מיתולוגיה ישנה-חדשה

נניח שכמו עליסה בארץ הפלאות נקלעתם שלא באשמתכם לתוך עולם שאינו מותאם פיזית למימדים שלכם – אתם קטנים מדי, הכל סביבכם גדול מדי, אבל אין שום שיקוי קסמים בסביבה שיחזיר אתכם לגודל הנכון לעולם הזה. כל מדרגה – בגובה ברך. כדי להתיישב על כיסא אתם מוכרחים למשוך את עצמכם למעלה בכוח הידיים. כמעט כל חפץ שמיש בעולם מעמיד בפניכם בעיה או אתגר. אתם לא לבד, יש עוד מסוגכם, אבל אתם מיעוט לא נחשב. האנשים שמנהלים את העולם הזה גדולים מכם פי שניים לפחות, ויש כל כך הרבה מהם. הם יודעים דברים שאתם אינכם מעלים בדעתכם. אין לכם ברירה אלא לקבל אותם כמקור סמכות.

השפה המדוברת דומה לשפה שלכם, אבל אתם מבינים רק חלק מהמילים שנאמרות. לפיכך אתם חיים תחת תחושה עזה של מיסתורין, של אי-הבנה מתמשכת. אתם משקיעים מאמץ יומיומי בפענוח ולמעשה, אט אט אתם מגלים שזוהי תכלית קיומכם בעולם הזה: פענוח, שבשפה החדשה שאתם רוכשים הוא שם קוד להסתגלות.

הידע המינורי שלכם עובר עיבוי, נוספות לו שכבות של ידע חדש, אבל בטורבו. אתם מופצצים במידע כל הזמן. במקביל, אתם גם תחת הפגזה חושית. החושים שלכם לא עומדים בזה, אינם בנויים לקלוט הכל, וגם אין לכם אוצר מילים גדול מספיק כדי לתווך לעצמכם את כל מה שאתם חווים. אם לא די בזה, לעתים קרובות תמונת העולם, שאותה בניתם במאמץ, שבה ומתערערת. אתם במסע ארוך של גילוי, מלהיב אבל מתיש. וכך מדי יום. מדי יום ביומו. יום יום. ואז יום אחד אתם נתקלים במושג חדש. מוות. שמעתם את המילה הזו בעבר, כמו מילים אחרות, כחלק מהפסקול המתיש של היומיום. לא התעכבתם עליה, אלה היו צלילים בלי משמעות. עכשיו הכל השתנה ופתאום אתם מבינים מוות. מכאן כבר אין דרך חזרה ואתם מבינים גם את זה. אינכם מסוגלים להפסיק לבכות. אתם בני שש.

*

רולאן בארת מגדיר את המושג מיתוס כ-"אופן של מתן משמעות". מבחינתו, המיתוס הוא צורה. אם חושבים על כך מנקודת מבט של ילד, הרי זה מה שילדים בגיל צעיר עושים כל הזמן: הם עסוקים במתן משמעות לעולם שסביבם. הדרך שבה הם עושים זאת היא בין היתר באמצעות השפה, ילדים לומדים להפוך התבוננות לדיבור, זו מיומנות שנרכשת ומשתכללת כל הזמן. כל ילד הוא למעשה בורא של עולם, כי כל ילד חייב לברוא לעצמו את עולמו. הוא מתחיל מנקודת האפס, ובהדרגה מעניק לעולמו פשר והקשר. בכך הילד מצטרף אל המפעל האנושי הכביר של כינון תרבות, כי הרי כל "ההיסטוריה האנושית מעבירה את המציאותי למצב של דיבור", כפי שכתב בארת. הילד פשוט עושה את זה בזעיר אנפין, בקנה מידה מצומצם, אבל במהותה זוהי בדיוק אותה פעולת בריאה.

המשמעות הקלאסית של המושג "מיתוס", כפי שכולנו מכירים אותה, היא סיפור עתיק שבמרכזו אל/אלים רבי-כוח, ותכלית הסיפור היא לספק הסבר לשאלות המרכזיות של הקיום, למשל, כיצד נברא העולם. אם נבחן את מיתוס הבריאה בספר בראשית נגלה, שהאור נוצר בעצם ההכרזה עליו, "ויהי אור". ההכרזה מנכיחה את מציאותו של האלמנט החדש, אור, לא בתוך העולם אלא בתוך הדיבור. זהו מנגנון הפעולה של המיתוס, שמעביר את המציאותי למצב שבו מתאפשר הדיבור אודותיו.

הילדות היא מיתית כי זו התקופה בה הדברים מתהווים בתוך התודעה שלנו בצורתם הראשונית, יותר מבכל תקופת חיים אחרת, ומקבלים צורה ופשר. זהו הבסיס לכל. כשאני חוזרת לזיכרונות הראשונים שלי,  הם מצטיינים באיזו חריפות יוצאת דופן. למשל, דמויות השכנים בבניין השיכון בו התגוררתי מגיל 3 עד 12. לא רק שאני זוכרת את כולם, את כל 15 המשפחות שהתגוררו ברסקו שש על ארבע עשרה נתניה, במבט לאחור כל אחד מהם עדיין מצטייר כדמות חד-פעמית, עשירה בניואנסים וגדולה מהחיים, ולא בגלל שבאמת היו גדולים מהחיים, זה המבט הילדי שמגדיל אותם. את השכנים שלי מתקופות אחרות שכחתי מזמן, אבל לא את השכנים הראשונים, למרות עשרות השנים שעברו מאז. אלה נחקקו לתמיד. אני חושבת שבכל דמות כזאת, שאנחנו פוגשים בילדות, ואפילו דמות שולית של שכן, יש פוטנציאל ארכיטיפי שנובע מתוך הטווח המצומצם של הניסיון. שכן קרח הוא ה-שכן ה-קרח. זו הסיבה שהם נחקקו לעד על לוח ליבי: הראשוניות.

בהיותנו ילדים, אין לנו ניסיון (היסטוריה) להסתמך עליו, המיתוס ממלא את מקום ההיסטוריה עד שההיסטוריה תוכל לבוא במקומו ואז הילדות תסתיים, כנראה. כשאני חוזרת אל ימיי כילדה, כלומר נזכרת, אני חוזרת גם אל המיתוסים שבניתי כילדה. שהרי המיתוס והזיכרון כרוכים זה בזה:

האנשים

המקומות

החפצים

האירועים

הכל מוגדל. בילדות שלי אני עליסה נצחית.

*

המחשבות האלה בנוגע לייצוג זיכרונות מתקופת הילדות הן מחשבות שמעסיקות אותי לאחרונה לא מעט, לקראת סדנת כתיבה שהוזמנתי להנחות במוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק. הסדנה הזו מרגשת אותי מאד כי היא מאפשרת נגיעה בחומרים שמזה זמן מבקשים "געי בי", כבר אמרתי עליסה. החיפוש אחר צורה ומסגרת לזיכרונות של אז יתקיים בתוך מקום באמת קסום, שמאפשר יציאה מתוך הרגע הזה לטובת שהייה בחלל על-זמני, החלל המוזיאלי. אם כבר מיתוס אז עד הסוף.

בסדנה ננסה לשחזר זיכרונות ילדות דרך המבט הראשוני עליו התעכבתי כאן, ולעבד אותם לכלל סיפור. זו הסיבה שבחרנו, מוניקה לביא מנהלת המוזיאון ואני, לקרוא לסדנה "המיתולוגיה של ילדותנו." הסדנה תתקיים בזיקה לתערוכה נפלאה בשם "נופים נעלמים ומפות נסתרות", שמציינת 120 שנים להולדתו של נחום גוטמן ומציגה "עבודות של גוטמן, המשלבות אמת ובדיה, עדות אישית וזיכרון קולקטיבי". (וגם הרבה יותר מכך. מוזמנים לקרוא כאן ובכלל, לכו לראות, התערוכה לא רק יפהפיה, היא גם אסוציאציבית ומתפרעת, ותיקה ועכשווית בו-בזמן).

המפגש עם חומרי היסוד מנקודת מבט של אז והיום הוא מפגש שמאד מסקרן אותי. האם נצליח לשחזר, בכתב, משהו מהעוצמה המיתית הראשונית של הימים ההם? כך לדוגמה, לנוכחות של ההורים בתקופת הילדות יש עוצמה שמזכירה מפגש עם אלים. ההורים שלי סיפרו לי, שכשהייתי בת שנתיים הפגנתי קנאות עצומה כלפי החפצים של הוריי, ולא יכולתי לשאת שום מגע של אנשים זרים בחפצים האלה. אם אחד החברים של הוריי היה משתמש במצית של אבא שלי, הייתי פורצת בתגובה בבכי מר, קורע לב וכמובן חסר פרופורציות ביחס לאירוע המחולל, וממאנת להינחם. הבכי העיד על אותו "אופן של מתן משמעות" ראשוני, שהאצלתי על אבי וגם על החפצים שלו. לא יכולתי לשאת פלישה חיצונית לקודש הקודשים שבניתי עבור אבא שלי. האם נצליח לשקף משהו מכל זה גם בסיפור כתוב? לשחזר את התחושה? להעביר אותה דרך כור המצרף של המילים באופן שיישאר אותנטי ונאמן למציאות אבל גם יתעלה מעליה? וזה לא נגמר בזה. ציינתי כבר את ההזרה של המרחב בתקופת הילדות – כשהכל בו-זמנית גם גדול מדי (שולחנות, כסאות) וגם קטן מדי (מכוניות צעצוע, חיילי צעצוע, חיות צעצוע). תחושת ההזרה במרחב נובעת גם מחוסר הפונקציונליות – הרי מגהץ משחק לא באמת מגהץ.  בילדות גם תחושת הזרימה של הזמן היא אחרת – שנה בגיל חמש היא 20 אחוז ממשך החיים ובגיל חמישים רק שני אחוז. האם משהו מחוסר התואם הזה יצליח לחלחל לתוך הטקסטים, להאיר אותם מבפנים באור אחר?

במהלך הסדנה נכתוב זיכרונות, ואז נכתוב אותם מחדש אבל אחרת. נתייחס לזיכרונות הילדות לא רק כאל חומר גלם, אלא גם כאל מפה נעלמת שלאורה אנו מהלכים (אולי אפילו עד עצם היום הזה). נערבב אמת ובדיון, נסתמך על עדויות אישיות – שלנו ושל אחרים, נפשפש בזיכרון הקולקטיבי. נפרק, נחטט, נרכיב מחדש. נעקם, ניישר. נסתובב הלומי יופי ברחבי המוזיאון ונקבל השראה. מזמינה אתכם לבוא. כל הפרטים – כאן

מודעות פרסומת

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s