מי זכאי להיקרא חלוץ

למונח "חלוץ" נקשרו תנאי קיום קשים, דבקות באדמה, להט אידיאולוגי, מלריה, הקרבה עצמית וגם דינמיקה קבוצתית סוערת, כפי שהתווה המחזה 'ליל העשרים' מאת יהושע סובול, שהתבסס על יומני ביתניה. המטען הסמנטי שנלווה לתואר "חלוץ" נותר רב-עוצמה וזוכה להערכה אפילו בימינו

אם נחזור לתולדות העלייה וההתיישבות היהודית בשטחי ארץ ישראל, ניווכח שקבוצות מתוך האוכלוסייה המיישבת זכו לעתים לכינויים ייחודיים שהבדילו אותם מכלל המתיישבים. הקטגוריה "מתנחלים" היא דוגמה לכינוי עכשווי כזה. "חלוצים", כינוי ותיק, ייחודי אף הוא, הוצמד לצעירים וצעירות שעלו ארצה במסגרת העלייה השנייה והלאה. הם היו על פי רוב רווקים חדורי אידיאולוגיה ציונית-סוציאליסטית, וראו את ייעודם בהתיישבות חקלאית בארץ ישראל.

אם נרחיב עוד את זווית המבט נגלה שהשימוש במונח "חלוצים" בהקשר ההתיישבותי אינו ייחודי אך ורק לדברי ימי הישוב העברי, ולא בהכרח מקושר לאידיאולוגיה סוציאליסטית. האתוס החלוצי האמריקאי מפותח לא פחות מזה שלנו: בתום מלחמת העצמאות האמריקאית החל להתפתח חזון התיישבותי ששם לו למטרה להרחיב את הגבולות מערבה, עד שקצותיה של המדינה ישתרעו בין שני האוקיינוסים. האתוס החלוצי האמריקאי כולל מאבקים מרים עם שבטים אינדיאנים, שהיו התושבים המקוריים של אותם חבלי ארץ, כמו גם סיפורים עתירי אבק שריפה אודות פורעי חוק למיניהם. גם "הבהלה לזהב" תרמה את תרומתה ומשכה מערבה הרפתקנים שחלמו על התעשרות פתאומית. חג ההודיה האמריקאי נחגג עד היום בארוחה משפחתית מסורתית, שרכיביה הם מחווה לחלוצים האמריקאיים ולקשיים עמם התמודדו.

כשאני חושבת על שוכני המעברות, שעלו ארצה בעלייה ההמונית שאפיינה את ראשית שנות החמישים, וכשאני משווה בין תנאי חייהם לבין תנאי חייהם של חלוצי ההתיישבות באשר הם, אני לא רואה כל הבדל. הרי הרכיבים הם אותם רכיבים: קושי פיזי, דלות חומרית, הקרבה עצמית, מעטפת אידיאולוגית, ובסופו של תהליך מגיע שלב ההגשמה באמצעות התיישבות בישובי קבע. מדוע אם כך מתיישבי המעברות לא זכו להכרה כחלוצים?

טוענים כנגד העלייה ההמונית מארצות המזרח שאנשיה הגיעו עם תודעה ציונית אפסית, ושזו הייתה עליית מצוקה אופורטוניסטית מעיקרה. סבא שלי גברי פיטוסי, יליד טריפולי שבלוב, היה בעל תודעה ציונית נלהבת כבר מגיל צעיר, והוא לא היה חריג בסביבתו. בלוב התקיימה פעילות ציונית עוד מימיו של הרצל, ששלח איגרות לראשי הקהילות היהודיות ברחבי העולם ופרש בפניהם את חזונו. הפעילות הציונית בלוב התגברה מאד עם הגעתם של חיילים ארצישראליים במהלך מלחמת העולם השנייה, ובהמשך עם הגעתם של שליחי עלייה ציונים מארץ ישראל שפעלו בחשאי. סבי ניסה להגיע לישראל עם משפחתו בעליה בלתי ליגאלית דרך איטליה, אך הם נתפסו והוחזרו. בשנת 1949, מיד לכשנפתח חלון ההזדמנויות לעלייה, נטש בית מלאכה מצליח ליצור נעליים שהיה בבעלותו ומיהר לעלות ארצה עם אשתו ושבעת ילדיו, היישר למחנה העולים שבות-עם שבעמק חפר, אשר מאוחר יותר הוסב למעברה. הוא לא התלונן כשתקעו לידו מעדר ושלחו אותו לנקות את המחראות במחנה. תנאי המחייה היו איומים, וכך לאורך שנים ארוכות של חיי צפיפות ועוני, אך הוא מעולם לא הביע חרטה על הבחירה שבחר.

*

מנהיגי הישוב הרבו לתאר קווים לדמותו של החלוץ האידיאלי, כפי שזו השתקפה בעיניהם, ודמות זו לא נתפרה למידותיו של איש המעברה. בשנת 1954, בנאום שנשא בפני מורים, אמר בן גוריון:

"מה זאת חלוציות? זוהי הכרה בשליחות היסטורית והתייצבות ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה – לרשות השליחות הזאת. חלוציות – זהו עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לשירות הכלל. חלוציות – זהו הכישרון המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד." אם כן, בן גוריון ראה בחלוציות מידה מוסרית הקיימת בכל אדם, כשייעודו הוא להפעילה לטובת הכלל. נאומים לחוד ומציאות לחוד. אני לא יודעת איזה אחוז מבין החלוצים אכן היה מצליח לעמוד בהצלחה בתנאי המפרט הבן-גוריוני. כך למשל, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת עלו ארצה מגרמניה צעירים רבים שעברו הכשרה במסגרת תנועת "החלוץ", ועשו זאת לא מתוך תודעה חלוצית מהפכנית, אלא כתוצאה מכורח הנסיבות, בין אם היה זה לחץ כלכלי עקב המשבר העולמי או חשש מפני השלטון הנאצי, שהיה עוין כלפי היהודים כבר מראשיתו. אם בשנת 1928 מנה ארגון "החלוץ" בגרמניה כחמש מאות צעירים וצעירות, הרי שבשנת 1934 היו חברים בו כחמישה עשר אלף יהודים שביקשו לעזוב את גרמניה בכל דרך. חלוץ? שיהיה. העיקר לצאת.

שמא לא זכו שוכני המעברות להיקרא חלוצים רק משום שעלו ארצה לאחר קום המדינה? גם טיעון זה אינו עומד במבחן המציאות. הרי לא נסתם הגולל על המעשה החלוצי עם הקמת המדינה, ההפך הוא הנכון. קריאתו המפורסמת של בן גוריון שהופנתה לצעירים וקראה להם לבוא וליישב את הנגב התפרסמה 8 שנים לאחר קום המדינה, בשנת 1956. לאחר שנקבעו הגבולות, והדמוגרפיה זכתה לתגבור משמעותי, המשימה הלאומית שעמדה על הפרק הייתה עיבוי ההתיישבות באזורים מיושבים בדלילות כדי להדק בהם אחיזה.

על בסיס המעברות קמו בהכוונה מלמעלה ישובים חדשים כמו קרית שמונה, מגדל העמק או ירוחם. מושבים רבים הוקמו באזורי ספר בעלי חשיבות אסטרטגית, כמו פרוזדור ירושלים, עמק בית שאן ולאורך כביש הצפון, והמשקים נמסרו לידיהם של עולים שפונו מן המעברות. מעברות רבות אחרות פונו לטובת מבני קבע שעיבו והרחיבו נקודות ישוב קיימות. מה היה נגרע מההילה של המעשה החלוצי-ההתיישבותי אילו נכללו בו גם עולי המעברות? האם יש למישהו ספק בנוגע למידת ההקרבה האישית העצומה לה נדרש פלח אוכלוסיה זה, שלא זכה אף לשביב של הכרה במסגרת האתוס החלוצי הלאומי?

ואולי הגיעה העת לתקן זאת. השימוש במונח "חלוצי המעברות" יכול להיות צעד אחד בכיוון הנכון.


ערב סיפורי מעברות בספריית בית אריאלה בתל אביב, ב-17.1 החל מ-19:30, הכניסה חופשית וכולם מוזמנים.

כל הפרטים כאן

דף האירוע בפייסבוק כאן

 

2 תגובות בנושא ״מי זכאי להיקרא חלוץ"

  1. את צודקת ביחס לחלוצי המעברות. הפריע לי שכדי להכניס אותם לאתוס החלוצי ניסית להמעיט בערך החלוציות של העולים מגרמניה בשנות העשרים והשלושים. אין כאן משחק סכום אפס. בכל מקרה זה שילוב של אידיאולוגיה וכורח פוליטי-כלכלי. עד היום. אולי קו פרשת המים (הקמת המדינה) קיים כי המונח 'חלוץ' קשור גם לראשוניות.

    אהבתי

    1. למה את חושבת שניסיתי להמעיט בערך החלוציות של העולים מגרמניה? זו עובדה היסטורית שהצעירים הצטרפו לתנועת "החלוץ" מתוך מצוקה ולא מתוך אידיאולוגיה, ואני לא מגנה אותם על כך, כמובן, רק טוענת שהתואר 'חלוץ' הוא לא תמיד צמוד-אידיאולוגיה. לגבי טענת הראשוניות, עניתי על כך בטקסט.

      אהבתי

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s