת העניין בספרי זיכרונות התגברה לקראת נקודות ציון ביוגרפיות כמו בת-מצווה, מעבר דירה או סיום לימודים ומעבר לבית ספר חדש. ניכרת התרפקות אחרונה על זיכרונות שהיו (בין אם ההתרפקות אותנטית ובין אם לא) כמו גם הבעת רצון לא להישכח – חלק מהכותבות מציינות זאת במפורש, כלומר הזיכרון הכתוב עוסק בין היתר גם בשימור הזיכרון עצמו.

הפחד להישכח נתפס בעינינו היום ככמעט אנכרוניסטי, הרי הרשתות החברתיות שמקיפות אותנו מכל עבר מתעדות כל צעד ושעל בחיינו, כך שכל מי שמחפש אותנו יוכל למצוא אותנו די בקלות, באופן ישיר או באמצעות מתווכים. מכאן, שאין יותר צורך במאמץ אקטיבי לשמור על קשר, השמירה על קשר בימינו היא ברירת המחדל, זאת אומרת שאם נרצה להיעלם ניאלץ לנקוט בפעולה אקטיבית, אחרת הקשר יישמר. הקביעה הזו תופסת בעיקר לגבי הדורות הצעירים יותר שנולדו לתוך הרשתות החברתיות, אבל גם בדור שלנו האיתור קל מאד ותחזוקת הקשר קלה מאי-פעם.

 גליה5לגליה!

בחצר האיכר הייתה רפת
וברפת הייתה רקפת
מתחת לרקפת היה פתק
ובפתק כתוב
לגליה כל טוב
 
+לחבר אוהבים
-לחסר אויבים
*להכפיל ידידים
: לחלק מטובך לאחרים
 
גליה עכשיו
גליה תמיד
גולן עכשיו
ומה בעתיד?…
 
שלושה מלאכים
יהיו שומריך / במשך כל ימי חייך
ואלה השלושה / אושר בריא והצלחה!

 

אם נתבונן בתכנים נגלה שהפופולריים ביותר הם דקלומי רדי מייד מחורזים. תכנים פופולריים נוספים כוללים אקרוסטיכונים למיניהם, וגם דברי "חכמת הדורות" שלרוב קשורים לעניינים שבינו לבינה. עלה בדעתי שחלק מהתכנים הללו מציבים מעין מצבות נייר, אבני זיכרון, הנימה בה הם כתובים מזכירה אפטיטאפים (כתובות על מצבות) – אולי אבן זיכרון לציון סוף תקופת הילדות על סף גיל הנעורים.

ורד52.7.81
ל וֶ וֶ "הקטנה"
כשתלכי לבחור באחד
בחרי בטוב ובנחמד
כי מכל מאה בנים
99 לא שווים
 
ורד עכשיו
ורד תמיד
XXXX עכשיו
ומה בעתיד
 
על החלון ישבתי
וזכרון לורד כתבתי
זכרון קטן על דף גדול
זכרי אותי וזה הכל
 
    אהבה
    היא
הדבר
    הטוב ביותר
 

ניסיתי להתחקות אחרי המקורות ההיסטוריים של ספרי הזיכרונות. בעברית ישנו ערך ויקיפדיה שמוקדש לנושא, אבל לחיצה על English בדף, שאמורה להוביל לערך המקביל בויקיפדיה האנגלית, מציגה דווקא את הערך באנגלית שעוסק בסוגת הממואר, סוגה ספרותית שאין דבר בינה לבין מקבצי 'על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי'. האם מכאן ניתן להסיק כי ספרי הזיכרונות שעברו מיד ליד ליד הם המצאה מקומית שלנו כמו עגבניות שרי ודיסק און קי? לא יודעת.

אמאשלתמי6

ב"ה ח' בתמוז התש"ז
 
זכרון לרות
 
האויב מתקרב בפסיעות
נצטרך להלחם בקיבור(?)
אוי אחותי, עבדי במרץ
לחמי אחותי בקרבות
ונזכה עוד להתראות

 

 

 

 

 

תצלומי הדפים של ספר הזיכרונות של רות הלפרין משנת 1947 למדו אותי שהעיסוק בספרי זיכרונות יותר מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. מתוך ניסיון לטעת את היצירה הקולקטיבית הזאת בתוך הקשרים של זמן ומקום אני תוהה באם לספרי הזיכרון באווירת האפיטאפים יש קשר לאיזו תחושה של גורליות שפיעמה אז באנשים, אולי על רקע מאורעות היסטוריים גדולים – הגירה, שואה, מלחמת עצמאות, ומתוכם חלחלה אחר כך לדורות הבאים, כמו הטקסטים עצמם? לא יודעת. בדפים שצולמו מתוך ספר הזיכרונות של רות יש תחושה הרת גורל למרות שהכותבות הן ילדות שסיימו כיתה ז'.

האם תעשיית הזיכרון הישראלית המפותחת היא שמצווה עלינו לזכור – אפילו מתוך רפלקס או הרגל – ובעצם למה לקבוע שהמקור ישראלי, הרי הציווי לזכור הוא ציווי עתיק יומין שאפשר לנדוד איתו אלפי שנים לאחור:

"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות פרק כ')

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים" (דברים פרק כ"ה)

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים פרק ה')

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהילים קל"ז)

אולי הציווי לזכור מוטמע בנו תרבותית כל כך עמוק, שעם שיבת ציון החילונית נמצאה לו פרשנות חילונית-אישית, ומכאן ספרי זיכרון, ומכאן השימוש בטקסטים קבועים שחוזרים על עצמם, מה שמשווה לעניין הזיכרון החילוני אצטלה רשמית יותר, מהורהרת וחגיגית משהו?

רונית4
לרונית החמודה,
יפים הם חיי הנוער אך חולפים הם כזוהר
דעי לנצלן ולשמרן כי לא ישובו לעולם
 
שמונה שנים למדנו יחד, ועכשיו אנו נפרדות
את הולכת לבית סיפרך ואני לבית סיפרי.
אך זיכריני ואזכרך.
 
(ובפינת הסוד הכמוס)
זכרי את היום שנסענו ליער בן שמן!
 

 

ואולי, בדומה לשינוי התרבותי העמוק שהתחולל כאן ועיקרו מעבר מפטריוטיות עיוורת לביקורתיות, מקולו של הקולקטיב לקולו של הפרט – והנה גם ספרי הזיכרונות משקפים שינוי דומה. כבר בשנות השבעים והשמונים אפשר לזהות בהם בריחה מכובד משא הדורות, והחלפתו בדקלומים קלילים, דביליים במכוון, בדיוק על מנת להשתחרר מהפאתוס של פעם.

 תמי3

כתה ד'
לתמי משירי
 
מיקי מיקי מיקי
מאוס תן לתמי גלידה
שתראוס
 

 

 

 

 

 

ובכל זאת ולמרות זאת, לעתים בכל זאת משהו מבליח מתוך הדפים המצחיקים האלה, שבסך הכל די חוזרים על עצמם, ופתאום בוקע מתוכם איזה דיבור צלול, על-זמני ונצחי של אמת, בלי קישוטי לבבות ובלי פתגמים או דקלומים. נעמי אמא

תודתי לתמי בורשטיין ולאימה רות, לרונית ש' דינצמן, לגליה גולן שפרינצק, לנעמי רייכמן ולורד 

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא ״אבן נשברת, שושנה מתפוררת"

  1. ניתוח מאיר עיניים. לי נדמה שאת המסרים האישיים ניתן למצוא ב'סודות' המקופלים האלה בצד הדף, מתוך מחשבה שאולי לא כל מעלעלת תטרח לפתוח את כל 'אוזני החמור' האלה, שאגב, נאסר עלינו באיסור חמור לעשות לסתם ספר בגלל 'בל תשחית'. ואולי זה הקטע בספרי הזכרונות, שמותר לקשקש על הדפים, וליצור קיפולים. המסר האמיתי היחיד שציטטת כאן הוא של האמא של נעמי. אבל כל הרעיון של ספרי הזכרונות היה לתת במה לילדות בנות גילך, ושם אכן יש בעיקר ציטוטים של דברי מוסר או נונסנס. בסופו של דבר יש בספרי הזכרונות האלה משהו מאוד דמוקרטי: לכל הילדות היה כזה, פופולריות או פחות, והמסרים היו זהים.

    Liked by 1 person

    1. תודה, מסכימה אתך. והזכרת את המילה פופולריות – שאלת הפופולריות והשיוויון היא שאלה מעניינת, חשבתי להתייחס אליה בפוסט הבא בנושא (פשוט שלחו לי כל כך הרבה תצלומים יפים ויש עוד מה להגיד על הטקסטים וגם על הגרפיקה ועל ההתרגשות שנובעת מהמפגש עם כתב יד)

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s